מעבר למקום סיעודי
אחרי שמצאתם מקום שמתאים לכם והגשתם את הבקשה לקוד. הווה אומר מיטה למשרד הבריאות. אני חייבת לומר לך שהקושי הנפשי שלכם, אביך והילדים קשה יותר משל אמא, וכן המעבר לא יהיה לה פשוט או קל. אני ממליצה לך לא לומר לה כלום. זה רק ילחיץ אותה ובמילא תשכח אז אין טעם לומר מראש. ביום המעבר כשהיא תשאל לאן, אפשר לומר לה שהולכים לבדיקה בקופת חולים, בית חולים, למלון חדש, לבקר מישהו. ובמקום הצוות של המקום שהוא מתורגל מאוד יעזור לכם להכניס אותה לחדר ולהסביר. יהיה לה קשה מאוד ייתכן שתשאל אתכם כל הזמן מתי חוזרים הביתה ואתם תענו לה שבקרוב כי משפצים את הבית, צובעים, או שהרופא יגיד שמותר לך לחזור או כל דבר שהיא תקבל. ממליצה מאוד להביא איתה חפצים יקרים, תמונות נכדים, הכרית או השכמיה האהובה מהבית. דברים שיתנו לה תחושה טובה יותר. זה יקח זמן אבל לבסוף היא תסתגל למקום שלה. ואתם תדעו שהיא מטופלת כמו שצריך. כמובן שגם תוודאו שהכל בסדר. אני אספר לך את הסיפור של אמא שלי. לפני כשנה התברר לי שעליי לעבור ניתוח קשה שאין מנוס מלעבור אותו. ושההחלמה במקרה הטוב לפחות חודשיים. מאחר ואני עם אמא בבית כמובן שדאגתי מה יהיה עם אמא. התלבטתי אם להביא עובדת זרה, להסדיר שמטפלת פרטית ישראלית תגיע כמה פעמים ביום. בסוף החלטתי שהכי טוב עבור אמא זה להעביר לבית אבות שצמוד למרכז יום שהיא הולכת אליו, זה קרוב לבית, העובדים שם מכירים אותה ואוהבים ואמא מכירה את המבנה. וגם חששתי שבמקרה ולא אקום מהניתוח אמא תהיה מוגנת עד שאחותי תקח את המושכות.אז רשמנו אותה ל"נופשון" כלומר שהות לזמן מוגבל בתשלום מלא. ובמימון שלנו. ביום המעבר, המטפלת הפרטית הישראלית שלנו, שהיא כבר בת משפחה, ארזנו לה בגדים וגם את התמונות ואת הכלבלב האהוב עליה ( צעצוע רך שהיא לפעמים ישנה איתו ) וכרית עם תמונות הנכדים ולקחנו אותה ברגל. היא שאלה לאן ואני אמרתי לה למתנס החדש ( כך קוראים למרכז יום כי כשהיתה בריאה היתה פעילה במתנס ) היא הביטה לתיק עם הדברים הורידה ראש ושתקה. אני משוכנעת שהיא הבינה. אולי לא שהיא בבית אבות אבל שזה לא הביקור הרגיל. בכניסה חיכה לנו עו"ס נפלא שדיבר עם אמא ועלה איתנו למחלקה. אחרי תהליך קבלה ארוך, כשאמא ישנה צהריים, עזבתי. הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי, ולמרות הכל הכי טוב. כי ההחלמה מהניתוח היתה מורכבת ונמשכת אפילו עד היום. כל יום התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני באילת בטיול מהעבודה. והיא אחרי כמה דקות חיפשה אותי ושאלה. והלחץ דם שלה שכרגיל טוב עלה. ביקרו אותה הרבה ובכל זאת היה לה לא קל. אבל היא גם למדה להסתגל למקום, אהבה את הצוות. אפילו שחזרה הביתה בתום חודשיים בשמחה וברצון לא היה לה רע בבית אבות. ואני ידעתי שהיא בידיים טובות ושאני יכולה להתרכז בלהציל את חיי ולטפל בבריאותי. שיהיה לכם בהצלחה
