מערכת החינוך

ענתנוי

New member
מערכת החינוך

מכינה את הילדים לעתיד ואם העתיד הוא מוסד סגור אין טעם להשקיע בשינוי.
בדיוק כמו שבחברה מסורתית לא שולחים בנות לבית ספר כי לא צריך לדעת קרוא-וכתוב בשביל ללדת ילדים ולשטוף רצפות.

המטרה שכולם מוכנים להתאמץ בשבילה היא "שילוב בקהילה" אבל אין שילוב כי אין קהילה. וזו הבעיה שאני מנסה להתמודד איתה עכשיו וגורמת לי לעשות המון רעש ולהפריע למנוחת השכנים בפורום הזה....

כי מבחינתי זו בעיה מעשית, אישית ובוערת מאד - אני נמצאת בצומת דרכים וצריכה לבחור בין החיים הפרטיים שלי (ושילכו כולם לעזאזל...) לוויתור אחרון ומוחלט על עצמי כדי לבנות קהילה שיש בה מקום לכולם.
ההחלטה כבר נעשתה - ביני לביני, אבל אני לא רואה את האור בקצה המנהרה ולא יודעת אם יש מספיק אנשים שמוכנים להצטרף למשימה.....
 

ניאו30

New member
חזקי ואימצי


והייתי מוסיף שאני מאמין בכל ליבי שכשהולכים עם הלב ( "החיים הפרטיים שלי" ) - שאר הדברים, בסופו של דבר, ואולי לאחר הרבה מכאובים ומכשולים אחרים, מסתדרים כך שלא תרגישי צורך "לוותר" עליו, על מי שאת בפנים, ובחוץ, אבל יודע כמה זה קשה, ומבלבל, ולא וודאי ואולי אפילו מפחיד ( "גודל המשימה" וכדומה... )... אז, תהיי חזקה ( אני כמו "אמא פולניה" אני יודע...) ותמשיכי ללכת עם מה שאת מאמינה
 
יש המון אנשים מיואשים במקביל

אני מקווה שזה יקדם משהו, אבל המון אנשים מסביב מחפשים עכשיו את הבחירה בין לחיות את חייהם לבין לנסות לקדם. את הבן אדם עם העשייה הכי משמעותית שאני מכירה עד היום. אסור לך להתייאש כי את הקול של הרבה מאוד אנשים. גם מי שמנסה להקשיב להם לא מבין מה הם צריכים, בלעדייך אף אחד לא ידע מה הם באמת רוצים. בלעדייך מחר הם כבר כלואים, כי גם מחוץ להוסטל אם לא מבינים אותם הם בכלא.

מהקהילה אני באופן אישי התייאשתי ויחד אתה גם עם אנשי החינוך שמלאי כוונות טובות אבל אי אפשר להראות להם דרך אחרת. הם לא מקשיבים. מתחבר לכל השרשורים בעמוד הזה.
 

ענתנוי

New member
יאוש+יאוש = תקווה?

אולי...

אין לי מקורות הכנסה, אני גרה במחסן שמיועד להריסה וצריכה לפנות אותו עד סוף החודש. וזו יכולה להיות סיבה לייאוש, אבל זה לא מייאש אותי, כי אני יודעת איך לפתור את המילכוד הזה.

במקום לגור לבד אני יכולה לשכור בית גדול עם כמה שותפים ולהקים קהילה אלטרנטיבית, וזה מספיק פשוט וזול אפילו לקבוצת "תפרנים" כמוני....

אני מיואשת כי עדיין לא מצאתי את הדרך להגיע לאנשים שבאמת זקוקים לפתרון אלטרנטיבי - אנשים שלכודים במודל של "שילוב בקהילה" שכלל בית לחיים ומרכז שילוב תעסוקתי אבל קרס בגלל שהקיבוץ הופרט והקהילה "נעלמה".
איך מחזירים את התקווה למי שאיבד אותה?.....
 
יאוש + יאוש חייב לתת תקווה...

