קסם יונת שלום
New member
מעבר דירה עם בן זוג...
שבת שלום... אני בת 27....בחודש ספטמבר התחתנתי ואני ובעלי גרים אצל הוריי. תמיד היה לי קושי לצאת מהבית, ומערכות יחסים בעבר שהיו לי, הסתיימו על רקע זה, ועל רגע יחסי התלות החולניים עם אימי. היא מאוד תלוייה בי ולצערי הרב היא תלתלה עליי יותר מעבר למה שאני מסוגלת לשאת. עוד דבר שחיזק את הקושי שביחיסים הוא העובדה ששנים רבות אינני יצאתי לעבוד בחוץ, כך שתמיד נותרתי זמינה עבורה ועבור הבקשות שלה. אין לה רשיון נהיגה, וזה עוד יותר מוסיף לקושי. אנחנו מאיכלות חתולים בחצר, וזה מוסיף לה כעשיו לחץ, איך היא תסתדר. בסה"כ אני ובעלי לא עוברים לגור רחוק,במרחק נסיעה של עשר דק' אם לא פחות, אני מגיעה הבייתה. כתבתי כאן ממש ביבשות ובתימצות,כמו שהנפש הקומלת שלי יכולה לכתוב. היא גורמת לי לרגשות אשם כבדים,לעצב שכבר ניתן לקרוא לו צער,ומצד שני לכעס עצום שהיא הביהא אותי לעולם המרושע הזה ואט אט הפכה אותי למשענת. אני מקנאת בילדים אחרים, עצמאיים יותר שאין להם בעיה מהסוג הזה, ושנפשם שקטה לצאת מן הבית מבלי להרגיש שהם איבר כרות של מישהו. רע לי, ואני לא שמחה...עליי להתמודד עם צרותיי שלי, דאגותיי שלי וכמובן גם עם שלה. המחשבות שלי נהיו סלט,ואני בעתב תמידי, עייפות כרונית והשתוקקות לקחת כדורים. דוגמה לסלט שנהיה לי בראש: "מסכנה, גם קשה לה נפשית עם זה שאני איננה, מי יאכיל את החתלולים, מי יעזור לה לנסוע לסידורים, איך אני אעשה זאת בשבילוב עם מטלות הבית שלי,ובאופן כזה שלא יהפוך למועקה על בן הזוג שם? ואיך אני אגיע מביתי אל ביתה, ואיך יהיה לי כוח לעזור לה בבית כשיש לי גם בית משלי?" וזאת רק דוגמה קטנה ושולית. אנא, עזרו לי,כל הליילה חיכיתי להיום כדי לכתוב את ההודעה. אני במצוקה גדולה.
שבת שלום... אני בת 27....בחודש ספטמבר התחתנתי ואני ובעלי גרים אצל הוריי. תמיד היה לי קושי לצאת מהבית, ומערכות יחסים בעבר שהיו לי, הסתיימו על רקע זה, ועל רגע יחסי התלות החולניים עם אימי. היא מאוד תלוייה בי ולצערי הרב היא תלתלה עליי יותר מעבר למה שאני מסוגלת לשאת. עוד דבר שחיזק את הקושי שביחיסים הוא העובדה ששנים רבות אינני יצאתי לעבוד בחוץ, כך שתמיד נותרתי זמינה עבורה ועבור הבקשות שלה. אין לה רשיון נהיגה, וזה עוד יותר מוסיף לקושי. אנחנו מאיכלות חתולים בחצר, וזה מוסיף לה כעשיו לחץ, איך היא תסתדר. בסה"כ אני ובעלי לא עוברים לגור רחוק,במרחק נסיעה של עשר דק' אם לא פחות, אני מגיעה הבייתה. כתבתי כאן ממש ביבשות ובתימצות,כמו שהנפש הקומלת שלי יכולה לכתוב. היא גורמת לי לרגשות אשם כבדים,לעצב שכבר ניתן לקרוא לו צער,ומצד שני לכעס עצום שהיא הביהא אותי לעולם המרושע הזה ואט אט הפכה אותי למשענת. אני מקנאת בילדים אחרים, עצמאיים יותר שאין להם בעיה מהסוג הזה, ושנפשם שקטה לצאת מן הבית מבלי להרגיש שהם איבר כרות של מישהו. רע לי, ואני לא שמחה...עליי להתמודד עם צרותיי שלי, דאגותיי שלי וכמובן גם עם שלה. המחשבות שלי נהיו סלט,ואני בעתב תמידי, עייפות כרונית והשתוקקות לקחת כדורים. דוגמה לסלט שנהיה לי בראש: "מסכנה, גם קשה לה נפשית עם זה שאני איננה, מי יאכיל את החתלולים, מי יעזור לה לנסוע לסידורים, איך אני אעשה זאת בשבילוב עם מטלות הבית שלי,ובאופן כזה שלא יהפוך למועקה על בן הזוג שם? ואיך אני אגיע מביתי אל ביתה, ואיך יהיה לי כוח לעזור לה בבית כשיש לי גם בית משלי?" וזאת רק דוגמה קטנה ושולית. אנא, עזרו לי,כל הליילה חיכיתי להיום כדי לכתוב את ההודעה. אני במצוקה גדולה.
