Nameless girl1
New member
מעיין חודדה (טריגר?)
טריגר בזמן האחרון בשבילי.
היא ההתגלמות של שלב שעברתי לפני 8 שנים, בתחילת הפרעת האכילה שלי.
המילים שלה הן המילים שלי, הביקורת מסביב היא הביקורת עלי.
לא יודעת למה הכתבות האלה מדכאות אותי כ"כ...
זה כאילו סטירת מציאות כזאת שמזכירה לי מה הם תכתיבי החברה, שלא אשכח חס וחלילה שאין לי זכות קיום כשאני לא רזה.
הרגע ראיתי כתבה עליה גם בטלוויזיה, ואיך בעלה האידיוט בלי בושה אומר שהוא שמח שירד עליה וגרם לה להרגיש חרא לגבי עצמה כי הייתה לזה תוצאה טובה.
היא ירדה מס' גדול של ק"ג (אסור לציין מספרים כאן אבל בגוגל אפשר לגלות תוך שנייה) שהוא בדיוק המספר שאני השלתי מעצמי בזמנו, והיא מספרת שהכל התחיל מהערה של בעלה- "תסתכלי איך את נראית, תוך שנייה אני יכול להביא מיליון כוסיות".
ומשם היא נכנסה לאטרף וצימצמה את האכילה.
אני מרגישה שאני סתם מברברת ובכלל לא מביעה את עצמי נכון, אבל בכל פעם שאני קוראת עליה ושומעת אותה מדברת על הכל אני פשוט מרגישה כ"כ מדוכאת. פשוט כל החרא וכל הכאב של הפרעת האכילה שלי עולים, מין סטירה כזאת שמזכירה לי איפה אני חיה ולמה בדיוק אני לנצח אהיה משועבדת לצומות האלה. למה לנצח אתנדנד משנאת תהומית לגוף שלי ל"safe zone" שאני מסוגלת להתמודד איתו, אבל גם בו אני מחזיקה קצר ולא משחררת כי אני יודעת שהצד השני של המשוואה כואב הרבה יותר מהתעלפויות, חולשה, נשירה, איבוד מחזור ומה שלא יהיה.
כי למי איכפת מהבריאות, חשוב להיות רזה. כי כמו שבעלה אמר- "אני שמח שהייתי צריך לצאת חרא אם בסופו של דבר זה הוביל אותה למשהו טוב. זה שינוי שהיא הייתה צריכה לעשות בשביל עצמה".
ואז היא מספרת על חבר של בעלה שניגש אליה ואמר לה "איזה יופי את נראית... וואי, באמת שמגיע לו (לבעלה), מסכן".
כלומר- מסכן, התמודד עם אישה שמנה כל הזמן הזה. איזה סבל. מגיע למסכן, עכשיו יש לו כוסית.
פשוט בא לי לבכות כשאני שומעת אותה מדברת על זה, כי אני בעצם שומעת את עצמי מתקופה אחרת בחיים... אבל זה תמיד רלוונטי.
וזה כ"כ מייאש, זה פשוט מחדד לי שוב למה אני נמצאת בלופ הזה, למה אני אף פעם לא אצא ממנו.
סתם רציתי לפרוק ואולי לגלות שאני לא היחידה שנכנסת לכזה דיכאון כשהיא קוראת כתבות על מעיין חודדה הזאת.
טריגר בזמן האחרון בשבילי.
היא ההתגלמות של שלב שעברתי לפני 8 שנים, בתחילת הפרעת האכילה שלי.
המילים שלה הן המילים שלי, הביקורת מסביב היא הביקורת עלי.
לא יודעת למה הכתבות האלה מדכאות אותי כ"כ...
זה כאילו סטירת מציאות כזאת שמזכירה לי מה הם תכתיבי החברה, שלא אשכח חס וחלילה שאין לי זכות קיום כשאני לא רזה.
הרגע ראיתי כתבה עליה גם בטלוויזיה, ואיך בעלה האידיוט בלי בושה אומר שהוא שמח שירד עליה וגרם לה להרגיש חרא לגבי עצמה כי הייתה לזה תוצאה טובה.
היא ירדה מס' גדול של ק"ג (אסור לציין מספרים כאן אבל בגוגל אפשר לגלות תוך שנייה) שהוא בדיוק המספר שאני השלתי מעצמי בזמנו, והיא מספרת שהכל התחיל מהערה של בעלה- "תסתכלי איך את נראית, תוך שנייה אני יכול להביא מיליון כוסיות".
ומשם היא נכנסה לאטרף וצימצמה את האכילה.
אני מרגישה שאני סתם מברברת ובכלל לא מביעה את עצמי נכון, אבל בכל פעם שאני קוראת עליה ושומעת אותה מדברת על הכל אני פשוט מרגישה כ"כ מדוכאת. פשוט כל החרא וכל הכאב של הפרעת האכילה שלי עולים, מין סטירה כזאת שמזכירה לי איפה אני חיה ולמה בדיוק אני לנצח אהיה משועבדת לצומות האלה. למה לנצח אתנדנד משנאת תהומית לגוף שלי ל"safe zone" שאני מסוגלת להתמודד איתו, אבל גם בו אני מחזיקה קצר ולא משחררת כי אני יודעת שהצד השני של המשוואה כואב הרבה יותר מהתעלפויות, חולשה, נשירה, איבוד מחזור ומה שלא יהיה.
כי למי איכפת מהבריאות, חשוב להיות רזה. כי כמו שבעלה אמר- "אני שמח שהייתי צריך לצאת חרא אם בסופו של דבר זה הוביל אותה למשהו טוב. זה שינוי שהיא הייתה צריכה לעשות בשביל עצמה".
ואז היא מספרת על חבר של בעלה שניגש אליה ואמר לה "איזה יופי את נראית... וואי, באמת שמגיע לו (לבעלה), מסכן".
כלומר- מסכן, התמודד עם אישה שמנה כל הזמן הזה. איזה סבל. מגיע למסכן, עכשיו יש לו כוסית.
פשוט בא לי לבכות כשאני שומעת אותה מדברת על זה, כי אני בעצם שומעת את עצמי מתקופה אחרת בחיים... אבל זה תמיד רלוונטי.
וזה כ"כ מייאש, זה פשוט מחדד לי שוב למה אני נמצאת בלופ הזה, למה אני אף פעם לא אצא ממנו.
סתם רציתי לפרוק ואולי לגלות שאני לא היחידה שנכנסת לכזה דיכאון כשהיא קוראת כתבות על מעיין חודדה הזאת.
