מעצבים זכרון

[חקלאי פיקח]

מעצבים זכרון

לא כל כך קשור לפורום, אבל הייתי חייב להעלות את זה.

קישור לתחרות "מעצבים זכרון" על כרזות לקראת יום הזכרון לשואה ולגבורה. ממש לא הייתי מודע לתחרות הזו, והכרזות במקומות השני והשלישי הן חזקות ומקוריות.

אולם כשראיתי את הכרזה שנבחרה למקום הראשון פשוט עצרתי את כל מה שעשיתי באותו רגע (יד אחת על כוס התה, באופן אוטומטי הניחה אותה על השולחן, יד שנייה שעמדה ללחוץ על כפתור מסויים שכבר שכחתי מה הוא היה, הונחה על השולחן) והסתכלתי. פשוט הסתכלתי.

לא יכולתי שלא להיות עצוב. אני חושב שבניגוד לתמונות ודימויים אחרים שראיתי בעבר על השואה, החלק הכואב כאן היה שילוב של כמה נקודות.

גם העובדה שאני גר כעת בארץ אחרת ולא יעזור, זה תמיד יוצר תחושה מסויימת בימים מסויימים, אין צורך להרחיב את הדיבור, המבין יבין.

אבל גם העובדה שהתמונה הזו קישרה בין מה שהיה אז לבין מה שקורה היום, זו הייתה נקודת העצב הכי חזקה. כל אותם 200,000 ניצולי שואה, אשר אחוז לא קטן מהם חי בתנאים לא תנאים...

זה פשוט כואב ועצוב.

קישור לאתר התחרות ולשלושת המקומות הראשונים - http://www1.yadvashem.org/yv/he/education/projects/posters/2012.asp

מאחל שלא נשכח, תמיד נזכור ושנלמד לסלוח.

עמית

 

[חנהר]

תודה רבה על הקישור וההודעה

אני חושבת שבהחלט חשוב לזכור את מה שקרה, אבל למה, למה לעזעזאל כולם צריכים להיות עצובים באותו היום? למה אנחנו צריכים להמשיך להיות עצובים על מה שקרה? אנחנו צריכים לשמוח מהחיים ולקוות שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם.
למה להזכיר שוב ושוב ושוב, כל שנה אותו הדבר, השידורים הטלוזיונים שמפסיקים משעה מסויימת לשדר את שידורי הטלויזיה הרגילים ומתחילים לשדר אודות כל הנושאים שקשורים לשואה.
אני רוצה לומר שלאחר 29 שנות צפייה ושמיעה אודות השואה כבר אין לי את הכח הנפשי לדיכאון הזה יותר. הספיק לי, אני חושבת את אותו הדבר על יום הזיכרון לחללי צה"ל.

אני לא באתי ממשפחה שנספתה בשואה כי הליטאים טבחו בהם ב-1941 לפני שהגרמנים הספיקו להגיע לוילנה. סבי היחידי שניצל כי באותו הזמן הוא חיפש מסלול בריחה אחר למשפחתו לפי בקשת אביו.

בקיצור חברים, כואב לי עד היום, אפילו אין לי את הכח הנפשי לנסוע לפולין ולראות את מחנות ההשמדה ואת מחנות העבודה, אני חושבת שאטמוטט ואפרוץ בבכי תמידי, והלב יצבט חזק חזק חזק.

אז מה יהיה? רק טוב, נמשיך לגדול ולהתבגר וללמוד שתקשורת זה דבר חשוב מאוד והכי חשוב לדבר על מה שכואב, אבל לא עד כדי חפירות, כן? צריך להבין באיזשהו שלב את הנקודה.

לילה טוב,
חנה האתאיסטית שמאמינה באנשים ובכח שלהם לשנות.

 

[חקלאי פיקח]

תתפלאי אבל אני מסכים איתך

אפילו הכנסתי באיזה שרשור כאן, קישור לכתבה מעולה בהארץ מהיום על הנושא שעליו בדיוק דיברת.

אני אומנם לא מסכים עם כל דבריו של קניוק, אבל הוא מעלה נקודה מעוררת השראה על גישה אחרת ליום הזה.

http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1688165

ליל מנוחה מעמית - פשוט עמית

 

[חנהר]

קראתי ואני מסכימה עם דעתו של יורם

אך אני מאוד אמביוולנטית לגבי המילה: "גיבור".

אבי תמיד אמר לי: "עדיף גיבור חי על גיבור מת".

אחת מהמשמעויות שמבחינתי מתפרשות מהמשפט הזה היא: שעדיף להיות חכם ולדאוג לעצמך, מאשר להיות אידיוט וללכת אחרי העדר.

