מעריב לנוער

[אביב וסתיו]

מעריב לנוער

הרב שנראה כאילו יצא מספרי הקבלה עמד מול התלמידים בבית המדרש של כפר הנוער דירושלים. הוא אחז זרועותיו אל מול התלמידים הסוררים ונאם. לימינו ישב הרב משה חי בואנו ולשמאלו הרב ברוידע שנאמר: "שמאלו תחת ראשו וימינו תחבקני" ואמנם נכון היה סדר הישיבה כי משה חי בואנו אחז בדעות ימניות והרב ברוידע בדעות מתונות יותר.אך הם לא חיבקו את הרב הנואם ששמו היה הרב זיכרמאייר.( רב מן הזרם הליטאי שגם זכה להשביר תורה מפי הגאון דריידל). ברגע זה עקבו שניהם אחרי מוצא פיו. והנה חיל רעד אחז ברב. היה זה לפני ראש השנה והוא זעק: "עוד ארבעים ושמונה שעות! עוד ארבעים ושמונה שעות!!!!" ואז הוציא דף נייר מקופל היטב וקרא: "והיום מה אנחנו שומעים? מיליון ילדים כתינוקות שנשבו לא יודעים מה זה שמע ישראל. ומה אומרים בעיתונות: אבא, היש חינוך יותר טוב מזה לתת לילדך –עיתון מעריב לנוער (נויער) ? שומו שמיים! זה נאייעס לנוייער? זה כמו חמור נוער !" והרב זיכרמאייר הוציא ממחטה מכיסו וניגב את דמעותיו הרבות והחל להתנדנד ולומר: "בתיירה (כמו פיירה) כתוב: ונשמרתם מאוד לנפשותכם ולא יסופו חטאים ודברי כפירה מליבותיכם עד עולם" ואיזה תלמיד חצוף ומחוצף בשם מרקי, בעל שיער שחור ומראה משונן, צחק למשמע דבריו והרב זיכרמאייר נחרד ואמר לו בשקט: "אתה יכול לצחוק, אבל אני בכיתי לפני שנייה, ומה יהיה בעוד שעה? או שנה?" ואותו רב זיכרמאייר לא ידע כי ברשותו של אותו מרקי ישנה סטפה של עתוני מעריב לנוער אשר נתגבהה לגובה רב והללו מוחבאים היטב היטב במכמניו ומידי פעם היה שולה עיתון או שניים לחבריו וקורא אותם בפינה נסתרת. והרב זיכרמאייר הפלאי והצדיק קרא שיר המעלות וסיכם את העניין בכך שעלה כחזן לתפילת מנחה ורוב קהל התלמידים גועה ומתפלל עמו.

 

[אביב וסתיו]

מעריב לנוער ב'

