major mouse
New member
מעפר יקום... – פרולוג
הקדמה בסיפור זה השתמשתי במונחים ושמות שמקורם ביפנית ובסלנג יפני, אינני מתיימר לדעת יפנית. תרבות זאת אינה יפנית, כשאנחנו משחקים בעולמם של הנשגבים אנו מציירים אותו ברוחנו כך, אם פגענו במישהו שרואה את הבריאה בצורה שונה – אנו מתנצלים. קטעים בסיפור שיהיו מתוחמים בין כוכביות (*) הן מחשבותיו של הגיבור מאחר ולא ניתן ליצור טקסט נטוי - - - אקדמית ריוּ צֶ'יסֶיטסוּ, העיר הקיסרית. הדוג'ו לאומנוית הלחימה. השעות הקטנות של הלילה. התקופה היא תקופת האש היורדת, התקופה החמה ביותר בשנה, סוף שנת הלימודים באקדמיה, השבועיים האחרונים הנקראים גם יָאטסוּקֵרוּ גִ'ידַאי - זמן ההבסה. מבחנים מסביב לשעון, תוספת מטלות לכל תלמיד ולבסוף, יום האמת – ביום זה חייב כל תלמיד להוכיח את עצמו באתגר יוצא דופן המיועד לו ולו בלבד. השמועות אומרות שלעיתים האתגר, הנקרא גם שוֹגַאנַאי דארוֹ (הבלתי אפשרי) בפי התלמידים, מתגלה כקטלני לתלמידים הנכשלים בצורה מחפירה. קול פכפוך המים ממזרקה קטנה הנמצאת בפתחו של הדוג'ו הוא הדבר היחידי המפר את השקט בשעה מאוחרת שכזאת, חלון מואר בקצהו של הדוג'ו מצליח להבליט את החשיכה העוטפת אותו, כמנסה להתגרות בירח המלא. האור מרצד למגע רוח לילה חמימה שופך את אורו על בחור צעיר שנראה חוזר על אותן תנועות, שוב ושוב. הנער, נמוך ואתלטי, לבוש במכנס גי בצבע כחול דהוי עוצר לרגע, מרכין את ראשו, עוצם את עיניו ונושם עמוקות. גופו המיוזע מתקשח ולרגע קל ניתן לראות את העוצמה הרבה החבויה בגופו, וכשעיניו נפקחות לאיטן – צבען האפור נראה כפלדה משובחת לאורם המרצד של הנרות. - - - *גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה לימין, הטלה ובעיטת דריכה גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה לימין, הטלה ובעיטת דריכה גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה... שוב ושוב ושוב עד שאעשה זאת כמו שצריך, אני חייב את זה למשפחה, לחברים,לסנסאי ולעצמי אני יודע שאני יכול לעשות זאת, אני כבר שולט היטב בכל שאר הקאטה רק הנקודה הזאת לא מספיק טובה...* "במה אני יכול לעזור לכם ?" שאלתי בקול רך, "זה לא מן הנימוס להתגנב כך מאחורי גבו של אדם". "תראו תראו, אם זה לא נער השליחויות החביב עלינו", נשמע קול מהקצה המרוחק והאפל של הדוג'ו. זיהיתי את הקול. זה שוב הוא, למה הוא שונא אותי כל כך ? *תתעלם ממנו הוֹטארוֹ, אם תתעלם ממנו הם יעזבו אותך לנפשך, תחזור להתאמן ותתרכז בקאטה...