אם סבא שלי לא היה נמלט על חייו ברגע שהוא שמע את היריות, לא הייתי יושבת כאן תכלס. ואם היה אכפת לי מאומה יהודית, לא הייתי עוזבת את ישראל וגרה בהולנד ונשואה לאתאיסט קיצוני ואוכלת כאוות נפשי בשר חזרי, חלבי עם בשרי ופירות ים יאם יאם

.

השייכות והקבוצתיות זהו דבר נכון לאותו הרגע אבל לא לכל רגע, מותר ואף רצוי להחליף מעגלים חברתיים בהתאם למה שאנחנו מרגישים כדי לקבל תמיכה ושייכות על כך, זה הכח לשרוד, מבחינתי כמובן.

.

 

[yaelli10]

יש בכרזה הזאת גם מהאופטימיות

הצל ממול הדמות. שיש המשכיות. גדל דור חדש ואנחנו ללא ספק שרדנו את הגרוע ביותר. העם היהודי חזק ומאוד נפוץ בעולם אחד מהם הוא גם מר צוקרמן שבזכותו גם נתקלת בכרזה המנצחת. אין ספק שהכרזה נוגעת בהרבה נקודות והיא ראויה לזכייה. הכרזה ללא ספק חודרת. העתיד מול העבר. ההווה כמובן שקיים ומתפרסם במדייה.
מישהי שמוגדרת כדור שני וחוותה את כל ההשלכות ההם בחייה, עדיין.

 

[חקלאי פיקח]

 

[חנהר]

סימפטי משהו

אמא שלי התקשרה אליי בסקייפ היום לפני השעה תשע בבוקר, דיברנו על הא ודה ופתאום הייתה צפירה, היא נעמדה, אני ישבתי ותהיתי לעצמי לעמוד לא לעמוד, ואמא אמרה: "את יכולה לעמוד!", אז עמדתי, אני חייבת לציין שהיה לי מצחיק, עצוב ומוזר.

מצחיק שאני בהולנד שומעת את הצפירה מהסקייפ בעת שיחה עם אימי.

עצוב יום השואה - ברור.

מוזר כי אני בהולנד ואם אימי לא הייתה מתקשרת אליי לא הייתי מודעת לעובדה שהשעה 10:00 בישראל וכולם עומדים.

סימפטי כי מאמא התקשרה

.

 

[חנהר]

מצ"ב קישור שאבא שלי שלח לי

בעקבות הקישור המצורף בהודעתך. קישור.

 

[חקלאי פיקח]

שמעתי על הסרט הזה

אני מבין שהוא מהווה ז'אנר חדש בעצמו, בהחלט משהו שארצה לראות.

 

[ayala26]

התמונה הזו גורמת לי לחשוב

על המצב במשפחה שלי,אצלנו זה הפוך,הדור השני והשלישי והרביעי הם אלו שעומדים ודור השואה אצלי במשפחה הוא הצל.. סבתא שלי נפטרה בגיל 93 לפני 4 שנים וגם האחיות והאח שלה כבר נפטרו אז אין לנו במשפחה יותר ניצולי שואה. וזה מקשה,זה אומר שהתפקיד שלנו הוא להחיות זכרון של משהו שעוד מעט אין לו עדות ממקור ראשון ולספר לילדים על הדבר הזה ושזה ישמע אמין כשהסיפורים עצמם לא נתפסים. אני עוד לא החלטתי איך לספר לבני,אז השנה עוד לא. הוא רק בן שש.

 

[חנהר]

ספרים

אחת הדרכים לגלות את ההיסטוריה היא דרך ספרים.

מה שהופך את הספרים למרתקים יותר כשמישהו קרוב אלייך מספר לך שלשמפחה שלך יש חלק מההיסטוריה הזו.

ולמה שמה שאת מספרת לילדייך לא ישמע אמין? אמנם סיפורייך הם מקור שני, אך מה שעושה את סיפורייך למעניינים יותר הוא עצם העובדה שאת הכרת את המקור הראשון

.

 

[ayala26]

לא התכוונתי באופן אישי אלי אלא באופן כללי

למה שזה ישמע לא אמין? כי אלו דברים בלתי מתקבלים על הדעת שהם קרו גם כשיודעים בוודאות שהם קרו. אני מדברת באופן כללי על הבעייתיות שנוצרת כשכל ניצולי השואה עצמם כבר מתים.

 

[חנהר]

אה

אבל יש תמונות וספרים.
חוץ מזה ראי כדוגמא את ספר התנ"ך. כמה אנשים מאמינים בספר מבלי לראות ולשמוע ממקור ראשון מה באמת קרה.

 

[ayala26]

אני לא משווה שום דבר לאמונה עוורת בספר תורה