מעצבן חנוק ומפחיד
שלום לכולכם,
נראה לי שחוץ מאיציק הותיק, אף אחד לא באמת זוכר או מכיר אותי מלפני מיליון שנים...
אני לא רוצה להתבכיין או להוציא קיטור אבל בעצם כן. נולדתי עם קלפים מסויימים שאחד מהם הוא שאני הומו. בן 33. בתהליכים של כניסה ויציאה מתוך הארון ובעיקר פוחד לצאת ממנו, לא בגלל שבפנים נוח, וחמים אלא בעיקר כי בחוץ מפחיד, יותר מידיי דחיות חוויתי בחיי שאינני מוכן לקבל בשום אופן דחייה חברתית נוספת (להבדיל מרומנטית שהיא דחייה אחרת לדעתי ). בסביבה המקצועית אני מרגיש שלעתים קרובות יש טאבו הטרונורמטיבי , אני יודע שמתוך שלוש מדריכות מקצועיות שפגשתי בהכשרה המעשית שלי, אחת ידעה כי סיפרתי לה וזו הייתה אחת הטעויות הקשות ביותר, היא עשתה מזה מטעמים בתחום האבהות, ההורות ודברים נוספים הקשורים למגדר בתוך ההדרכות. אצל השנייה, בכלל הנושא לא נפתח לא מצידה ולא מצידי וגם לא היה רלוונטי להכשרה. זה גרם להתקרבות בינינו, היא הייתה ועדיין המדריכה המשמעותית ביותר שהייתה לי ותמשיך להיות איתי בקשר כל עוד ארצה בו. למרות שהיא לא דתייה אך מסורתית, יש לי ביטחון מלא שהיא תקבל ותחבק כשהיא תדע. המדריכה השלישית, רצתה לחטט, נתתי לה מידע חוץ מהנטייה המינית. למזלי הרב , כי באיזה שלב בשנה כשוחחנו בקבוצת הסטודנטים היא הביעה טענות שיפוטיות והומופוביות. דווקא מי שלא התעניין ולא היה אכפת לה , מי זה האני האישי , אלא בעיקר האני המקצועי. כשאני המקצועי פגש את האני האישי היא הצטערה וכאבה יחד איתי את התסכול ואת ההחזקה מספר ימים עם תחושות קשות שיכלו להיפתר בשיחת טלפון- הסיבה שהטלפון לא נעשה בגלל שחששתי משיפוטיות, מהבן אדם הכי מקבל והכי לא שיפוטי שהכרתי במקצוע. רק לאחר סיום ההכשרה היא זרקה לי משפט "יש לך חיי חברה?" מהמשפט הזה היה ברור לי שהיא ראתה גם את הקשיים אך באופן מודע ומושכל בחרה לא לשים עליהם את הפוקוס ואת המשקל, וכל עוד תפקדתי והתמודדתי מקצועית והצוות אהב אותי ואני אותם היא בחרה לראות ולא לגעת. על כך אני מודה לה ואני יכול לומר שרק לאחר כמה חודשים יכולתי להבין את אותו משפט שאמרה...מתוך אמירה שראיתי אותך, ואני שמחה שהתמודדת בגבורה ואפילו הפתעת את עצמך ואפילו אותי וחשוב לי שתהנה ותמצה את החיים ....