והנה בספריית כפר הנוער דירושלים הייתה ספריה עלובה למראה מבחוץ (צריף מדלדל) אך עשירה מבפנים, זו הייתה ספריה שפעלה במקום עוד משנת 48.ריח ישן של ספרי הבאי ויהדות נדף משם. זו הייתה שמורת טבע מתחילת המאה העשרים. היו שם ספרים מספרים שונים אחרי שעברו צנזורה על ידי הספרן בן השישים. כיוון שהיה מדובר בכפר נוער לתלמידים המהלכים בדרכי ישראל סבא ולא בדרכי האמורי והפריזי. על כן תרומות של ספרים שכבו בערימות הולכות ומתגבהות ומאביקות בצד שמאלו של שולחנו של הספרן המזוקן שעבר את גיל השבעים הלא הוא כלב בן פנחס ,אנדרטה היסטורית מהלכת שעבדה במקום למן היווסדו. הוא ספרן בעל שיעור ושיער קוצים מקורזל אשר נקרא גם "קיפי".אם כן הם שכבו ונערמו בצד שמאלו כפי שנאמר "שמאלו תחת ראשו וימינו תחבקני" אבל בעצם ימינו לא הייתה למען תחבקו כי היא נפטרה לפני שנים והותירה אותו אלמן. והנה אותו בן פנחס פילאי היה מעביר שיעורי הדרכה לספריה והיה מכיר את שיטת דיואי הממוספרת וההזויה כהזות חלום בעת יקוץ צבי ביערו.. הוא אף זכה להכיר את אותו משיגנער אמריקנר עוד בחייו. והיה אם שמע צעקה או בת קול מאחד התלמידים היה מרים הוא את קולו עד כי נזדעזעו אמות הסיפים של הצריף הדל. וספרים נשרו כעלי שלכת מהמדפים. זר כי היה תורם ספר, היה יכול לחכות שנה או שנתיים עד שיראה את ספרו מתנוסס ברמה בספרי הספריה מכיוון שכלב היה קודם כל קורא את הספר (בשעותיו הפנויות –אם היו כאלה) ואחר כך מעביר את הספר לקריאה לאישורו של ההוא מאן דאמר הרי הוא רבי משה בואנו הידוע בשערים. והיה אם לא היה הספר מוצא חן בעיני "ועדת הקבלה" הנ"ל הרי שהיה נמכר לחנות הספרים הישנה בבניין כלל ובכספי התרומות היו קונים מנוי לעיתון הנוער "הצבי ישראל" שנבדק במדוקדק על ידי בואנו ובר מנחם ונבחר בקפידה למען ילמדו התלמידים מסיפורי הצדיקים דפולניה וליטא וממדרשי חכמים ואמונתם התמימה. אבל תלמידי כפר הנוער שבאו מבתי ישראל השונים לא אבו בספרים העתיקים והארכאים אלא חשקו בעיתונים כמו "מעריב לנוער" ודומיו שהילכו על הקו הדק שבין חינוך למודרנה ובין מרד נעורים לציות להורים. והנה איתרע היום, ואיזו שעה בודדת לאחר הרצאתו הנלבבת של הרב זיכרמאייר. הגיע מרקי ועמו חמישה תלמידים סוררים ומסוהררים ובידיהם גליונות של מעריב לנוער רחמנא ליצלן והם מצחקים להם ומתגנבים לאיזו פינה נסתרת בספריה ומקראין ומחציפין ומגיעים לאותו מדור משוקץ הקרוי "על בנים ועל בנות" וממלאים את כרסם במיני ידיעות של דרך גבר בעלמה ודרכי בנות כנען וסבא וחווילה ושבא וכוש ובנות מדיין והם ישבו וקראו באותם עיתונים צבעוניים כמו שנאמר: 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לנהות אל בנות מואב'" בעיקרון הישיבה בשיטים ובספריה היא פסטורליה. עם ישראל נמצא ממש על יד הבית. הם יושבים בשיטים. אך אז באה התוצאה הקשה של הנהייה אחר בנות מואב. ואילו כאן ישבו מרקי וחבורתו ועוד אחרי דברי התוחכה החותכים של הרב המבכה את בניו הלא הוא הרב זיכרמאייר והחלו לצחק ולצחק על אודות עלילות גבורה ושלל קרבות. והנה מרקי מקרא על אודות הקומיקס הקרוי "זבנג" והנה החל לחוש משהו רטוב על לחיו. בתחילה חשב שהוא בעצמו נדבק מהרב ובעצמו בכה. אך פסל את האפשרות הזו. לאחר מכן חשב על אפשרות ב' –שאולי מרוב צחוק הוא בכה. אך הוא בחן את עינו ולא מצא בה ולו קמצוץ של דמע. ועל כן הרים את ראשו וראה מעליו את לא אחר מאשר הספרן כלב בן פנחס עומד ובוכה בדמעות שליש. והוא ראה כי הוא בוכה עליו לבד משום שארבעת החברל'ך הספיקו להימלט ולא להזהיר את חברם הטוב שסיפק להם צרכיהם העיתונאיים. "ארבעים שנה אני כאן" בכה כלב "והנה לא ראיתי אף פעם שתלמיד יקרא בעיתון הבל-זבל זה!" והוא ביקש את השם של מרקי וההוא שהיה המום נתן גם נתן את שמו. "עוד מחר אני אלך למחנך שלך ואמסור לו את השם ונראה מה יעשה בך!" אמר כלב בקול יציב יותר. ומרקי צחק בפנים של כלב ואמר שהוא לא יודע מה הוא מפסיד שהוא לא מכניס ת'עיתונים האלה לספריה וכלב נדהם ומיד אחז בידו ומשך אותו החוצה מן הספריה שנאמר: "משכני אחריך נרוצה" –אך בניגוד לפסוק זה שסיפר על משיכה בין שני אהובים, כאן היה משיכה החוצה של חוצפן המפריע לסדר התקין של הספריה. ואחרי שזרק את מרקי מן הספריה, סגר עליו את הדלת ומיד אחריו זרק גם את הגליונות של מעריב לנוער וניער את חולצתו המשובצת. בעודו מיטיב להחביא את הגליונות ולסגת, ראה מולו את הרב זיכרמאייר. והרב נד לו בראשו ומרקי עצמו לא יכל לסבול יותר והחל לבכות בכי תמרורים. כל אותו הלילה לא יכל לישון. הוא אפילו ניסה לקרוא שיר המעלות. אך נשנק מחמת הצער –עתה יזורק ככלב מן הכפר ולא ידע עוד מנוחה. בתום ראש השנה ציפה מרקי להיקרא למשרדו של בואנו ולחטוף על הראש. הוא חרד לנפשו והכין סיפור כיסוי. יען כי מצא גליונות בשירותים ולתומו קרא בהם .והנה הוא אכן באמת הוזמן במערכת הכריזה למשרדו של בואנו. והנה במשרד ישב הרב זיכרמאייר ובואנו כשבואנו מטה את ראשו ימינה ושמאלה כחולה לב. "אתה היית בספריה לפני ראש השנה?"אמר בואנו "אכן" אמר מרקי כשהוא חושש "יצאת בדמעות" התערב זיכרמאייר "כן. הייתי מדוכדך מדברי הרב על ראש השנה" זיכרמאייר התקרב אל מרקי המופתע וליטף ראשו: "כבני אתה. אין לך ממה להתעצב, ראש השנה הוא יום שמחה!" "מדוע הזמנתם אותי?" אמר מרקי "קרידו, אתה האחרון שיצא מן הספריה" אמר בואנו והחל לספר: משמאלו של הספרן הייתה ערימת ספרים שלא מויינה, ערימה גדולה,באותו ערב שיצאת הגיעה הערימה בספריה ונתגבהה לגובה מפחיד של שני מטרים בצד שמאלו של כלב בר מנחם מכיוון שלא יכולתי לקרוא את מכסת חלקי ב"וועדת הקבלה" איתרע המזל ואירעה רעידת אדמה קלילה מאוד ובדיוק כלב היה רכון על ספר דקדוק עתיק והיה אוחז בזכוכית המגדלת על מנת לפענח מילה נרדפת ל"רעידה" והנה ללא כוונה נחת עכבר קטן על ראש הערימה ומחט אפו הקטן משרידי הגבינה שסחב מחדר האוכל ואז בדיוק התמוטטה ערימת הספרים ומאות ספרים מאובקים נחתו על ראשו המסכן של כלב.לרוע המזל במשך כל הלילה לא ראו את כלב בר מנחם אשר שכב חסר הכרה. עד שאב הבית כהן פתח את הספריה, הרגיש בערימת ספרים נושמת ומיד פינה את כלב בר מנחם לבית החולים. עכשיו הוא מאושפז. הוא עיוור באופן זמני" "לא ראיתי אותו במצב הזה. הוא פשוט הוציא אותי מהספרייה" סיפר מרקי את האמת. "רצינו לבקש ממך, אולי תוכל לבקר אותו בבית החולים?" מרקי שקל את התשובה. קצת הצטער על חוצפתו, קצת שמח שניצל מרוע הגזירה ולבסוף אמר: "הנני לעזור"

 

[קוריניקה]

דה אנדה וינו אסטה בואנו?

