שבת שלום סיטרא
לשעמום יש לדעתי פנים רבות וסיבות שונות ומשונות. ואתייחס כרגע לפן אחד שלו: -השעמום כמעין קושי לראות את היופי של הדרך- ואני אסביר. קודם כל אני מסכימה עם נועם שתחושת השיעמום אינה נחלתם הבלעדית של אלו שיצאו בשאלה. אלא של כל בן אנוש שמחפש חיים שיש בהם תוכן ומשמעות. רק שמן הסתם אנשים שעזבו חיים בהם המשמעות הייתה מוגדרת וברורה ונזרקים לריק רעיוני אותו הם צריכים למלא בכוחות עצמם מרגישים אולי יותר מאויימים ממנו ובמידה מסויימת ישנה גם מעיין תחושה של חוסר אונים - איך אני הולך למלא את הריק הזה? מה אעשה בכלל? מה אעשה קודם? ומתי אראה את הסוף? מתי ארגיש שחיי מלאים ומעניינים? ואני לא יודעת ולא מתיימרת לפרש את תחושותיך האישיות אבל זה מה שאני הרגשתי בעבר וחווה אם כי באופן התייחסות שונה, גם כיום. עד שהבנתי שאני כל הזמן מחפשת את הסוף, רוצה כבר להיות במקום בו הכל יהיה לשביעות רצוני, במקום בו אדע בדיוק מה בכל רגע ורגע ממלא אותי, מעניין אותי ומעשיר אותי. לקח לי זמן להבין שכל רגע ורגע בתהליך הזה של התקרבות למטרות שלי יש הרבה עניין , שאין אף רגע דל. ואתה יודע מה? שגם "רגע דל" הוא בעצם מאד מעניין. הכל עניין של התייחסות.. בעבר כשלמדתי משהו - רציתי כבר מהתחלה, לדעת אותו על בוריו. מיותר לומר שהדרך לרכישת אותו הידע הייתה מיגעת. כל הזמן יסרה אותי המחשבה כמה אני עדין לא יודעת, כמה זמן יקח עד שאני אדע. וגם בתחומים אחרים, עסקתי הרבה יותר ב "עד ש..." כשיהיה X אז יהיה טוב/מעניין/אהיה מאושרת וכו' וכו'. כיום, כשלמדתי סוף סוף לא לחשוש מהדרך ומכל התחנות בהן אני צריכה לעבור להשגת מטרה כלשהי ולא משנה אם זו מטרה אינטלקטואלית, רגשית או חומרית - אני מצליחה להנות מכל רגע. מפני שכעת בכל "תחנה" אני מוצאת הרבה עניין. כיום כשאני לא ממוקדת רק במטרה הסופית, אני שמה לב למטרה רק אחרי שהגעתי אליה ובמידה מסויימת אני אפילו מזהה אותה בהפתעה ובשמחה. וסוף סוף גם הבנתי מה זה לחיות את הרגע, את ההווה... ולעזאזל הפורום הזה שגורם לי לדבר על דברים שפעם הייתי חולקת רק עם כמה חברים קרובים ביותר... מה קורה פה? אולי זה מתוך שעמום... בכל אופן תגידו תודה שלא כמו סיטרא, אני לא חולקת אתכם את יומני האישי כי אז זה היה יוצא הרבה, אבל הרבה יותר ארוך.
לשעמום יש לדעתי פנים רבות וסיבות שונות ומשונות. ואתייחס כרגע לפן אחד שלו: -השעמום כמעין קושי לראות את היופי של הדרך- ואני אסביר. קודם כל אני מסכימה עם נועם שתחושת השיעמום אינה נחלתם הבלעדית של אלו שיצאו בשאלה. אלא של כל בן אנוש שמחפש חיים שיש בהם תוכן ומשמעות. רק שמן הסתם אנשים שעזבו חיים בהם המשמעות הייתה מוגדרת וברורה ונזרקים לריק רעיוני אותו הם צריכים למלא בכוחות עצמם מרגישים אולי יותר מאויימים ממנו ובמידה מסויימת ישנה גם מעיין תחושה של חוסר אונים - איך אני הולך למלא את הריק הזה? מה אעשה בכלל? מה אעשה קודם? ומתי אראה את הסוף? מתי ארגיש שחיי מלאים ומעניינים? ואני לא יודעת ולא מתיימרת לפרש את תחושותיך האישיות אבל זה מה שאני הרגשתי בעבר וחווה אם כי באופן התייחסות שונה, גם כיום. עד שהבנתי שאני כל הזמן מחפשת את הסוף, רוצה כבר להיות במקום בו הכל יהיה לשביעות רצוני, במקום בו אדע בדיוק מה בכל רגע ורגע ממלא אותי, מעניין אותי ומעשיר אותי. לקח לי זמן להבין שכל רגע ורגע בתהליך הזה של התקרבות למטרות שלי יש הרבה עניין , שאין אף רגע דל. ואתה יודע מה? שגם "רגע דל" הוא בעצם מאד מעניין. הכל עניין של התייחסות.. בעבר כשלמדתי משהו - רציתי כבר מהתחלה, לדעת אותו על בוריו. מיותר לומר שהדרך לרכישת אותו הידע הייתה מיגעת. כל הזמן יסרה אותי המחשבה כמה אני עדין לא יודעת, כמה זמן יקח עד שאני אדע. וגם בתחומים אחרים, עסקתי הרבה יותר ב "עד ש..." כשיהיה X אז יהיה טוב/מעניין/אהיה מאושרת וכו' וכו'. כיום, כשלמדתי סוף סוף לא לחשוש מהדרך ומכל התחנות בהן אני צריכה לעבור להשגת מטרה כלשהי ולא משנה אם זו מטרה אינטלקטואלית, רגשית או חומרית - אני מצליחה להנות מכל רגע. מפני שכעת בכל "תחנה" אני מוצאת הרבה עניין. כיום כשאני לא ממוקדת רק במטרה הסופית, אני שמה לב למטרה רק אחרי שהגעתי אליה ובמידה מסויימת אני אפילו מזהה אותה בהפתעה ובשמחה. וסוף סוף גם הבנתי מה זה לחיות את הרגע, את ההווה... ולעזאזל הפורום הזה שגורם לי לדבר על דברים שפעם הייתי חולקת רק עם כמה חברים קרובים ביותר... מה קורה פה? אולי זה מתוך שעמום... בכל אופן תגידו תודה שלא כמו סיטרא, אני לא חולקת אתכם את יומני האישי כי אז זה היה יוצא הרבה, אבל הרבה יותר ארוך.