איןאריותכאלה
New member
מעלה מחדש את הדיון על עזרת הסבים לילדים בוגרים
אני אמא לשלושה ילדים. לפני שילדתי את הבכורה לא היו לי ציפיות מוגדרות (כי עוד לא ידעתי בעצמי לאן אני הולכת) אבל הנחתי שהסבים ירצו להיות בקשר שוטף עם הנכדים, והנחתי גם שירצו לעזור לי כאמא.
אמא שלי באמת באה המון בשבועות הראשונים (אין לי אבא) ומאד התרגשה מהמערך המשפחתי החדש. אנחנו גרות באותה עיר.
לאחר שהסתיימה הטלטלה הראשונית של המעבר מזוג למשפחה היא לקחה לה יום בשבוע בו היתה מגיעה להיות איתי ועם הקטנה והיה לנו נעים ביחד. היא נהגה לעזור קצת בדברים שוטפים (בישולים, להפעיל מדיח, לארגן טיפה את הבית). כשהקטנה גדלה ונכנסה למסגרת היא היתה מביאה אותה הביתה ונשארת איתי אחה"צ.
הסידור הזה המשיך גם כשנולד השני. כשנולדה השלישית נהיה לה קשה לאסוף את כולם מהמסגרות והיא היתה מביאה ילד אחד הביתה ואני הייתי אוספת את האחרים. גם זה עבד לנו.
אבל השנה אני כבר מרגישה נסיגה מאד גדולה בנכונות שלה לעזור ובנוכחות שלה בחיי הילדים. הגדולה שלי עלתה לכיתה א' (מרחק דקות הליכה בודדות מהבית שלנו). היא לא הלכה אפילו פעם אחת להביא אותה מביה"ס ולא ראתה את הכיתה שלה. בעיני זה היה מאד מוזר.
היא גם לא אוספת אף אחד מהקטנים יותר. היא מגיעה בסביבות חמש וחצי, אחרי שכולנו בבית, לרוב עוזבת לפני המקלחות וההשכבות (שבע, שבע ורבע), חלק מהזמן בכלל יושבת עם הטלפון - אני מרגישה שהיא לא מוצאת את המקום שלה ואני לא יודעת איך לתת לה אותו. היא לא יודעת לקחת יוזמה (להקריא סיפור או לשחק משחק) וקצת נשארת בצד. כשאני יוצאת מהבית ומשאירה אותה לבד איתם זה קצת יותר טוב, אבל בגלל שאין לה שום יכולת לנהל שגרת ערב, ובגלל שהיא מגיעה מאוחר, אז הזמן שלה איתם די קצר, אבל נדמה לי שהוא יותר איכותי כשאני לא בסביבה.
כשהיא מביאה אוכל זה טעים אבל ממש ממש מעט, אנחנו חמישה אנשים בבית, וזה תמיד לא מספיק - אפילו רק לנכדים. ניסיתי לרמוז לה שהכמות לא רצינית ביחס לגודל של המשפחה אבל היא לא שומעת אותי.
עזרה אחרת כבר לא באה בחשבון (מה שהיתה עוזרת פעם, לסדר קצת את הבית ההפוך בדרך כלל ודברים מהסוג הזה).
אני רואה שאמא שלי התבגרה, אני יודעת שדברים שפעם היו לה קלים (פיזית ומנטלית) קשים לה יותר היום, אבל היא הולכת ומתרחקת מהילדים. פעם הם אהבו לבוא לישון אצלה, בעיקר הבכורה, שעכשיו מסרבת לבוא בתוקף.
שאלתי אותה מזמן לגבי אוגוסט ואם היא תרצה לעשות להם "קייטנת סבתא" וכמו בשנה שעברה לא קיבלתי תשובה. בשנה שעברה הייתי אצלה באוגוסט עם נכד אחד לכמעט 3 שעות. זהו. השנה היא לוקחת באחד הבקרים את שני הגדולים לסרט. חבל לי שזה מה שיש, שהיא לא יוזמת יותר מזה, היא גרה בבית פרטי עם חצר, הם כבר גדולים ואין ענייני פיפי-קקי או האכלות מסובכות, ה'תפעול' שלהם באמת פשוט. ובכל זאת אין הזמנה ואין רצון.
