מעגלי נשים

[orlyt]

מעגלי נשים

כתבה ממוסף "סגנון" של "מעריב" כמה ציטוטים: "- מאיפה נובע הצורך של נשים לקחת ´שיעורים´ בנשיות? - המהפכה הפמיניסטית נולדה מתוך מאבק לשינוי ההתיחסות והצורך בהכרה. אחרי שהאשה כבר רכשה את מקומה בעולם, היא בתהליך מתמשך של להתחבר לעצמה [...] התקשורת שנוצרת בקבוצה שיש בה המון קשב, רוך ותמיכה, מאפשרת להן לבטא ולמצות את עצמן בסדנה ובחיים." "הפמיניזם לפי שרון ניב, מרפאה מוסמכת ברפואה פולארית, הוא לצקת תכנים ומשמעות חדשים בעבודות האשה: ´לראות אותן כמקום של העצמה. הטאטוא, הספונג´ה, רחיצת הכלים, הם סוג של ניקיון הכלי הפנימי והזדמנות לנקות את המרחב החיצוני ולאפשר זרימה תקינה בגוף..." כמה שאלות: מהי הנשיות הזו ש"צריך" להתחבר אליה? מהי נשיות נכונה? מדוע נדמה לי שיש רמיזה בכתבה שהמהפכה הפמיניסטית הרחיקה את הנשים מ"עצמן" האם לפני כן נשים היו יותר מחוברות לעצמן? ולמה רוב הנשים שאני מכירה לא מרגישות כל כך טוב אחרי טאטוא, ספונג´ה, כלים, כביסה וגו´? או בכלליות - מה בין העצמה נשית, לבין דיכוי במסווה?

 

[איפכא]

ספרי לסבתא על רוך ותמיכה נשית../images/Emo70.gif

מאחר ורק לאחרונה מתפרסמים מחקרים על "התנהגות-בנות" או על המסתתר מאחורי הקלעים של ה"אלימות-הנשית" ראוי כאן לומר חד וחלק, שה"טירור" המאכלס התאגדויות נשיות הינו מפגן של אלימות בוטה... רק שהיא סמויה. מחקרים אחרונים מצביעים שאמנם בנות אינן מפגינות תוקפנות בצורה ישירה, אבל... הן אינן סולדות מתוקפנות אלא מבטאות את כעסן בדרכים לא קונבציונליות. החוקרים מתארים התנהגות זו במילים: "חסרות-רחמים" "תוקפניים" "אכזריים". אז... שתדעי יקירתי... לא הכל נופת צופים. ואין טעם לתאר זאת כך, כשכל אישה בתוכה יודעת בוודאות תהומית עד כמה אכזרית יכולה להיות תמיכה נשית.

 

[purple trance]

אני לא יודעת על אילו מחקרים אתה

מסתמך, אז אני אגיב רק לגבי מה שאני רואה סביבי. נכון, לא כל קבוצת נשים, או תת-קבוצה של נשים בתוך חברה גדולה יותר, יוצרת סולידריות. יש לפעמים מצבים שבהם הנשים מתמודדות על אותם מקומות (חברתיים או תפקידים בעבודה) וכמו כל תחרות זה נוגד סולידריות. אבל יש מקומות שבהם יש גילויים נהדרים כאלו. אני לא חושבת שסולידריות זו יכולת ´נשית´ כמו שאלימות זו לא נטיה ´גברית´. לכן זה לא מוזר שיש נשים אלימות, זה אולי לא נחמד אבל טריוויאלי מעצם היותנו בנות חווה (בני אדם). לא הבנתי את האמירה: שה"טירור" המאכלס התאגדויות נשיות הינו מפגן של אלימות בוטה... רק שהיא סמויה. מה רצית להגיד? שיש ארגונים פמיניסטיים לוחמנים ואולי אף אלימים? זו דוגמת נגד לסולידריות נשית? לתמיכה? הרי זה בא במטרה להגן על נשים והתוקפנות מופנית כלפי גברים. אני חושבת שאתה כל כך שבוי בתפיסה של ´נשים עדינות ואם לא הן מקולקלות´, עד שאתה מזדעזע לראות שנשים הן בעלות תחרותיות, אלימות ויצרים, כמו כולם.