 

[אביב וסתיו]

קה?

 

[קוריניקה]

לה היסטוריה קה טרושיטאס אקי

קרייה סב'ר דאנדה אס . אן קה ליברו סטה אסקריטו ?

 

[Sarika]

קוריניקה, זה שיח חרשים....

אביב וסתו אינו מבין לאדינו, כתבי לו בעברית.

 

[קוריניקה]

שריקה תודה שעדכנת

זה מה שקורה כשחדשים בפורום ולא מכירים עדיין את כולם. באופן טבעי הנחתי שהמטרה היא אחזקת השפה ע"י שימוש בה. אבל לעצם העניין, הסיפור מאד מצא חן בעיני ורציתי לדעת מהיכן הוא לקוח.

 

[רותי ב.]

אביב, סיפור יפה

תמשיך לכתוב ברוב כשרונך.

 

[אביב וסתיו]

תודה. מאיפה הסיפור לקוח?

מפה ומשם. כשהייתי בתיכון בא איזה רב ובכה על זה שנערים קוראים מעריב לנוער... אחר כך לקחתי מוטיב אחר מסיפור שקראתי לא מזמן הגורם השלישי הוא לימודי הספרנות שאני לומד כרגע ומשלשת הדברים הללו בישלתי סיפור

 

[אביב וסתיו]

מעריב לנוער -פרק שני

"באתי ללוות אותך לביתך" אמרה הנערה יפת העין ותמירת הגוף לאיש בן השישים עגום המבע וסומא העיניים. היה זה הספרן שעבר תאונה ועמד להשתחרר. הוא ישב על מיטת בית החולים ועמד בדיוק להשתחרר מבית החולים.לידו עמד נער בעל בלורית שחורה. הוא הביט בה במבט שואל ואמר לו שמישהי באה לראות אותו "מי את?" שאל כלב בן פנחס, הלא הוא הספרן המתאשפז עקב תאונה. "אני מטעם ארגון ההתנדבות "אהה" אמר בקול יודעי והוסיף "כמה זמן תלווי אותי?" "חודש וחצי בערך" "נשמה יקרה" אמר העיוור. הבחור צעיר עמד ליד העיוור לא יה אחר מאשר מרקי שבא לבקר את כלב בן פנחס. הוא שוב הביט בנערה ושאל: "את לא מ...." היא הנהנה ואז הוא לקח אותה שנייה הצידה ואמר לה: "את מתחרות נערת מעריב לנוער? שלא תזכירי לו את זה, הוא ממש לא סובל אותם!" "אני מטעם ההתנדבות, יש לי משימת התנדבות" אמרה ומרקי הביט בה בחמדנות,סידר את השיער הסורר שלו והוסיף: "אפשר לסדר בינינו משהו? אולי את רוצה לצאת לסרט?" "היית מת!" החציפה מורן פניה לצעיר השחצן ואמרה "כבר עדיף לי לצאת עם העיוור הזה!" עיתון מעריב לנוער שבני שחרות רבים נהנו לקראו בגלוי (אם היו חילונים)ובסתר (אם היו דתיים ובפרט אלו הלומדים בכפר הנוער) אירגן כמידי שנה את תחרות נערת השיער או נערת השנה של העיתון ומיטב עלמות ציון וירושלם המתגוררות בין תל אביב לחוף אכזיב נהרו לתחרות והיטיבו חמוקיהן,לבושן ומסקרתן (מלשון מסקרה) ושיערן בשמן מור ושומשומין וכאן השתברו בבשמים אלו חומרים רבים שנמרחו על גבי הנערות הציפלונות שביקשו תואר והדר ולכן הורידו והשילו ממשקלן קילוגרמים רבים ונמנעו מאכילת דברי ג'אנק כגון המבורגרים ,נקניקיות ופסטרמה רומנית וצ'יפסי בריסל ושומן כבש ניו זילנד וכו' וגם שרפו את בשרן בחוף הים בכדי לתפוס צבע. ובכל זאת מתוך מאות נערות בתולות (וספק בתולות) ונערות יפות מראה שנקבצו לאודישנים נבחרו אולי חמישים נערות ובין הנערות הללו נבחרה נערה בשם מורן - תלמידת תיכון מכבי. נערה יפה ובלונדינית אך טיפשה ככברה וכמסננת וכסיר של קוסקוס. ומורן זו אגרה בביתה סטפה של עיתוני מעריב לנוער וממש מיום עמדה על ראשה תיכננה הכיצד תוכל להיות דוגמנית של מעריב לנוער. כל הנתונים היו בידיה היא הייתה גבוהה, בלונדינית, עיניים בהירות וגם טיפשה (במקצת) ורק הגיל היה לה כרועץ. והנה כשנבחרה פרצה בקריאות גיל ועזוז וקפצה לגובה רב וההורים שלה ארגנו לה הרמת כוסית לכבוד הכוסית לעתיד משום שהיו שותפים לחלום של בתם. אך הנה היה לה לרועץ אחד מן התנאים להמשך התחרות –הייתה זו בחירה במשימה אחת מיני שלשה. בכדי להראות יעני כי הריבות החסודות והתמימות לא רק יפות וצחות עין ומבע אלא טובות לב ואמיצות וצדיקות. אז היו שלש אפשרויות: 1. להתנדב בצער בעלי חיים (ומורן תיעבה כלבים) 2. להתנדב בשכונות מצוקה (ומורן תיעבה מצוקה) 3. ללוות עיוורים או קשישים לביתם ומורן בחרה באופציה שלש. בגלל שזאת הייתה נראית לה הכי סטרילית. ואמרה למנהל של התחרות שהיא בוחרת בזה ללא כל צל של ספק. והוא נתן לה חודש וחצי של התנדבות פעמיים בשבוע... מורן נטלה את כלב בן פנחס הסומא בידו שמה עליו את חליפתו הטובה והיטיבה את עניבת הפרפר סביבו וליוותה אותו כברת דרך עד לביתו וטוב הדבר וחסד עליון הוא מבחינתו כי היה עיוור מכיוון שלא יכול לראות את מלבושיה של מורן שלא היו לבושים בגדר צניעות גרידא אלא היו יכולים להיחשב בעיניו כלבוש פרוץ ומופקר( השם ירחם) כמו אש זרה הייתה לרוח החינוך של ספריית כפר הנוער אותה הנהיג במשך ארבעים שנה.והיא כמובן לא תודרכה בזאת. והנה בכל זאת הלך עמה והיא הובילה אותו אל ביתו ששכן בדירת שיכון של אחד משיכוני הבטון והטיח המתפוררים של העיר, העלתה אותו קומה אחת וגם הכינה לו כוס קפה (אבל שמה מלח במקום סוכר) אבל הוא סלח לה לאחר שהרגיש בריח ומיד הראה לה איפה הסוכר. והיא סיפרה על משפחתה מעט ועל התיכון שבו היא לומדת ועל השכונה בה היא גרה. "יפה יפה" אמר כלב והראה לה מיד את הספרים שבביתו: והנה ראתה מורן כי ספרים לרוב נתגבבו במדפי עץ אלון, הספוגים בניחוח טבק, ספרים עתיקים ומופלאים בלשון אשכנז ובלשון אספמיא ובלשון בני ישראל היורדים מצריימה והיו מסודרים כעין הסדר בספרייה ומורן הביטה בבית המלא ספרים והחסר תמונות ותהתה הכיצד יוכל אותו איש פלאי וסגי נהור לעיין בספרים הללו.והנה ראתה תמונה של איש גדל מידות עם שפם עבה ובלורית שיער שיבה ושאלה: "מי זה?" "זה מלוויל דיואי. מי שהמציא את שיטת המיון העשרוני לספרים" ומי זאת? –מורן הביטה בתמונה השנייה של אשה הדורה הלבושה בסגנון יהודי בוהמיה ומורביה "זאת אשתי אלזה זכרונה לברכה" אמר. "איך תוכל לקרוא עכשיו בספרים האלה?" "נסתדר" אמר והוסיף אנחה "אומרים שזה עיוורון יכול לעבור" והוא סיפר לה על כך ועל הא ודא וגם סיפר לה על ספריית כפר הנוער שבנה במו ידיו וכיצד הקפיד שתלמידי הכפר ילכו בדרכי ישראל סבא ולא בדרכי האמורי והפריזי ולבסוף סיפר לה על המקרה האחרון שקרה, כלומר התאונה הקשה בה היה מעורב ועל זה שתפס נער עם גליונות מעריב לנוער. ואז שאלה מורן: "ומה הבעיה במעריב לנוער?" "זה עיתון לא חינוכי! רדוד ומלא דברי הבל!" קרא הספרן העיוור בקול רועד והוסיף: "אוי לעיניים שכך רואות!"