אולי המפתח הוא באמת הקמה של בית לקהילה אלטרנטיבית... נשמע לי מעולה אני חייבת להגיד.
אם לא האיש הייתי מצטרפת אתו לדבר כזה...
איכשהו כמות המיואשים מראה על הרבה רצון לשנות, זה לא רק אחד שעומד וצועק על הגדר וזה לא רק אוטיסטים זה גם נוירוטיפיקלים וזה הורים לילדים עם שוני שהוא לא רק אוטיסטי שרוצים לצעוק דברים סך הכל דומים כי יש עוד.
כמו הקטע עם אלוט. כולם אוהבים להגיד דברים רעים על אלוט אבל זה אגודת הורים דמוקרטית (שלי עזרה בחיים באופן אישי). אפשר לשנות...
 
התקווה הולכת לאיבוד מסיבות רבות

"החוויה" של הייאוש היא חזקה כל-כך שצריך מאמץ רב בשביל לשלוף את עצמך מהבור הזה. הדרך שלי לעשות זאת היא להזכיר לעצמי שיש לי קודם כל את הבריאות שלי, אם קמתי בבוקר, אני מרגישה טוב ועומדת על שתי רגליי ומוכנה להתחיל את היום, אז השבח לאל והיום מלא בכל מיני מהמורות שהחיים מייצרים(אני ממש לא מדברת על הילדים שלי,אם מישהו תהה...)כולל מהמורות שנוצרות אצלי בפנים ואני צריכה כוחות להתגבר עליהם.
אז היום עובר ואני מקדמת ועושה את מה שאני יכולה ובסופו אני מסתכלת על מה שעשיתי וקודם כל נותנת לעצמי צל"ש על מה שהשגתי היום ומה שלא, תמיד יש את מחר.
עכשו גם חג, אז הכל עומד, כשהוא ייגמר החיים יתחילו לזוז מחדש...חוץ מזה גם חם היום...
 
יש אנשים שמוכנים ומעוניינים, אני רוצה לספר לך

על משהו שחשבתי עליו בימים האחרונים. בגלל שאני לא מוכנה להפרד מילדיי ורוצה לבנות לי ולילדיי ולהורים שכמותי וילדיהם קהילה עלה לי רעיון שההשראה שלו באה מתוכנית טלוויזיה שראיתי די מזמן על אנשים, נדמה לי בנצרת עילית, שעשו קיבוץ עירוני, הם עברו איזשהו תהליך שבסופו כולם גרים באותו בניין, עם מרחבים משותפים וכו' וזה גרם לי לחשוב שאפשר
לבנות מודל מגורים למשפחות, כלומר 6-8 משפחות שיהיו קבוצת רכישה ויבנו משהו שהוא מודולרי להם ולילדיהם, מתחם מגורים שיש בו מרחב ציבורי כגון מועדון תרבות, מרכז יום כדוגמת מה שהקמת בהרצליה מרחב ציבורי פתוח, גינה ובה כל מה שהילדים אוהבים וצריכים לפנאי ועוד...
ולמה מודולרי כי אולי צריכה להיות אופציה לעתיד, כשההורים מזדקנים לעבור לגור לידם בנפרד אבל יודעים שההורים הם במרחק דלת, אפשר לישון בנפרד ואפשר ביחד.
כמובן שאנשים שיעבדו במקום כזה צריכים להיות מיוחדים במינם ובגישה שונה מכפי שנהוגה היום ועצם העובדה שהם עובדים עם משפחות ולא עם חוסים במוסד, יעשה את ההבדל... כי מראש הגישה תהיה שונה.
אפשר עוד לפתח את זה ולחשוב איך ומה אבל אולי זה אור בקצה המנהרה, לא?
 

ענתנוי

New member
לא הורים

אוטיסטים, כמו כל אחד אחר, צריכים להשתחרר מההורים שלהם ולהקים "משפחה" משל עצמם. השאלה היא רק האם יש מקום למודלים שונים של משפחה שלא מבוססים רק על זוגיות מבודדת ומנותקת מהקהילה.