2014, קבוצת האנשים שהכרתי בלימודים ובמקומות נוספים לא ידעו, הפסקתי את כל הפעילות הגאה כבר כמה שנים טובות, גם בהיותי במרכז , בעצם חוץ מחבר לימודים שהכיר אותי משיטוטו לפני כמה שנים באטרף בלי שאדע... בהמשך התוודה בפניי והיה נחמד לדבר עימו בעיקר בגלל ניסיונו והיותו בזוגיות. אמצע 2014, מרגיש חנק, מחליט לחזור לדרום, מלחמה , בשם התיזה התקועה ששום מילה לא יכולה להיכתב בבית ההורים, הכל תקוע , חוזר לדרום, מתקבל לתכנית שתקל עליי קצת את השכ"ד וגם תשפשף אותי מקצועית- עם קבוצת סטודנטים מגובשת. ובמהלך הגיבושונים הפחדים עולים ומוצפים... מה יקרה אם ידעו? כיצד יגיבו? אנשים במחלקתי שלמדו עימי, חלקם באופן אינטיסיבי לא יודעים, אז איך אנשים שאני מכיר בקושי ואולי נותנים הרבה חום ואהבה, ומשלימים לי חוויות שלא היו לי בעבר, כאילו עשור חיים שלם נמחק במצוקות חיים ונפש לא פשוטות, חוויות של ריקוד, ערפול חושים מאלכוהול, צחוק וזה כל הזמן מפתיע אותם והאמת גם אותי. ועדיין יושב בתוכי שדון קטן ששופט אותי, פוסל, מנסה לפרש חוויות מסויימות כשחזור חוויות קודמות שאני שוב במרכז הצחוק ואולי אני אומר בניגוד למה שהיה בעבר, כעת הפרשנות לא נכונה ? ואז מתחילים עם השאלות שעולות מהר מאוד "איך אתה אוהב את הבחורות שלך?" "את מי אתה רוצה?" ואני נחנק, מגיע מישיבה לפני המסיבה הזו, וכבר בישיבה הזו מרגיש קצת בצד לא מוקשב מספיק אבל בסדר. התרגלתי. השבוע השותף שאל מתוך התעניינות אמיתית וחברית לאן אני הולך, קשקשתי לו שקר כלשהו בזמן שהלכתי לפעילות גאה. זה מרגיז שאני עדיין לא יכול להיות חופשי מכבליי העצמי שלי !!! כי אפשר לשים ז' אחד גדול על כולם "זה אני וזה מה יש, מי שרוצה אותי , טוב, מי שלא, שיבושם לו , אני כאן, נשאר וזה מה יש , ואני לא מתכוון לנרמל את עצמי בשביל אף אחד" אני מתחמק מתשובות בצורה אלגנטית ולא בוחר "בבחורה". לא רוצה להזיק לה .
ההנחה של החברה שאתה הטרו, אף אחד לא טורח לעצור ולשאול או לחשוב ומה עם לא? ואיפה אפשר לדון על יציאה מהארון? באותה קבוצה אני חושש לפתוח את זה כי לא לצאת שוב המתוסבך... עם החבר מהלימודים? אולי. עם מישהי שמכירה את הדינמיקה של התכנית וגם מבינה במגדר ומיניות ? אולי.
בארון שלי יש עוד שלדים חוץ מנטייה מינית, יש שלד של ראייה לקוייה שבעיקר מפריעה בחושך או בערב, מצבי רוח משתנים(עם נטייה לדיכאון מידי פעם, נו אני בארון), חרדות, בתולין, ותחושת מוזרות , או ליתר דיוק נורמאליות לצד הפחד. עברתי כאב, נכון, עברתי דחיות, חרמים ותמיד הייתי הילד הכבשה השחורה בכיתה או הילד השעיר לעזאזל, אני זה שמשוחח עם חברה טובה במרחק של 70 ק"מ מכאן בטלפון ומנחה אותה לעבודה קבוצתית מסויימת לא יכול להנחות את עצמי . לקבל את העצמי, ליצור בתוכי את הבית הפנימי שלי, וגם את הבית החיצוני שלי שהוא כרגע בארגזים... כי בבית ההורים גם לא היה מקום פיזי וסימבולי מספק, אז יצאתי למקום אחר, מבחירה שלי עם שותף שרוצה להיות גם חבר, וזכותו ושנינו נרוויח, אבל מפריע לי שאני משקר, שאני לא יכול לספר לאף אחד שמעולם לא היה לי בית למישהו שהוא לא מקצועי, לא למטפלת אני רוצה לספר לאדם , בשר ודם שאינו מטפל, כי למטפלת סיפרתי, דננו בזה וזה עדיין צף. ברור לי שהמצב כעת לא במקרה כזה. שהארגזים לא נפתחו במלואים, כי הבית שלי מעולם לא היה ברור, זה לא מובן לאחרים המשמעות של להתרגל לבית, להנות מהחדר ולהתרגל אליו.
אז כן קיבלתי המון שיעורי חיים, המון קלפים חלקם טובים מאוד וחלקם פחות טובים ואפילו גרועים. אני מודה שההומוסקסואליות היא קלף פחות טוב אך לא גרוע , כן יש עדיין הומופוביה מופנמת (זה בטח מה שהיו צורחים בקבוצה ההיא שהלכתי אליה השבוע), אני לא רוצה הגדרות, גם לא עצות של "תקבל את עצמך" כי הקבלה היא תהליך , והתהליך מורכב מקבלתי בשלמותי עם כל כל השלדים והשדים שבתוכי שבין היתר יושבת על המדף ההומואיות שלי.
אז כמו יוסי מתהיל"ה "הבן שלי הומו, אז מה?"