 

[קוריניקה]

איזה מתח

אני עדיין בשלי, מי כתב את הסיפור הזה ? האם הוא זכה בתחרות הסיפורים שלהם, כיון שהוא נראה טובל וגדוש בפרסומת סמויה.

 

[רותי ב.]

קוריניקה,

אביב וסתיו כותב את סיפוריו ואת שיריו בעצמו, ואני מאד מקווה שפעם הוא גם יעז וישלח מסיפוריו הרבים לתחרויות כאלה ואחרות, ובטוחה אני שגם יזכה. אני גם מקווה שיום אחד ננסה ונתרגם משיריו או מסיפוריו. תוכלי לקרוא עוד מסיפוריו (חלק מעוד הרבה אחרים שלא נאספו) בקישור הזה. הסיפור עדיין לא גמור, לדעתי, ומצפה להמשיך לקרוא. לאיזו פרסומת סמויה כוונתך??

 

[אביב וסתיו]

היי

אין כאן פרסומת סמויה... בדרך כלל אני גם משנה את שמות הגופים או העיתונים בכדי שלא יחשבו שיש כזו... לתחרויות? לא נראה לי שיסכימו, הם אוהבים דברים קאנוניים ולא סיפורים כאלו. שלחתי לעיתון הארץ ולא הלך כלום

אני מנסה עכשיו במקוראשון

 

[אביב וסתיו]