הפתרון שלי הוא "בית שיתופי" שמהווה גם מרכז לקהילה שיכולה לכלול את ההורים אבל גם אנשים נוספים. קהילה כזו יכולה לתמוך גם בזוגות שבחרו לחיות ביחד או באנשים שמעדיפים לחיות בדיור נפרד או "מרכז דיור" ליחידים.
הקשר בין ה"בית" לקהילה הוא קשר הדדי - ה"בית" מספק מרכז חיים תרבותי וחברתי והקהילה דואגת לקיים את הבית כדי לאפשר לאנשים שחיים בו ובחרו להקדיש את עצמם לקהילה להשתחרר מהצורך לפרנס את עצמם ולוותר על הקהילה.....
 
זה רעיון נפלא. זה צריך להיות משהו שאפשר לפתוח

בצורה כזו שכל אחד יתאים לעצמו. למשל, אני מאמינה שבני הבכור ירצה לגור במקום שבו גם הוריו וגם אחיו נמצאים ומשם הוא יוכל לצאת ולחזור וגם לתרום מכשרונו לטובת כולם (אני יודעת שהוא יתאים לתוכנית ההכשרה שלך בעוד שנה שנתיים...)
בגלל זה חשבתי על מודולריות עם אפשרות התאמה לפי רצון הדיירים וכמובן אפשרויות הוספה של יחידות דיור נוספות לפי רצון של דדירים שבאים מבחוץ.
איך הקהילה יכולה לקיים את הבית? יש לך רעיונות?
 

ענתנוי

New member
בעיית הביצה והתרנגולת

אם הבית הזה קיים זה מובן מאליו - הבית מציע שירותים שונים בתשלום, כמו כל מרכז קהילתי וזה פשוט וזול יותר כי אין עלויות של שכר מנהלים וכל הסירבול המיותר של ארגון היררכי.

הבעיה היא רק בהקמה וגם זה לא נורא - אפשר לגייס תרומות מהציבור בלי צדקה, כי מדובר במיזם חברתי ולא מדובר בסכום גדול מדי.

שכ"ד ליחיד באזור שלנו, גם אם מדובר סתם במחסן או מרתף מצחין, הוא 3000 ש"ח לחודש.
שכ"ד של בית גדול עם גינה נע בין 4000-8000, ואם זה מתחלק בין 4-5 דיירים זה יוצא הרבה יותר זול עבור כל אחד מהם.
הבעיה שהדיירים יצטרכו גם לממן את מחייתם ולכן דווקא בהתחלה, כשהם צריכים להשקיע הרבה זמן ומאמץ בהקמת הבית הם ייאלצו לעבוד לפרנסתם.....
 
אם הבנתי נכון....

אני נאלץ להניח שמקבלים קצבת נכות והבטחת הכנסה מלאות. זה כ-4000 ש"ח לחודש ליחיד ויש הטבות נוספות.
סליחה עם טעיתי בחישוב, זה מה שידוע לי.
בלי זה נראה לי הרבה יותר מסובך לגייס תקציב שנתי לכל ההוצאות, שכירות ואחזקה, ע"י תרומות לאורך זמן מאשר לקבל קצבאות שהמדינה נותנת.
4 אנשים זה 16000 ש"ח לחודש. אמור להספיק למגורים כאלה עם קבלת הנחות והטבות.
חלק מהקבוצה תוכל לעזור בפרנסה וחלק בתחזוקה שוטפת.
נכון זה קשה. השאלה מה החלופות.
ואז אפשר להפיץ את המודל ואחרי שמסגרת אחת תצליח יהיה קל יותר לגייס משאבים חסרים ועזרה אירגונית.
הנחתי שבוגרים שמכירים ורוצים לפחות מנסים מודל זה.
אין סיבה שזה לא יעבוד.
מה שמרגיש לי בעייתי זה האם מגורים בקבוצה יתנו את המרחב הדרוש לכל אחד בקבוצה.
וזה נתון שרק חברי הקבוצה יכולים לענות עליו.
 
לא רחוק מבית אקשטיין ברעננה, צמוד לפארק

יש/היה מוסד חינוכי כפר בתיה. להבנתי המקום נטוש כרגע. יש שם מספר מבנים שנראה שקל להפעיל במידי ולהעביר לסוג של פעילות עצמאית בפיקוח בית אקשטיין. אפשר ליצור מודל משלב בין בית לחיים לעצמאות מלאה.
אולי זה מתאים יותר ?
 

