Helix nebula
New member
מעבר חד ששובר אותי
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני כבר שנים בתוך העסק הזה. מגיל 14 אני באשפוזים מתמשכים (מעל שנה כל אשפוז) ועכשו אני כבר בת 21.
אני כן הולכת לדיאטן שלי באופן קבוע ולוקחת את התרופות. אבל אני מרגישה, שכאשר המצב היה אנורקסיה וירידה במשקל, כל כך גוננו עליי. כל כך שמרו עליי וכל כך הבטיחו לי דברים, וכל זה שכנע אותי באמת להתמיד בטיפול
והגעתי למשקל היעד, ושמרתי עליו כמה חודשים בלי לרמות בכלל.
אבל עכשו התחיל אצלי משהו חדש שאני לא יודעת איך להתמודד איתו בכלל. זו פשוט מפלצת חדשה ומסוכנת.
אני כבר ביעד הגבוה שלי ולא מצליחה להפסיק לאכול. אני כל היום נשבעת שהיום אני באמת אוכל פחות, אדבוק בתפריט.. אבל זה לא עובד..
מה שהכי מפריע לי הוא שכאמור, כשהמגמה הייתה ירידה במשקל, כולם מאד מאד השתדלו לעלות אותי חזרה במשקל ולהכין לי את הטרמפולינה הזו שתהיה לאחר שאפול שוב.
אבל עכשו?? עכשו אף אחד לא מבין את גודל הבעיה.
הבעיה הזו הרבה יותר מפחידה אותי מכל הבעיות שהיו לי אי פעם.
אני כל כך אבודה ולא יודעת לאן ללכת בכלל..
אני במצב שבו אני חייבת כבר להשלים את הבגרויות שלי היות ולא הייתי בתיכון עקב האישפוזים.
אני מחזיקה את עצמי מאד חזק ואומרת שזה יותר חשוב מהכל, להשלים אותן, שיהיה לי עתיד כלשהו..
אבל הבולמוסים האלה והאכילה הלא מבוקרת הזו מוציאים אותי מדעתי!!!!!!!
לא הכרתי את זה, אני עדיין לא מעכלת את זה ובטח שלא יודעת איך להתנהג.
עד עכשו תמיד הייתה לי את החברה של האנורקסיה שלי, עליה נשענתי ואהבתי (צדדים מסויימים בה, כמובן)
אבל עכשו, המפלצת הזו שגדלה בתוכי, זו שאני כל כך שונאת, זו שאף אחד לא מטפל בה וזו שאף אחד לא רוצה לשמוע עליה, הורסת אותי יותר מכל דבר אחר.
ואין לי על מי להישען..
אז אני נופלת ונופלת.
אני ממש בוכה כשאני כותבת את הדברים האלה.
כי אני עומדת יחידה מול המלחמה בה.
לאמא כבר נמאס להקשיב ולתמוך בי, בן הזוג שלי התפרץ עליי וטען ש "נשבר לו ממני"
החברים עוזבים אותי.
ואני כל כך מפחדת לאבד גם אותם.
אז אני מתנהגת כאילו הכל טוב אצלי, ומחייכת.
רק בהפסקות סיגריה שלי אני בוכה בשקט, מדברת המון לאלוהים על אף שאיני מאמינה, כאילו רק נס יוכל להושיע אותי.
והטביעה הזו... הטביעה המתמשכת.
איך אני בכלל ממשיכה מכאן?
אני אשמח לכל תשובה שתוכל להקל, ואפילו במעט.
ותודה רבה על כך שהגעתם עד הנה, לתת ללא תמורה זה דבר שאינו מובן מאליו.
אולי אצלי,
היות ואני משלמת לסימפטיה 500 שקלים לפגישה.
וכל כך הרבה סימפטיה ועזרה אני מחלקת לכולם... אבל לי לא נשאר דבר.
אני מרגישה ,אולי בגלל החרדה שכל כך טבועה בי,שאם אמשיך לכתוב כך גם כאן,בפסימיות כזו גדולה, אז כמו בעולם האמיתי, גם ידחו אותי.