מעריב לנוער -3

"אוי לעיניים שכך רואות." אומר כלב ומורן שותקת ומחליטה לא לספר לו על זה שהיא משתתפת באותה תחרות. יש לכלב דירה שני חדרים. חדר הסלון מהווה ספריה ענקית כאמור יש שם ספרים בשפות שונות ובעיקר בגרמנית ובספרדית. כלומר בלי ראייה הוא כמעט אבוד. היא לוקחת אותו למטבח. הוא מגשש אחרי כוס מים וכוס אחת ריקה נופלת ונשברת על הרצפה. הוא מתכופף. להרים אבל לא רואה את השברים: "אני אבוד." היא שומעת ממנו. הנערה האנוכית במשהו, הסנובית שחושבת רק על עצמה בדרך כלל , מתרככת. היא מובילה אותו לכיסא במטבח: "שב, אני ארים את השברים." הוא מגשש ולוקח ספר המונח על השולחן במטבח מתוך אינסטינקט. אין ראיה.לא רואה. הוא נשבר, מזיל דמעה. "אני אקרא לך." היא שומעת את עצמה אומרת. הוא מתרכך, הספרן העיוור והקשה כמו אבן. מדובר בספר על תולדות יהודי איטליה. היא שמה לב שעזב את הסימניה בעמוד מאה. היא קוראת לו בסבלנות מילה אחר מילה. "נשמה טובה" הוא אומר. יותר מאוחר היא נפרדת ממנו ויוצאת לכיוון ביתה. וילה טובלת בירק,שני מפלסים. "משפחת מלחי" רשום על השלט.דלת אלון כבדה ועבה. מורן יושבת במיטתה, מסביב פוסטרים של כל מיני כוכבים, כוכבים של שנת 87, השנה של סיפורנו. הטלפון בחדר מצלצל. מורן עונה: "זה מרקי, ראיתי אותך בבית חולים. שאלתי אם נוכל לצאת" "לא מוכנה!" "נו בחייך, את בחורה חכמה, החיים קצרים, צריך ליהנות" "אמרתי לך" כועסת מורן "אני מעדיפה לצאת עם העיוור ולא איתך, מה גם שהוא נחמד ותרבותי" "סאאאממק" היא שומעת ומיד מנתקת את הטלפון. בפעם השנייה שמורן מגיעה אל כלב, היא נזהרת ושמה עליה לבוש פחות בולט. יש סיכוי שכלב יפקח את העיניים. מורן מביטה בתצלום של אשתו שתלוי על הקיר. כלב אוכל קוטג'. "אמרת שנולדת בגרמניה. תוכל לספר קצת על זה. אנחנו לומדים על השואה בבית הספר." כלב מביט בה, לא רואה כלום, אבל בעיני רוחו הוא רואה גם רואה. הוא מניח את הקוטג' בעדינות על השולחן: "אכן, נולדתי בגרמניה, בפרנקפורט. אבא פינייה היה ספרן באוניברסיטה. אמא אלזה הייתה גננת. גדלנו אני ואחותי מגדה בביטחון יחסי עד שהנאצים עלו לשלטון" "ואז שלחו אותכם לגטו?" "לא.. זה היה עדיין מוקדם" אמר כלב " כשהנאצים עלו לשלטון הייתי בן שש, קיבלנו מכות ברחוב. בלי רחמים מכל מיני פרחחים נאצים. ככה סבלנו. פיטרו את אבא מהעבודה והוא מצא עבודה כמורה בבית הספר היהודי. כך היה לו מזל בגלל שהרבה יהודים נעשו עניים בין לילה" "ואז?" התערבה מורן כשהיא לוקחת את גביע הקוטג' מידיו של כלב "אז הגיע ליל הבדולח, שבו ממש שדדו את היהודים, הרסו חנויות עצרו אנשים ברחוב. אחות שלי התחתנה שבוע לפני ליל הבדולח" "ומה קרה אז?" "עצרו את אבא" לאט כלב בדיבורו "לקחו אותו למחנה ריכוז?" "אכן כן. כבר אז התקיימו מחנות ריכוז" "ואז?" "אני ברחתי לארץ ישראל. אחות שלי ובעלה ברחו ממש לפני תחילת מלחמת העולם להולנד ואמא ואבא נספו בשואה" "ומה קרה שם בהולנד?" "הנאצים הגיעו גם לשם וגירשו אותם למחנות ההשמדה. שמעתי שממש אז נולד להם ילד, אבל גם הוא כנראה נספה" מורן התעצבה והוסיפה: "סיפור מה זה עצוב!" "מכל המשפחה לא נשאר לנו אף אחד. רק אח של אבא שלי שעלה לפני מלחמת העולם ואימץ אותי כמו בן. הוא מת והיה לו רק בן אחד שמת במלחמת העצמאות" "ואשתך?" "אשתי עברה את השואה. מתה לפני כמה שנים. ממנה לא היו ילדים. מספיק סבלה בכדי שיהיה לה את הכח לתת לאחרים" מורן השעינה את ידיה על השולחן: "גם אז השם שלך היה כלב בן פנחס?" "לאאא" אמר כלב וצחקק "שמי היה קארל קסלמן. כאן בארץ שיניתי את שמי לכלב בן פנחס –בן פנחס על שם אבא שלי זכרונו לברכה"

 

[אביב וסתיו]