* "עשה טובה בחור, צריך להוציא את הכלב שלי לטיול והרי זאת המומחיות שלך לא ?, אההה שכחתי שאתה מטפל בחתלתולים... או אולי בחתלתולות?" "עשה טובה בחור, צריך להוציא את הכלב שלי לטיול והרי זאת המומחיות שלך לא ?, אההה שכחתי שאתה מטפל בחתלתולים... או אולי בחתלתולות?" זאת לא הפעם הראשונה שהוא מציק לי, בדרך כלל אני פשוט ממשיך הלאה, אך באותו הרגע משהו זז בתוכי, אולי זאת היתה רק האנרגיה מהאימון, אולי הלחץ מה- יָאטסוּקֵרוּ גִ'ידַאי, או אולי הדרך שבה נאמרה המלה חתלתולות. לא יכולתי לעמוד שם ולהבליג גם הפעם. כאן והיום, החלטתי, זה נפסק. "בונקוּרה", קראתי בשקט "אני אבקש ממך פעם אחת בלבד , בבקשה תניח לי. עוד שבועיים מסתיימת השנה האחרונה שלנו באקדמיה ולא תראה אותי יותר, הרי אנחנו לא מסתובבים באותם חוגים, עשה לעצמך ולי טובה ענקית, פנה לאחור ושכח ממני". שקט... לרגע העזתי לקוות שבונקוּרה החליט לוותר, נכון, לא סביר, אבל התקווה היא דבר מוזר, אין לה שום צורך להיות הגיונית או אפילו סבירה, התקווה היא כלי חזק אך אין להסתמך על תחושה חמקמקה זו, כמו שסנסאי אַיִיבוֹסה נוהג לומר : "קווה לטוב ביותר, אך צפה לרע מכל". לא התכוונתי להיות טרף קל לבונקוּרה, לא היום. ולכן הכנתי את עצמי לכל דבר שלא יקרה, שאיפה עמוקה, נשיפה איטית, כניסה לעמידת מוצא. החלטתי לעבור לסגנון גוג'ו ריו, סגנון המאפשר לחימה קשה ורכה כאחד, לטוב ולרע, אני מוכן. "הוטארו !", קולו של בונקוּרה ירד ללחישה ארסית "אתה שוכח את מקומך, איכר. אני חושב שיש לנו זמן לשיעור אחד אחרון, מה אתם אומרים חברה ?". איכר. הטיפש השחצן חושב שזה מה שיפגע בי,הוא מנסה למצוא נקודת תורפה, אולי הוא יותר מתוחכם ממה שחשבתי, הוא צודק, יש זמן לעוד שיעור אחד אחרון להיום והלקח הוא – לעולם אל תמעיט בערכם של אויבך, לקח ששנינו נאלץ ללמוד, אני רק מקווה שהמחיר לא יהיה כבד מדי. אין זמן למחשבות כאלו, עכשיו היוזמה אצלי, במקום לפגוע בי הוא סיפק לי את כלי הנשק הראשון שאשתמש בו בקרב זה, מילים. "איכר?, אתה מעז לקרוא לי איכר?" שאלתי וניסיתי לשוות לקולי נימה מלגלגת "לאחר שאלמד אותך לקח אני אדאג לכך שכולם באקדמיה ישמעו על כך שהוֹטארוֹ, תלמיד פשוט, אחד שלעולם לא יטעם את טעם כוחו של הדרקון ינצח אותך - בונקוּרה הגדול". החץ פגע במטרתו, יכולתי לשמוע זאת בנשימותיו, ידעתי שעכשיו אין לי ברירה, אחד מאיתנו ייפול היום. אך לא רק בגאוותו של בונקוּרה נפגעה, גם אני נפצעתי מחץ זה וארסו חילחל לתוכי. מילותי שלי המשיכו להדהד בראשי. *לא יטעם את כוחו של הדרקון, לעולם, לעולם, לעולם... * למרות שידועים מיקרים שאדם עבר התעלות גם בגילאים מבוגרים יותר ידעתי שהסטטיסטיקה נגדי, אני - הוֹטארוֹ אשאר אדם פשוט עד יום מותי, לעולם לא אוכל להגיע למלוא הפוטנציאל הקיים בדמי, לעולם לא אוכל לחוש בכוחה של הבריאה, כוחם של דרקוני היסודות הכבירים, כוחם של אבותיי זורם דרך גופי. לעומתי, בונקוּרה כבר קיבל את הסימנים הראשונים להתעלות, אומנם הוא עדיין לא דם דרקון, אך לפחות הוא יכול להתנחם בעובדה שהוא נבחר, הוא יהיה עילוי, נבחרם של הדרקונים. "חוצפן !" הוא צעק, "עכשיו תלמד למה לא כדאי להתעסק עם בית אוֹמַאקֱה, ובייחוד לא איתי, איכר". זהו רגע האמת, לא תרגיל או אימון, אין שום מורה שיעצור אותנו בזמן, הגיע הזמן להוכיח לעצמך ולכולם מה הוֹטארוֹ מבית מַאסַאקַאצסוּ אָגַאטסוּ שווה.