גם לשבתות אנחנו כבר לא באים אליה. היתה תקופה שהיינו באים בליל שבת לארוחה. אבל זה היה לה קשה ומכביד אז הפסקנו והתחלנו להגיע מדי פעם בשבת בצהרים. אבל גם זה הכביד עליה. מתאים לה ביקורים קצרצרים של שעה/שעה וחצי, בהם לא מפזרים צעצועים, לא מרעישים, לא אוכלים, אלא מתנהגים יפה ובנימוס. וזה לא ריאלי עבורנו בשלב הזה. בקיצור, גם הביקורים האלה התפוגגו.
מצדה היא לא אוהבת לבוא אלינו. היא תמיד מוזמנת לארוחת שישי, ונדירות מאד הפעמים בהן היא באה, ועל שבת בכלל אין מה לדבר.
עצוב לי שנפער מרחק כזה בינה לבין הנכדים וגם בינה לביני.
עצוב לי שאני מרגישה אכזבה מהתפקוד שלה כסבתא (בכלל לא מדברת איך אני מרגישה כבתה). אני עכשיו בסוף הריון רביעי וחוששת מאד מהחודשים הראשונים אחרי הלידה, בהם אני מצד אחד באמת זקוקה ליותר עזרה, ומצד שני הרבה פחות סבלנית.
מנסיון עבר מר אני יודעת שאין לי איך לדבר איתה. אם אני מעלה ציפיות היא נפגעת וזה לא מקדם אותנו לשומקום. אני בטוחה שהיא יודעת ומרגישה שההתמעטות שלה בחיי ובחיי הנכדים כואבת לי. אבל אני גם בטוחה שזה בדיוק מה שהיא יכולה ואי אפשר לתת מתוך מקום של דרישה או לחץ.
ובכל זאת זה כואב.
עזרה כספית - אין ולא היתה אף פעם. גם לא במאות שקלים. גם לא כשהיתה הכרחית. הארנק סגור.
אני אמא לשלושה ילדים. לפני שילדתי את הבכורה לא היו לי ציפיות מוגדרות (כי עוד לא ידעתי בעצמי לאן אני הולכת) אבל הנחתי שהסבים ירצו להיות בקשר שוטף עם הנכדים, והנחתי גם שירצו לעזור לי כאמא.
אמא שלי באמת באה המון בשבועות הראשונים (אין לי אבא) ומאד התרגשה מהמערך המשפחתי החדש. אנחנו גרות באותה עיר.
לאחר שהסתיימה הטלטלה הראשונית של המעבר מזוג למשפחה היא לקחה לה יום בשבוע בו היתה מגיעה להיות איתי ועם הקטנה והיה לנו נעים ביחד. היא נהגה לעזור קצת בדברים שוטפים (בישולים, להפעיל מדיח, לארגן טיפה את הבית). כשהקטנה גדלה ונכנסה למסגרת היא היתה מביאה אותה הביתה ונשארת איתי אחה"צ.
הסידור הזה המשיך גם כשנולד השני. כשנולדה השלישית נהיה לה קשה לאסוף את כולם מהמסגרות והיא היתה מביאה ילד אחד הביתה ואני הייתי אוספת את האחרים. גם זה עבד לנו.
אבל השנה אני כבר מרגישה נסיגה מאד גדולה בנכונות שלה לעזור ובנוכחות שלה בחיי הילדים. הגדולה שלי עלתה לכיתה א' (מרחק דקות הליכה בודדות מהבית שלנו). היא לא הלכה אפילו פעם אחת להביא אותה מביה"ס ולא ראתה את הכיתה שלה. בעיני זה היה מאד מוזר.
היא גם לא אוספת אף אחד מהקטנים יותר. היא מגיעה בסביבות חמש וחצי, אחרי שכולנו בבית, לרוב עוזבת לפני המקלחות וההשכבות (שבע, שבע ורבע), חלק מהזמן בכלל יושבת עם הטלפון - אני מרגישה שהיא לא מוצאת את המקום שלה ואני לא יודעת איך לתת לה אותו. היא לא יודעת לקחת יוזמה (להקריא סיפור או לשחק משחק) וקצת נשארת בצד. כשאני יוצאת מהבית ומשאירה אותה לבד איתם זה קצת יותר טוב, אבל בגלל שאין לה שום יכולת לנהל שגרת ערב, ובגלל שהיא מגיעה מאוחר, אז הזמן שלה איתם די קצר, אבל נדמה לי שהוא יותר איכותי כשאני לא בסביבה.
כשהיא מביאה אוכל זה טעים אבל ממש ממש מעט, אנחנו חמישה אנשים בבית, וזה תמיד לא מספיק - אפילו רק לנכדים. ניסיתי לרמוז לה שהכמות לא רצינית ביחס לגודל של המשפחה אבל היא לא שומעת אותי.
עזרה אחרת כבר לא באה בחשבון (מה שהיתה עוזרת פעם, לסדר קצת את הבית ההפוך בדרך כלל ודברים מהסוג הזה).
אני רואה שאמא שלי התבגרה, אני יודעת שדברים שפעם היו לה קלים (פיזית ומנטלית) קשים לה יותר היום, אבל היא הולכת ומתרחקת מהילדים. פעם הם אהבו לבוא לישון אצלה, בעיקר הבכורה, שעכשיו מסרבת לבוא בתוקף.
שאלתי אותה מזמן לגבי אוגוסט ואם היא תרצה לעשות להם "קייטנת סבתא" וכמו בשנה שעברה לא קיבלתי תשובה. בשנה שעברה הייתי אצלה באוגוסט עם נכד אחד לכמעט 3 שעות. זהו. השנה היא לוקחת באחד הבקרים את שני הגדולים לסרט. חבל לי שזה מה שיש, שהיא לא יוזמת יותר מזה, היא גרה בבית פרטי עם חצר, הם כבר גדולים ואין ענייני פיפי-קקי או האכלות מסובכות, ה'תפעול' שלהם באמת פשוט. ובכל זאת אין הזמנה ואין רצון.
גם לשבתות אנחנו כבר לא באים אליה. היתה תקופה שהיינו באים בליל שבת לארוחה. אבל זה היה לה קשה ומכביד אז הפסקנו והתחלנו להגיע מדי פעם בשבת בצהרים. אבל גם זה הכביד עליה. מתאים לה ביקורים קצרצרים של שעה/שעה וחצי, בהם לא מפזרים צעצועים, לא מרעישים, לא אוכלים, אלא מתנהגים יפה ובנימוס. וזה לא ריאלי עבורנו בשלב הזה. בקיצור, גם הביקורים האלה התפוגגו.
מצדה היא לא אוהבת לבוא אלינו. היא תמיד מוזמנת לארוחת שישי, ונדירות מאד הפעמים בהן היא באה, ועל שבת בכלל אין מה לדבר.
עצוב לי שנפער מרחק כזה בינה לבין הנכדים וגם בינה לביני.
עצוב לי שאני מרגישה אכזבה מהתפקוד שלה כסבתא (בכלל לא מדברת איך אני מרגישה כבתה). אני עכשיו בסוף הריון רביעי וחוששת מאד מהחודשים הראשונים אחרי הלידה, בהם אני מצד אחד באמת זקוקה ליותר עזרה, ומצד שני הרבה פחות סבלנית.
מנסיון עבר מר אני יודעת שאין לי איך לדבר איתה. אם אני מעלה ציפיות היא נפגעת וזה לא מקדם אותנו לשומקום. אני בטוחה שהיא יודעת ומרגישה שההתמעטות שלה בחיי ובחיי הנכדים כואבת לי. אבל אני גם בטוחה שזה בדיוק מה שהיא יכולה ואי אפשר לתת מתוך מקום של דרישה או לחץ.
ובכל זאת זה כואב.
עזרה כספית - אין ולא היתה אף פעם. גם לא במאות שקלים. גם לא כשהיתה הכרחית. הארנק סגור.
אוהבים אצלי את אמי רובינגר