מעריב לנוער פרק 4

מורן ודודי ישבו על כיסאות מוגבהים בפאב ושתו מיץ תפוזים. דודי, בחור גבוה, רזה ונעים סבר היה ידידה הטוב מהכיתה המקבילה. יום חמישי היה היום והם ניצלו אותו בשביל לצאת. מורן סיפרה לדודי על משימת ההתנדבות. הוא חייך ואמר שזה מעשה ממש טוב. מורן המשיכה: "ומחר אולי אפילו אקנה לו פרחים" "מה לך ולו?" גיחך דודי "שומדבר, רק סימפטיה, אדם מסכן" "אני אבוא איתך! נשמע לי מעניין" הם המשיכו לשבת, נהנים ממוזיקת הרקע. פתאום הרגישה מורן נגיעה בגבה. היא הסתובבה וראתה את מרקי. לידו עמד בחור רחב בעל פני עגל כאלה. בחור לא מועיל אבל בהחלט מזיק –מוני שמו.מרקי פתח: "לגבי השיחה בינינו" אמר "אז שינית את דעתך?" "לא שיניתי" מורן, בפנים קרות, לקחה את התיק ואמרה לדודי "בוא נצא" מוני תפס את דודי בידו הימנית ומרקי אמר באיטיות: "לא כל כך מהר" "עזוב את מורן!" צעק דודי והיכה בבטנו של מוני הגברתן מוני נתן אגרוף לדודי, דודי עשה שריר, אך נהדף. מורן נתנה בעיטה למרקי. מרקי התקפל אנשים החלו להתאסף סביב מקום התגרה. למרקי ולמוני כבר לא היה נעים... "בוא נצא מכאן מהר" צעקה לדודי. שניהם יצאו והספיקו לשמוע את מרקי צועק: "זה יעלה לך ביוקר!" "הבאנו לך פרחים לכבוד שבת" אמרה מורן ונכנסה עם דודי. "איזה ריח נפלא, אפונה ריחנית, לא?" "אכן" אמרה מורן דודי לחץ את ידו של כלב ואמר: "אני דודי, ידיד של מורן מבית הספר" "נעים להכיר חברים של מורן" אמר כלב "לפי הקול אתה נשמע בחור טוב" מורן התיישבה על הספה, שמה את הפרחים באגרטל. "כמה ספרים!" התפעל דודי היא חשבה לרגע ואמרה: "כלב, היה בבית החולים נער ששמו מרקי. אתה מכיר אותו?" "מרקי, מרקי,מכיר אותו, תלמיד קצת שחצן, יש לו פוטנציאל אבל הוא מנסה כל הזמן להרשים" "הוא כל הזמן נטפל אליי. אתמול הוא בא עם חבר שלו ושניהם הציקו לנו" "אל תתייחסי אליו, זאת ההצעה שלי. הוא עדיין ילדון, אין לו בגרות נפשית" סינן כלב. "כלב. מה יש לך נגד עיתון מעריב לנוער?"שאלה מורן כלב שתק לרגע ואחר כך אמר: "הכרתי את העיתון הזה טוב. פעם לפני עשרים שנה כתבתי בו כמה קטעים של מדע, ספרות ואמנות. העיתון אז היה עיתון חכם, תרבותי ומהנה. עכשיו יש בו שטיחות ורדידות והוא מופנה לדברים שהם אופנה, זוהר, בנים בנות וקיטש. אני לא אומר שצריך להתנזר אבל הדברים השטחיים יצאו מכל פרופורציה" "למה? אמר דודי "יש מדור מאוד חכם של איטו אבירם שדן בענייני נוער מתבגר. והוא לא שטחי בכלל" "ראה, אני לא אומר שכל העיתון הוא שטחי, אבל רוח העיתון היא כזו" סינן כלב. "מתי תוכל לראות?" החליף דודי נושא "הרופאים נותנים לי עוד חודש ואז אעבור ניתוח מסויים" לאט בדיבורו.

 

[אביב וסתיו]

פרק 4 משופר

מורן ודודי ישבו על כיסאות מוגבהים בפאב ושתו מיץ תפוזים. דודי, בחור גבוה, רזה ונעים סבר היה ידידה הטוב מהכיתה המקבילה. יום חמישי היה היום והם ניצלו אותו בשביל לצאת. מורן סיפרה לדודי על משימת ההתנדבות. הוא חייך ואמר שזה מעשה ממש טוב. מורן המשיכה: "ומחר אולי אפילו אקנה לו פרחים" "מה לך ולו?" גיחך דודי "שומדבר, רק סימפטיה, אדם מסכן" "אני אבוא איתך! נשמע לי מעניין" הם המשיכו לשבת, נהנים ממוזיקת הרקע. פתאום הרגישה מורן נגיעה בגבה. היא הסתובבה וראתה את מרקי. לידו עמד בחור רחב בעל פני עגל כאלה. בחור לא מועיל אבל בהחלט מזיק –מוני שמו.מרקי פתח: "לגבי השיחה בינינו" אמר "אז שינית את דעתך?" "לא שיניתי" מורן, בפנים קרות, לקחה את התיק ואמרה לדודי "בוא נצא" מוני תפס את דודי בידו הימנית ומרקי אמר באיטיות: "לא כל כך מהר" "עזוב את מורן!" צעק דודי והיכה בבטנו של מוני הגברתן מוני נתן אגרוף לדודי, דודי עשה שריר, אך נהדף. מורן נתנה בעיטה למרקי. מרקי התקפל אנשים החלו להתאסף סביב מקום התגרה. למרקי ולמוני כבר לא היה נעים... "בוא נצא מכאן מהר" צעקה לדודי. שניהם יצאו והספיקו לשמוע את מרקי צועק: "זה יעלה לך ביוקר!" "הבאנו לך פרחים לכבוד שבת" אמרה מורן ונכנסה עם דודי. "איזה ריח נפלא, אפונה ריחנית, לא?" כלה עמד בפתח הדלת מביט לכיוון שממנו באו. "אכן" אמרה מורן דודי לחץ את ידו של כלב ואמר: "אני דודי, ידיד של מורן מבית הספר" "נעים להכיר חברים של מורן" אמר כלב "לפי הקול אתה נשמע בחור טוב" מורן התיישבה על הספה, שמה את הפרחים באגרטל. "כמה ספרים!" התפעל דודי כלב הביט לכיוון המשוער שמורן ישבה בו: "שכחתי לשאול אותך. סיפרתי לך על שורשיי, מהיכן משפחתך?" "אבא נולד בבלגיה, אין לו משם הרבה זכרונות, בתור ילד ממש קטן הוא גדל במנזר קתולי ואחרי המלחמה עזב. זה מה שסיפר לנו. אחרי כן כמובן עלה לארץ. אמא נולדה בארץ, בכפר ביל"ו" "מעניין מעניין, כנראה שלא סיפרו לך הרבה או שאת לא מתעניינת במיוחד " אמר כלב לאיטו "היא לא חזקה במיוחד בהיסטוריה" אמר דודי והוסיף צחקוק. כלב לא ראה את המבט שכיוונה מורן לעבר דודי... היא עברה לנושא הדחוף יותר: "כלב, היה בבית החולים נער ששמו מרקי. אתה מכיר אותו?" "מרקי, מרקי,מכיר אותו, תלמיד קצת שחצן, יש לו פוטנציאל אבל הוא מנסה כל הזמן להרשים" "הוא כל הזמן נטפל אליי. אתמול הוא בא עם חבר שלו ושניהם הציקו לנו" כלב התעצב, הוא הניח את ידו על מסעד הכורסא: "אל תתייחסי אליו, זאת ההצעה שלי. הוא עדיין ילדון, אין לו בגרות נפשית" סינן כלב. "כלב. מה יש לך נגד עיתון מעריב לנוער?"שאלה מורן כלב שתק לרגע ואחר כך אמר: "הכרתי את העיתון הזה טוב. פעם לפני עשרים שנה כתבתי בו כמה קטעים של מדע, ספרות ואמנות. העיתון אז היה עיתון חכם, תרבותי ומהנה. עכשיו יש בו שטיחות ורדידות והוא מופנה לדברים שהם אופנה, זוהר, בנים בנות וקיטש. אני לא אומר שצריך להתנזר אבל הדברים השטחיים יצאו מכל פרופורציה, התפל הפך לעיקר." "למה? אמר דודי "יש מדור מאוד חכם של איטו אבירם שדן בענייני נוער מתבגר. והוא לא שטחי בכלל" "ראה, אני לא אומר שכל העיתון הוא שטחי, אבל רוח העיתון היא כזו" סינן כלב. "מתי תוכל לראות?" החליף דודי נושא "הרופאים נותנים לי עוד חודש ואז אעבור ניתוח מסויים" לאט בדיבורו.