הקדמה בסיפור זה השתמשתי במונחים ושמות שמקורם ביפנית ובסלנג יפני, אינני מתיימר לדעת יפנית. תרבות זאת אינה יפנית, כשאנחנו משחקים בעולמם של הנשגבים אנו מציירים אותו ברוחנו כך, אם פגענו במישהו שרואה את הבריאה בצורה שונה – אנו מתנצלים. קטעים בסיפור שיהיו מתוחמים בין כוכביות (*) הן מחשבותיו של הגיבור מאחר ולא ניתן ליצור טקסט נטוי - - - אקדמית ריוּ צֶ'יסֶיטסוּ, העיר הקיסרית. הדוג'ו לאומנוית הלחימה. השעות הקטנות של הלילה. התקופה היא תקופת האש היורדת, התקופה החמה ביותר בשנה, סוף שנת הלימודים באקדמיה, השבועיים האחרונים הנקראים גם יָאטסוּקֵרוּ גִ'ידַאי - זמן ההבסה. מבחנים מסביב לשעון, תוספת מטלות לכל תלמיד ולבסוף, יום האמת – ביום זה חייב כל תלמיד להוכיח את עצמו באתגר יוצא דופן המיועד לו ולו בלבד. השמועות אומרות שלעיתים האתגר, הנקרא גם שוֹגַאנַאי דארוֹ (הבלתי אפשרי) בפי התלמידים, מתגלה כקטלני לתלמידים הנכשלים בצורה מחפירה. קול פכפוך המים ממזרקה קטנה הנמצאת בפתחו של הדוג'ו הוא הדבר היחידי המפר את השקט בשעה מאוחרת שכזאת, חלון מואר בקצהו של הדוג'ו מצליח להבליט את החשיכה העוטפת אותו, כמנסה להתגרות בירח המלא. האור מרצד למגע רוח לילה חמימה שופך את אורו על בחור צעיר שנראה חוזר על אותן תנועות, שוב ושוב. הנער, נמוך ואתלטי, לבוש במכנס גי בצבע כחול דהוי עוצר לרגע, מרכין את ראשו, עוצם את עיניו ונושם עמוקות. גופו המיוזע מתקשח ולרגע קל ניתן לראות את העוצמה הרבה החבויה בגופו, וכשעיניו נפקחות לאיטן – צבען האפור נראה כפלדה משובחת לאורם המרצד של הנרות. - - - *גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה לימין, הטלה ובעיטת דריכה גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה לימין, הטלה ובעיטת דריכה גלגול, בעיטת קפיצה, חמיקה... שוב ושוב ושוב עד שאעשה זאת כמו שצריך, אני חייב את זה למשפחה, לחברים,לסנסאי ולעצמי אני יודע שאני יכול לעשות זאת, אני כבר שולט היטב בכל שאר הקאטה רק הנקודה הזאת לא מספיק טובה...* "במה אני יכול לעזור לכם ?" שאלתי בקול רך, "זה לא מן הנימוס להתגנב כך מאחורי גבו של אדם". "תראו תראו, אם זה לא נער השליחויות החביב עלינו", נשמע קול מהקצה המרוחק והאפל של הדוג'ו. זיהיתי את הקול. זה שוב הוא, למה הוא שונא אותי כל כך ? *תתעלם ממנו הוֹטארוֹ, אם תתעלם ממנו הם יעזבו אותך לנפשך, תחזור להתאמן ותתרכז בקאטה...* "עשה טובה בחור, צריך להוציא את הכלב שלי לטיול והרי זאת המומחיות שלך לא ?, אההה שכחתי שאתה מטפל בחתלתולים... או אולי בחתלתולות?" "עשה טובה בחור, צריך להוציא את הכלב שלי לטיול והרי זאת המומחיות שלך לא ?, אההה שכחתי שאתה מטפל בחתלתולים... או אולי בחתלתולות?" זאת לא הפעם הראשונה שהוא מציק לי, בדרך כלל אני פשוט ממשיך הלאה, אך באותו הרגע משהו זז בתוכי, אולי זאת היתה רק האנרגיה מהאימון, אולי הלחץ מה- יָאטסוּקֵרוּ גִ'ידַאי, או אולי הדרך שבה נאמרה המלה חתלתולות. לא יכולתי לעמוד שם ולהבליג גם הפעם. כאן והיום, החלטתי, זה נפסק. "בונקוּרה", קראתי בשקט "אני אבקש ממך פעם אחת בלבד , בבקשה תניח לי. עוד שבועיים מסתיימת השנה האחרונה שלנו באקדמיה ולא תראה אותי יותר, הרי אנחנו לא מסתובבים באותם חוגים, עשה לעצמך ולי טובה ענקית, פנה לאחור ושכח ממני". שקט... לרגע העזתי לקוות שבונקוּרה החליט לוותר, נכון, לא סביר, אבל התקווה היא דבר מוזר, אין לה שום צורך להיות הגיונית או אפילו סבירה, התקווה היא כלי חזק אך אין להסתמך על תחושה חמקמקה זו, כמו שסנסאי אַיִיבוֹסה נוהג לומר : "קווה לטוב ביותר, אך צפה לרע מכל". לא התכוונתי להיות טרף קל לבונקוּרה, לא היום. ולכן הכנתי את עצמי לכל דבר שלא יקרה, שאיפה עמוקה, נשיפה איטית, כניסה לעמידת מוצא. החלטתי לעבור לסגנון גוג'ו ריו, סגנון המאפשר לחימה קשה ורכה כאחד, לטוב ולרע, אני מוכן. "הוטארו !", קולו של בונקוּרה ירד ללחישה ארסית "אתה שוכח את מקומך, איכר. אני חושב שיש לנו זמן לשיעור אחד אחרון, מה אתם אומרים חברה ?". איכר. הטיפש השחצן חושב שזה מה שיפגע בי,הוא מנסה למצוא נקודת תורפה, אולי הוא יותר מתוחכם ממה שחשבתי, הוא צודק, יש זמן לעוד שיעור אחד אחרון להיום והלקח הוא – לעולם אל תמעיט בערכם של אויבך, לקח ששנינו נאלץ ללמוד, אני רק מקווה שהמחיר לא יהיה כבד מדי. אין זמן למחשבות כאלו, עכשיו היוזמה אצלי, במקום לפגוע בי הוא סיפק לי את כלי הנשק הראשון שאשתמש בו בקרב זה, מילים. "איכר?, אתה מעז לקרוא לי איכר?" שאלתי וניסיתי לשוות לקולי נימה מלגלגת "לאחר שאלמד אותך לקח אני אדאג לכך שכולם באקדמיה ישמעו על כך שהוֹטארוֹ, תלמיד פשוט, אחד שלעולם לא יטעם את טעם כוחו של הדרקון ינצח אותך - בונקוּרה הגדול". החץ פגע במטרתו, יכולתי לשמוע זאת בנשימותיו, ידעתי שעכשיו אין לי ברירה, אחד מאיתנו ייפול היום. אך לא רק בגאוותו של בונקוּרה נפגעה, גם אני נפצעתי מחץ זה וארסו חילחל לתוכי. מילותי שלי המשיכו להדהד בראשי. *לא יטעם את כוחו של הדרקון, לעולם, לעולם, לעולם... * למרות שידועים מיקרים שאדם עבר התעלות גם בגילאים מבוגרים יותר ידעתי שהסטטיסטיקה נגדי, אני - הוֹטארוֹ אשאר אדם פשוט עד יום מותי, לעולם לא אוכל להגיע למלוא הפוטנציאל הקיים בדמי, לעולם לא אוכל לחוש בכוחה של הבריאה, כוחם של דרקוני היסודות הכבירים, כוחם של אבותיי זורם דרך גופי. לעומתי, בונקוּרה כבר קיבל את הסימנים הראשונים להתעלות, אומנם הוא עדיין לא דם דרקון, אך לפחות הוא יכול להתנחם בעובדה שהוא נבחר, הוא יהיה עילוי, נבחרם של הדרקונים. "חוצפן !" הוא צעק, "עכשיו תלמד למה לא כדאי להתעסק עם בית אוֹמַאקֱה, ובייחוד לא איתי, איכר". זהו רגע האמת, לא תרגיל או אימון, אין שום מורה שיעצור אותנו בזמן, הגיע הזמן להוכיח לעצמך ולכולם מה הוֹטארוֹ מבית מַאסַאקַאצסוּ אָגַאטסוּ שווה.