ענתנוי

New member
זה לא "בית לחיים"

יש הרבה פתרונות של דיור ואני לא חושבת שצריך לפתח משהו חדש - רק לפתוח את הראש ולמצוא את המודל המתאים לכל אחד.

הבעיה היא "תעסוקה" כי זה המפתח לעצמאות כלכלית וחברתית.
אלו"ט פיתחה שלושה מודלים שונים של "תעסוקה" וכולם נכשלו - אז חייבים לפתח אלטרנטיבות כי אין כיום שום פתרון - בלי קשר לסוג הדיור.

המודל המוכר ביותר הוא המודל היצרני - והוא נכשל כי אוטיסטים יוצרים ולא יצרנים ואם מכריחים אותם ליצור הם מאבדים את המוטיבציה ו"מורידים" את התפקוד שלהם (ואז המדריכים צריכים לייצר במקומם...)
האלטרנטיבה היא התאמה אישית ופתרונות תעסוקה ייחודיים, בהתאם לכישורים של האדם. יש הרבה אפשרויות והרבה סיפורי הצלחה כשמפסיקים לחשוב ב"קבוצות" ומתייחסים לאנשים.

המודל השני הוא "מרכז יום" שמבוסס על הגישה הטיפולית. המודל הזה נכשל כי אוטיזם זו לא מחלה ואם מתייחסים למבוגרים כמו לילדים קטנים הם מאבדים את המוטיבציה לחיות ומנתקים מגע.....
יש כיום כמה אלטרנטיבות בשלבי פיתוח שנקראות "מכינה" ומיועדות לצעירים ואני מניחה שזו רק ההתחלה ובקרוב יקומו "מכינות" כאלו בכל הארץ.

המודל השלישי הוא "מרכז שילוב" שמבוסס על שילוב של אוטיסטים בקיבוצים, עם אפשרויות של שילוב בענפי המשק השונים. המודל הזה קורס בגלל הפרטת הקיבוצים והיעלמות ה"קהילות" שמוכנות ויכולות לשלב אנשים עם צרכים מיוחדים.
אני מנסה לפתח אלטרנטיבה למודל הזה שתתאים לאנשים שאין להם פתרונות אחרים - כלומר, לפתח קהילה שלא מוגדרת מבחינה גיאוגרפית אלא מבחינה אידאולוגית ויכולה להתפרש על כל הארץ.

"קהילה" זו ישות חברתית וצריך לגבש אותה וכמו בכימיה, גם במקרה הזה, חייב להיות "גרעין גיבוש" והגרעין הזה צריך סביבה רגועה ומוגנת בהתחלה - עד שהוא מתייצב ומאפשר צמיחה.
גרעין הגיבוש צריך לכלול את מי שמאמין בחזון הזה ומוכן להתמסר לו, לפחות לתקופה של שנה, וזה כולל אוטיסטים ולא אוטיסטים (בכל רמות התפקוד...) כי ליצור קהילה זו לא "עבודה" או "תעסוקה" אלא דרך חיים....
 

1דרור ב

New member
סתם מעניין אותי לדעת

בקיבוצים שאת מדברת עליהם ועברו להפרטה,כמה משקל ניתן לעובדה שהפרטה= חיסול מקום העבודה של האדם עם הצרכים המיוחדים?
מה ידוע לך על זה ?
 

ענתנוי

New member
שום משקל

זה גרם להדרה של ה"מיוחדים".
לפני ההפרטה היו הרבה מתנדבים, משפחות מאמצות וסתם שיתופי פעולה של רצון טוב.
אחרי ההפרטה האוטיסטים הפכו ל"שעיר לעזאזל", הבית הפתוח הפך למוסד סגור והמרכז לשילוב הפך למכלאה.
 
יש אפשרות לניהול עצמי של מרכז השילוב ?

הפיסקה האחרונה ברורה, כל השאר חדש לי, לכן מצטער על ההטרדה בשאלות....
אני מניח שיש אנשים שהיו בשמחה עוזרים, כמוני, למען תועלת עתידית, אך כרגע כלואים בכלוב האישי ....
ולכן לא יכול להתחייב.
לכן אני תוהה מה מכל זה אפשר לעזור עצמאית תוך סיוע קל יחסית של מתנדבים
 

ניאו30

New member
נשמע לי נפלא !