 

[אביב וסתיו]

פרק 5

מיטת בית חולים, חדר ניתוח, אדם במיטה עטוי שמיכה, המנורה מכוונת אל עיניו. שני רופאים מסתודדים. ברק חזק על העיניים. "תגיד לי מה אתה רואה" אומר הרופא הראשון "אני רואה אור חזק" אומר המנותח- כלב "ואם אזיז את המנורה" כלב מיטיב את ראייתו ופולט בהתרגשות: "אני רואה אותך" "הצלחנו להציל לך את הראייה. עורק אחד נסתם" "ברוך השם, ברוך השם!" כלב עדיין במיטה, הוא נלקח לחדר ההתאוששות. מורן ניצבת על הבמה במרכז התרבות בתל אביב. נרגשת אף היא, כתר זהב לראשה. המנחה מכריז כי במקום הראשון זכתה רווית בן ארי, במקום השני זכתה מורן מלחי כחביבת הקהל. שעה קלה לפני כן. בשיא ההתרגשות. כשנשאלה מורן על תרומתה לחברה אמרה: "סייעתי לאדם עיוור במשך חודש וחצי. אני מקווה שהוא שומע אותי,ברגע זה הוא נמצא בחדר הניתוח. כנראה שהראייה תחזור לו. אני מחבקת אותו מכאן!" הקהל מתלהב, מוחא כפיים כאחד. רוב חבריה לכיתה נמצאים באולם. אביה דניאל, אדם גבה קומה ובעל שיער תלתלים ארוך, אמה שולה, אשה נמוכה ברונטית.מביטים אל ביתם היחידה, כולם מחייכים ומחזיקים לה אצבעות. בסיום ההכתרה. נערכת מסיבה בוילה של משפחת מורן. שולחנות ערוכים ומוזיקת רקע. השתייה חופשית. לילה: כלב בבית החולים. יושב על כיסא נוח. כמה שעות אחרי הניתוח. מורן אומרת שתבוא מחר בצהריים לבקר. סופסוף יראה את מי שעמדה לימנו ותמכה בו. לפתע מופיעים מולו שני נערים. הוא מכיר אותם. הם ניצבים מולו בפנים משועשעות ושוחקות. ידיהם שלובות אחורה: "מרקי ומוני. מה אתם עושים כאן?" תובע הספרן לדעת "ברוך רופא חולים!" מסנן מוני. "הממממ... אתה חושב שאתה מכיר את מורן?. אני לא חושב!" אומר מרקי "מורן היא ילדה טובה מאוד! אתה לא תגיע לרמה שלה!" "אז כדאי שתראה את זה" מרקי מצחקק. מניח עיתון צבעוני על השולחן,והוא ומוני חומקים מן המקום בצחוק מטורף. זהו עיתון מעריב לנוער מהשבוע האחרון ועל השער בו המועמדות המובילות. העיתון פתוח בעמוד שלושים. שם מסומן בטוש: "מורן מלחי. בת 17" כלב בהתרגשות, הוא רואה את תמונתה של מורן בבגד ים. אך התרגשותו אינה נובעת מזה שלכאורה רומה על ידה אלא ממראה פניה,שיער בלונדיני, עיניים כחולות, סנטר דק. הן מזכירות לו משהו. לפתע הוא מוכרח למהר. הוא מוכרח לעזוב את בית החולים במהירות האפשרית.