 

[איפכא]

מצגת השווא שכדאי ורצוי תמיכה נשית

בגלל ה"רוך" וה... ה... ה... מה שתרצי, איננה בדיוק התמונה המצויירת ע"י נשים-למען-נשים ושלל אירגוני העזרה והתמיכה וההיץאגדות הנשית החל אפילו מגיל בית הספר. באשר ליש טובים ויש רעים בכל קבוצה, הרי את צודקת מאוד! אבל כאן מדובר ספציפית על מה מסתתר באמת מתחת לפני המים הרוגעים לכאורה של חברה על טהרת האישה. חברה כזו שמתפתחת החל מגיל הגן כמו חברת ילדים בנים, מאופיינת לפי המחקרים החדשים בכמה נקודות כואבות שמשאירות צלקות בנפש הנשים כמה עשרות שנים. אין אני בא חלילה לתייג ולהצביע על "חידוש" כלשהו, אלא אני בא להציג עובדות הלכה למעשה ומהסיבה הפשוטה: כאשר קוראים לנשים לבוא ולהיות "נשים-בחברת-נשים" כי שם יש רוך, אהבה, חיבה וידידות... מציגים זאת כבואי ותברחי מהעולם הגברי אל רכות החיק הנשי ושם תתרווחי... אבל לא כך הדבר ואין טעם לנפנף ב"בואי-נברח" לקראת עולם נשי חדש!!! כי אין הבדל בין הקבוצות, יש כאלו שלשטוף רצפות נראה להם ג´וב קל והינו "פיס-אוף-קיק" עבורם. ויש שמעצימים את שטיפת הרצפות כסוג של עבדות הנמצאת רק בעולם של הגברים. ולא כך! וסתם לדוגמא כדי לתת לך קנה מידה: נשים זוכרות עשרות שנים או לצמיתות טראומות מחברתן בין הנשים, הטראומה הכי חזקה או הכי נחרתת בזיכרון היא ה"חרם" ה"נידוי" החברתי שמטילות בנות ונשים על אחיותיהן לחבורה כאשר מי מהן נמצאה "ראויה" לכך. חוזק הזיכרונות הטראומטים בנוגע לכך יכולים להשתוות לאותה תסמונת פוסט-טראומטית שכל כך נוהגים לנפנף בה כאשר מדובר על זיכרון של הטרדה מינית כלשהי. וראו איזה פלא, זכרונות טראומטיים מבית ספר יסודי בנוגע לחרם ונידוי נמצאו אצל נשים בשנות הארבעים המאוחרות. כך שבשורה התחתונה, אין כל קשר בהשתייכות לכאן או לשם, הן עם גברים וגם אצל הנשים, יש מכל הסוגים. ולכן "דחיפת" נשים לזרועות של "רק-נשים" לא תועיל להרגיע את סערת הרוח יותר מאשר זרועותיו של מאהב גברי עדין ומתחשב. או כל קבוצת איכות אחרת שהגברת יכולה לבחור מרצונה האישי ולא בגלל ש... אומרים-הן-רכות. נכון! יש הכל וכולנו אדוני הבחירה החופשית.

 

[.inbal]

אתה קצת מבלבל

יש הבדל בין קבוצת נשים שהיא חברה, כמו למשל בבית ספר, בעבודה וכו´ לבין קבוצת נשים שמתכנסות לצורך אירועי התמיכה האלו. יש הרבה נשים שאינן מתבטאות בחופשיות וחשות מאויימות בסביבה שיש בה גברים. להן המפגשים האלו מספקים הזדמנות להיות נינוחות, לפתוח את הלב, להכיר חברות חדשות, גם אם הן רק לרגע. אין שום סתירה בין זה לבין החיים. אל תדבר על לנפנף בטראומות. יש טראומות מכל הסוגים, גם גברים סוחבים איתם טראומות של חרם והדרה חברתית. לנשים יש פשוט בנוסף לכך את היותן אובייקט מיני וקרבנות להטרדה מינית. הזלזול שלך ממש משדר בוז וזו לא פעם ראשונה שיש נימה כזו בדבריך.

 

[איפכא]

אף אחד לא שם אותך "לאדון" הטראומות

ובטח שלא את תגידי לי או תספרי לי מה אני חש על כך!!! * מעבר לזה... את רוצה להבדיל בין חברת-נשים בבית הספר לחברת-נשים במקום אחר, זו זכותך ובהחלט "מתאים" לערוך הפרדה בין-ולבין-מה-שמתחשק. זכותך!

 

[orlyt]

מי דיבר על נופת צופים?