אבל תבינו אותי, אני חייבת לפחות מקום אחד, גם אם אנונימי, להיות אני.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני כבר שנים בתוך העסק הזה. מגיל 14 אני באשפוזים מתמשכים (מעל שנה כל אשפוז) ועכשו אני כבר בת 21.
אני כן הולכת לדיאטן שלי באופן קבוע ולוקחת את התרופות. אבל אני מרגישה, שכאשר המצב היה אנורקסיה וירידה במשקל, כל כך גוננו עליי. כל כך שמרו עליי וכל כך הבטיחו לי דברים, וכל זה שכנע אותי באמת להתמיד בטיפול
והגעתי למשקל היעד, ושמרתי עליו כמה חודשים בלי לרמות בכלל.
אבל עכשו התחיל אצלי משהו חדש שאני לא יודעת איך להתמודד איתו בכלל. זו פשוט מפלצת חדשה ומסוכנת.
אני כבר ביעד הגבוה שלי ולא מצליחה להפסיק לאכול. אני כל היום נשבעת שהיום אני באמת אוכל פחות, אדבוק בתפריט.. אבל זה לא עובד..
מה שהכי מפריע לי הוא שכאמור, כשהמגמה הייתה ירידה במשקל, כולם מאד מאד השתדלו לעלות אותי חזרה במשקל ולהכין לי את הטרמפולינה הזו שתהיה לאחר שאפול שוב.
אבל עכשו?? עכשו אף אחד לא מבין את גודל הבעיה.
הבעיה הזו הרבה יותר מפחידה אותי מכל הבעיות שהיו לי אי פעם.
אני כל כך אבודה ולא יודעת לאן ללכת בכלל..
אני במצב שבו אני חייבת כבר להשלים את הבגרויות שלי היות ולא הייתי בתיכון עקב האישפוזים.
אני מחזיקה את עצמי מאד חזק ואומרת שזה יותר חשוב מהכל, להשלים אותן, שיהיה לי עתיד כלשהו..
אבל הבולמוסים האלה והאכילה הלא מבוקרת הזו מוציאים אותי מדעתי!!!!!!!
לא הכרתי את זה, אני עדיין לא מעכלת את זה ובטח שלא יודעת איך להתנהג.
עד עכשו תמיד הייתה לי את החברה של האנורקסיה שלי, עליה נשענתי ואהבתי (צדדים מסויימים בה, כמובן)
אבל עכשו, המפלצת הזו שגדלה בתוכי, זו שאני כל כך שונאת, זו שאף אחד לא מטפל בה וזו שאף אחד לא רוצה לשמוע עליה, הורסת אותי יותר מכל דבר אחר.
ואין לי על מי להישען..
אז אני נופלת ונופלת.
אני ממש בוכה כשאני כותבת את הדברים האלה.
כי אני עומדת יחידה מול המלחמה בה.
לאמא כבר נמאס להקשיב ולתמוך בי, בן הזוג שלי התפרץ עליי וטען ש "נשבר לו ממני"
החברים עוזבים אותי.
ואני כל כך מפחדת לאבד גם אותם.
אז אני מתנהגת כאילו הכל טוב אצלי, ומחייכת.
רק בהפסקות סיגריה שלי אני בוכה בשקט, מדברת המון לאלוהים על אף שאיני מאמינה, כאילו רק נס יוכל להושיע אותי.
והטביעה הזו... הטביעה המתמשכת.
איך אני בכלל ממשיכה מכאן?
אני אשמח לכל תשובה שתוכל להקל, ואפילו במעט.
ותודה רבה על כך שהגעתם עד הנה, לתת ללא תמורה זה דבר שאינו מובן מאליו.
אולי אצלי,
היות ואני משלמת לסימפטיה 500 שקלים לפגישה.
וכל כך הרבה סימפטיה ועזרה אני מחלקת לכולם... אבל לי לא נשאר דבר.
אני מרגישה ,אולי בגלל החרדה שכל כך טבועה בי,שאם אמשיך לכתוב כך גם כאן,בפסימיות כזו גדולה, אז כמו בעולם האמיתי, גם ידחו אותי.
אבל תבינו אותי, אני חייבת לפחות מקום אחד, גם אם אנונימי, להיות אני.