 

[אביב וסתיו]

פרק 6

שעת צהריים מוקדמת כלב יצא מן המונית שילם לנהג וניגש אל הדלת. השלט "משפחת מלחי" קידם את פניו. נקישה בדלת. הדלת נפתחת. "מר מלחי נמצא?" "כן" לאחר דקה יושב כלב בספת הסלון. דניאל מלחי,בן ארבעים וחמש, יושב מולו בכורסא. פניו אדיבות: "בתי סיפרה עליך המון, אתה הרשמת אותה בצורה יוצאת דופן. אני כל כך שמח שעברת את הניתוח בשלום" "אכן כן. תודה. יש לך בת מאוד נחמדה" "שמעתי שאתה לא כל כך אוהד את "מעריב לנוער" אמר דניאל "נכון. אמת. אבל זאת לא הבת שלי שאומר לה מה לעשות. בכל אופן אצלי בספריה העיתון הזה לא נכנס..." "משעשע" "באתי בגלל עניין אחר" אומר ומרשרש במעטפת נייר "במה אוכל לעזור?" "מורן סיפרה לי שנולדת בבלגיה, גדלת במנזר ובסיום מלחמת העולם חולצת משם ועלית לארץ" בלגיה והולנד קרובות, אומר בלבו כלב. "נכון, בהחלט" עונה דניאל "כשראיתי סוף סוף את תמונת ביתך, היא הזכירה לי את התמונה הזאת" כלב הוציא תמונה והניח אותה על השולחן. "שתי טיפות מים!" פולט דניאל "זאת אחותי כשהייתה בת שבע עשרה!" "מדהים!" "מר דניאל. מה אתה יודע על ההורים שלך? אני מוכרח לדעת!" דניאל אינו אומר מילה. הוא ניגש אל הארון. פותח תיקיה חומה, מוציא ממנה מעטפה לבנה. ניגש אל השולחן בסלון ואומר: "זה הזיכרון היחיד. פריט שנשאר מאז אותם ימים. מבלגיה" המעטפה נפתחת, הוא שולה ממנה מן כרטיס חום מהוה מוצמד לחוט ברזל חלוד: "הנה קרא" כלב מיטיב את משקפיו וקורא את מעט המילים הכתובות כתב יד לטיני שעל התג: "דניאל בן מגדה ולודביג מ.... (מטושטש) 1-1-42" הוא עוצר. ופולט: "אוי אוי" ראשו נשמט, הוא מאבד את ההכרה. הולנד יולי 1942 לילה יורד על העיר המובסה. "לודביג, העתיד אינו בטוח, צריך להציל את הילד. ישנם גירושים למזרח. ושם לגמרי לא בטוח" האשה פונה אל בעלה. אשה רזה, בלונדינית, צופה אל הרחובות של העיר רוטרדם. עיר נמל ראשית בהולנד. הנאצים כאן כבר שנתיים ומוציאם לפועל את תכניותיהם הנתעבות ביותר. "את קוראת את מחשבותיי. דיברתי עם הכומר ליוונס. הוא מבריח קבוצה של ילדים לבלגיה, למנזר. כשתיגמר המלחמה נוכל להחזיר אותו, נוכל להחזיר אותו" "איך נזהה אותו?" "לפי תג. שמעתי על תגי זיהוי כאלו. זה כמו צ'ק בנקאי" "אם לא אנחנו, שמישהו אחר יזהה" רכבת עושה דרכה מזרחה, מחנה ווסטבורק מאחורה מחנה אושוויץ מלפנים. מגדה ולודביג נדחסים בין המוני מגורשים אל הבלתי ידוע. הם לא יחזרו.אולי בנם יינצל. סל ובו תינוק נח מסר למנזר אורבן הקדוש ליד אנטוורפן, ילד בן פחות משנה, מנומנם ומוגן מכל רע נמסר לאם המנזר. תג בצבע חום נרטב מעט בגשם. אם המנזר נוטלת את הסל ומכניסה אותו פנימה. ההווה 1987 כלב פוקח את עיניו. הוא רואה את דניאל גוהר מעליו. מרים את רגליו. נותן לו כוס מים ומקים אותו. "טוב שאני רופא משפחה" מצחקק דניאל ומוסיף בהתרגשות לא מוסתרת " על מה כל הסיפור?" כלב מריץ מילים בהתרגשות: "דניאל להמן בן לודביג ומגדה, מגדה לבית קסלמן. לודביג מנהיים זו המ' של התג.שניהם ילידי פרנקפורט שבגרמניה. מגדה קסלמן היא אחותי, זו שדומה שתי טיפות מים לביתך. שניהם ברחו להולנד בתחילת מלחמת העולם השנייה. נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. כנראה שהבריחו אותך לבלגיה" "כי שם היה יותר קל להסתתר" משלים דניאל. שניהם לא שמים לב כי מורן נכנסה לבית, עומדת מאחורי הקיר וכעת היא מקשיבה לשיחתם בהתרגשות. דניאל מוחה דמעה,מזיז בלורית סוררת ומלמל: "שנים שאני מחפש,שנים אין לי קצה חוט, והנה מצאתי שריד מהמשפחה" "משפחה מפוארת הייתה לך" "סוף סוף" שני הגברים מתחבקים מורן מתקרבת ואומרת בדמעות: "אז אפשר לקרוא לך דוד כלב?" דניאל וכלב מביטים בה בהתרגשות, כלב אומר "אכן מגדה המלכה אכן" "יש לי רק בקשה אחת" היא אומרת "כן מורן" "אתה מוכן לספר לי מי הייתה המשפחה של אבא שלי" "זאת אעשה מיד" אומר, "רק נחכה מעט עד שאמא שלך תבוא ובינתיים,כמובן ברכות לרגל זכייתך. זאת פעם ראשונה שאני רואה אותך במציאות אות יפה כמו בדמיון" הוא מראה לה את התמונה.מורן צוחקת ואומרת: "זאת אני בשחור לבן.." "זאת סבתא שלך. סבתא מגדה!" צהריים של יום שישי מוצאת את משפחת מלחי מסבה לכוס תה ופירות בגינת הוילה. אמא,אבא בת ודוד שהיה רחוק אבל עכשיו קרוב

 

[רותי ב.]

איזה סיפור מרגש ויפה

רק עכשיו קראתי. נהדר !!!!!!