והמחקרים האלה שאתה לכאורה מצטט, עוד פארסה שהתפרסמה באחד העיתונים היומיים. כל יום יש להם מקבץ שכזה, לא צריך להתרגש. מבטאות את כעסן בדרכים לא קונבנציונליות? מהן אותן דרכים? כי אם זה לא במכות אז אולי זה דווקא לא רע... אם אתה רוצה להציג איזו טענה הבא אותה במלואה כדי שניתן יהיה להתייחס אליה. מכעיס אותי כשמציגים יחסים בין נשים כ"קן צרעות" בדיוק באותה מידה שמכעיס אותי כשמדברים על מעגלי נשים כמו שמתואר בכתבה שצירפתי. מכעיס אותי שמדברים על ספונג´ה כפעולה מטהרת ובעצם מצדיקים, בצורה כל כך גמלונית ואווילית את תפקידה של האישה (נו באמת.. אני מרגישה ממש מטופשת בכלל להתייחס לטענה הזו, חשבתי שאני קוראת לא נכון כשראיתי את זה). עם כל הכבוד, רוך ותמיכה אינם נחלתן של נשים בלבד, אבל אתה מתאר את זה כאילו זה לא קיים בכלל. אני מעדיפה להתייחס לעולם כמכיל נשים וגברים כשביניהם יש א/נשים תומכים/תומכות וא/נשים לא תומכים/תומכות. אז מה בעצם כל כך מרגיז אותך? כי מההודעה נשמע כאילו אתה ממש זועף... קצת רוך ותמיכה לא יזיקו

 

[איפכא]

חלילה לי מלמנוע מעצמי רכות../images/Emo24.gif

ואכן יש יותר רכות בנשיות! עובדה... זה שנים שאני מתרפק! * ואל תכעסי כל כך הרבה (בבת-אחת), תשאירי קצת ליום ראשון. שב"ש

 

[טל קר]

באמת תלשתי (בברוטליות? P מהעיתון

(מוסף זמנים מודרנים) כתבה שעסקה בדיוק בנושא הזה. הנה כמה ציטוטים. רקע : " הבנות נגד הבנות. בית הספר משמש זירה למלחמה אכזרית המתרחשת מדי יום בין כתליו. והפעם לא מדובר בקטטות אלימות בין נערים מתבגרים, אלא לקרב מתחת לפני השנטח של בנות נגד בנות: נידוי, רכילות ועלבונות מצד תלמידה או קבוצת תלמידות, כלפי למידה אחרת. הספר ´לבד מול כולן´ מנתח את התופעה ואת הדרכים שעומדות בפני ההורים לאיתור הבעיה ולטיפול בה. כמה אספקטים פמיניסטים מענינים : " מאחר שבנות אינן מפגינות תוקפנות בצורה ישירה, נראו חייהן החברתיים בעיני החוקרים שקטים ורגועים. רק ב- 92 טענו חוקרים כי בנות אינן סולדות מתוקפנות, אלא מבטאות את כעסן בדרכים לא קונצבנציונליות.". (קריאת ביניים - שימו לב שמה שעושה למעלה ממחצית האוכלוסיה זו ´דרך לא קונבנציונלית´, או מידת ההתענינות של החוקרים בנשים). "תוקפנות היא דחף ביולוגי, כמו סקס רעב ושינה, מסבירה סימונס. וככל שינסו, הבנות אינן יכולות להתעלם מהדחף הטבעי לכעוס ולתקוף. אבל בניגוד לבנים, שאותם מעודדים להפגין תוקפנות, בנות לומדות להדחיק את האגרסיות שלהן, כשהם שהן לומדות להדחיק צרכים נוספים. אלא שהתוקפנות נמצאת שם, והיא צריכה לצאת באיזו צורה שהיא. עם הזמן, הבנות לומדות להגיב לעימותים במניפולציות, בתוקפנות לא ישירה, אלטרנטיבית, ולנהל את המאבקים שלהן מתחת לפני השטח". הבעיתיות של הכתבה, ושל קוראים מונחי סטריאוטיפים -גלישה לפשטנות ולסטריאוטיפים שמפגינה גם הכתבת עצמה "בעת קריאת הספר, לא הצלחתי להזכר בחוויות ילדות דומות, אבל מצאתי תשובה לשאלה שהטרידה אותי זמן רב, שאלה שסימונס אולי לא התכוונה לענות עליה: מדוע לנשים בוגרות יש כל כך הרבה טינה כלפי נשים אחרות? מדוע הן שיפוטיות כלפי נשים הרבה יותר מאשר כלפי גברים, ומדוע ליבן גס בהצלחתן של נשים חזקות? מהו פשר החיפוש בציציות, שזוכה לו בוסית חדשה, פעילות שנחסכת מבוס גבר? ומדוע בין גברים יש אחוות אחים כזו, שנשים - למרות האחווה סטייל ´סקס והעיר הגדולה´ - יכולות רק לחלום עליה?´ אגב המציאות שלי הפוכה לגמרי. על האחווה שלי ושל החברות שלי, שבינה לבין ´סקס והעיר הגדולה´ יש מרחק לא קטן, הגברים שהכרתי ומכירה יכולים רק לחלום,

 

[orlyt]