וגם מה שענת ו"11 ששכחה סיסמא" כתבו בשרשור הזה... דרך אגב, אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ
, אבל עדיין מאמין ברעיונות הקיבוציים המקוריים... ועוד דרך אגב, אני גם "תפרן" שגר ב"מחסן" , ( אז אני רואה איך יאוש + יאוש = תקווה ! ), אבל חולם על "ימים אחרים", בעיקר על קהילה, על תחושת קהילתיות, ולא חשוב איפה ובאיזו מסגרת, זו תמיד הייתה כמיהה מאוד חזקה אצלי ...ה"מגדלור" שלי... בקיצור, הוקסמתי
 
הגישה שלי

שהבת שלי תגור בקרבתי בבית משלה, וואלי גם עם בן זוג ותנהל חיים משלה בקרבתי ובהשגחתי, ולמנות אדם שאני בוטחת בו שימשיך דרכי אחרי מאה ועשרים, הבת שלי מאוד לא מתחברת לחיות בתוך קבוצה
מאוד אוהבת חיי בית ומשפחה ואני מאוד מאמינה שעם עזרה תוכל לקיים חיי משפחה משלה בבוא היום..
אנחנו לא אוהבים את המודלים של קהילות וקבוצות רכישה, אנחנו אנשים גם ילדיי וגם הבת שלי שאוהבים פרטיות מלאה.. ואני מכירה רבים כמוני שחושבים כמוני בנושא,
 
במודל של קבוצה או קהילה הכוונה אינה

ביטול הפרטיות, אלא ערבות הדדית ויצירת מודל משפחתי חם, תומך ואוהב. כל אחד, גם אני ומשפחתי זקוקים לפרטיות. אני מסתכלת על בוגרים שכמו שהם חיים כיום בהוסטל כי הם זקוקים לעזרה בחיי היום יום עד טיפול מאסיבי כך גם ילדיי שהיום הם קטנים יצטרכו עזרה מאסיבית בעתיד, להם לא מחכה עתיד של מגורים עצמאיים או עם בן זוג ובמקום שיטפלו בהם זרים, הרחק ממני, אני ובעלי (שהשם יעניק לנו בריאות וחיים ארוכים) נעשה זאת בעזרתם של אנשים נוספים שיעבדו במקום.
זה לא סותר, חיים מגוונים, מעניינים, חיי חברה, אם הם ירצו בכך וכו' וזה יאפשר מעבר הדרגתי לחיים מחוץ לבית כשאנחנו נמצאים במרחק מטרים ספורים ליד.
כל הורה חושב על הילד שלו קודם כל ואם זה מתאים לאנשים אחרים אז הם מצטרפים איליו. כך עשיתי גם כשהתחלתי עם מיזם הבריכה בבית בירם בחודשי הקיץ.
הילדים שלי לא יכלו לסבול את הצפיפות והרעש בבריכות הציבוריות אז מצאתי פתרון וקיבלתי רשות ותמיכה מלאה להפעיל את הבריכה בבי"ס הריאלי בבית בירם בשבתות, עבור המשפחות והילדים שלנו.
קצת חבל לי שנהנות מזה מספר מצומצם של משפחות כי אנשים אמרו לי שהם בעד שילוב בקהילה ורוצים לראות גם אנשים נורמלים בשבת ולא רק אוטיסטים אז הם מעדיפים בריכות ציבוריות, אבל מי שמגיע נהנה משקט, בילוי איכותי עם הילדים והילדים עושים מה שבא להם מבלי שאף אחד יפריע להם.
כמובן שבגלל שזה רק בשבת אז משפחות דתיות לא יכולות להגיע, ניסיתי לבקש להפעיל גם בשישי אחה"צ עד כניסת שבת( כי פנו אלי מספר משפחות דתיות מחיפה) אבל בריאלי אין אפשרות כי יש שם אימונים של מכבי חיפה עד שעות הערב...
 
למעלה