rainbow too
New member
מעברים(שוב)
בכל פעם שאני נפרד ממשהו, או ממישהו, אני מוצא את עצמי מתרפק על הנוסטלגיה ומביט אל עבר ההתחלה החדשה. שוב, בפעם הלא יודע כמה, אני עובר דירה, אך הפעם לדירת סטודיו ללא שותפים, בניגוד לכל הדירות שגרתי בהן בעבר. בתוך כל המעבר הזה, בין ארגזי קרטון, שכל הציוד שלי מסודר ומוכן להובלה, אני מוצא את עצמי מהרהר בתקופה שהייתה, מה שהיה בה, מה השיעורים שעליי ללמוד מכל מה שהיה. התקופה האחרונה לא הייתה קלה בכלל, אני והשותפה שלי כל הזמן רבנו על שטויות, צפו כל הזמן כעסים והרגשת המחנק הייתה בשיאה. אם נעמיד את התקופה הזו במבחן ארבע ההסכמות, היא לא עוברת. לפחות אצלי. לקחתי דברים באופן אישי(לא תמיד), והנחתי הנחות כל הזמן. לא תמיד הצלחתי לשמור על טוהר המילה (ריכלתי על השותפה שלי עם חברים
דבר שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל ואני שופט את עצמי על כך
) אך עשיתי את המייטב שביכולתי(אנחנו נפרדים בטוב). אבל זהו, הסיוט נגמר, אני עובר עכשיו למושב, לאזור שקט ושלו, עם הרבה ירוק מסביב. עם תקווה להתחלה חדשה, לחיים חדשים. דברים חדשים מצפים בדרך, וכמובן שאין לי מושג מה יהיה, אני רק יכול להניח הנחות לגבי הצפון בעתיד. הסכמתי לא להניח הנחות, והנה שוב אני מניח הנחות לגבי מה שיהיה מה שהיה ומה שעכשיו ללא הפסק. איך מפסיקים להניח הנחות???? אפשר לשנות את ההרגל הזה? עוברים דירה, לוקחים
את ההסכמות
בכל פעם שאני נפרד ממשהו, או ממישהו, אני מוצא את עצמי מתרפק על הנוסטלגיה ומביט אל עבר ההתחלה החדשה. שוב, בפעם הלא יודע כמה, אני עובר דירה, אך הפעם לדירת סטודיו ללא שותפים, בניגוד לכל הדירות שגרתי בהן בעבר. בתוך כל המעבר הזה, בין ארגזי קרטון, שכל הציוד שלי מסודר ומוכן להובלה, אני מוצא את עצמי מהרהר בתקופה שהייתה, מה שהיה בה, מה השיעורים שעליי ללמוד מכל מה שהיה. התקופה האחרונה לא הייתה קלה בכלל, אני והשותפה שלי כל הזמן רבנו על שטויות, צפו כל הזמן כעסים והרגשת המחנק הייתה בשיאה. אם נעמיד את התקופה הזו במבחן ארבע ההסכמות, היא לא עוברת. לפחות אצלי. לקחתי דברים באופן אישי(לא תמיד), והנחתי הנחות כל הזמן. לא תמיד הצלחתי לשמור על טוהר המילה (ריכלתי על השותפה שלי עם חברים