בין חברה למהותנות

כמו שאנחנו תמיד אומרות כאן, לא חסרות נשים שהפנימו עד אימה (וזה כולנו אגב, לא חושבת שמישהי הצליחה להתחמק מזה) את ערכי החברה הפטריארכלית שאנחנו חיים בה. יהיו שיאמרו שזה דחף ביולוגי, אני לא חובבת גישות מהותניות והסברים ביולוגיים ולכן אני מעדיפה להסתכל על זה מההיבט החברתי. כך או כך תחרותיות היא עקרון מפתח בחברה שלנו היום (מה שהיה בתקופות בהם היינו ציידים ולקטים ממש לא רלוונטי מבחינתי). מאחר וגם נשים, רחמנא ליצלן, הן חלק מהחברה גם "אצלן" (כאילו הן מנותקות משאר העולם) יש גילויים של תחרות על משאבים שונים (לאו דווקא חומריים). בילדוּת זה בא לידי ביטוי בחרם ובבגרות יש סנקציות מסוג שונה. מכאן ועד להתייחסות ליחסים בין נשים כאל קן צרעות (ביטוי נפוץ שאני שומעת תמיד, מנשים וגברים כאחד) ושאר דימויים מרושעים שכאלה המרחק, לדעתי רב מאוד. מנגד, גם ההתייחסות לנשים כמוסריות יותר, טובות יותר וכו´ מטופשת בעיניי באותה מידה. מדוע לנשים יש טינה כלפי נשים אחרות, מדוע הן שיפוטיות כלפי נשים הרבה יותר מאשר כלפי גברים... כמו שכתבתי בתחילת ההודעה - כולנו הפנמנו את ערכי החברה הזכרתנית עד אימה... עד אימה.

 

[wasaby]

במשך תקופות די ארוכות

בגיל הילדות וההתבגרות קבוצת ההתיחסות החברתית של רוב הנשים מורכבת מנשים אחרות. מסיבות שונות (שחלק גדול מהן הוא חברתי) מקובל שבנות צעירות יתרועעו עם בנות ובנים עם בנים. מי שינסה להתחבר עם בני המין השני (כחבורה, לא בהתחברות רומנטית) יגונה. כתוצאה מכך גם החברות וגם האגרסיביות שאישה חווה בגילאים אלה באות ברובן מנשים אחרות. מעבר לזה קיים עדיין הקוד האבירי לפיו בנים "לא מכים בנות" (אבל זה בסדר להכות בנים אחרים, גם אם הם חלשים ממך או קטנים ממך). הוא מתקיים כמובן במקביל לקודים סותרים. לכן נחסך מהנערות המתבגרות חלק מביטויי האגרסיה הגבריים. התוצאה היא שאישה עשויה להיות הרבה יותר מודעת מקרוב לגילוי אגרסיה נשית מאגרסיה גברית.

 

[TheHead]

גם נזירי זן עושים הרבה ניקיון

ומנצלים את ההזדמנות כדי להתחבר לעצמם ולהתרכז. לא הייתי אומר שזה תלוי-תרבות, או תלוי-זוויג. הפמיניזם התקדם באותה שורה עם הפוסט-מודרניזם. בעבר היה פחות ספק בקשר לזהות-עצמית מאשר היום. אבל זה לא מבטיח שלעשות מה שעשו פעם יגרום להרגשה הזאת להיעלם. לסיכום, גם אם באמת אפשר להשיג זרימה תקינה בגוף דרך העבודות הנ"ל, זה לא אומר שצריך לייחס אותן לנשים, או לתעל דווקא נשים לעסוק בהן. זה המודרניזם שמחרחר, אני חושב.

 

[ענבל30]

יש מעגלים ויש... ריבועים ../images/Emo12.gif

והמחנה של "מעגל תמיכה לנשים, שתשלח אותי לעשות ספונג´ה תדרש מיידית להחזיר לי את הכסף

כשבוחרים קבוצה, צריך לעשות קצת בדיקה לפני ההצטרפות איזו גישה ואיזו אידיאולוגיה עומדות מאחורי הקבוצה. ובכלל - מעגל תמיכה לא אמור לתת הוראות וכלים, אלא לשמש כמקום לשפוך את הלב, לשחרר קיטור, לקבל הזדהות ולשמוע עצות (שלא חייבים לקבל!) אני אישית מוצאת את "מעגלי התמיכה" שלי כאן באינטרנט. כלי נהדר להעצמה נשית ומתן תמיכה מתוך אחוה, אמפתיה ורגישות

(ואין לי תלונות על מידת הרכות והרגישות שאני מקבלת במעגלי תמיכה אלו, נשיים או לא... לתשומת ליבך מר איפכא)

 

[ענבל30]

תיקון: מחנה = מנחה