מס' 2
סתם, רציתי לכתוב פה... אפילו לא יודעת למה.
אתמול נפרדתי מהקשר הרציני השני בחיי. האמת שזו פעם ראשונה שאני יוזמת פרידה מקשר רציני (תמיד יזמתי פרידה מקשרים קטנים ולא משמעותיים). הבחור הראשון הרציני נפרד ממני. היום אני אומרת למס' 1 תודה, למרות שאז שנאתי את נשמתו, ואז השפלתי את עצמי עם כמה אימיילים מביכים אליו, ואז, כשהכאב נגמר והתחלתי למלא את החיים שלי בתוכן ריק- אז התחלתי להסתכל קדימה. גיליתי שהשתניתי. התבגרתי. "עליתי בדרגה" מבחינה מנטלית. התחלתי להיות מאושרת יותר מאי פעם. ואז התחלתי להגיד לו תודה. תודה על זה שהוא אזר אומץ ואמר "סטופ". תודה על זה שהוא החליט בשביל שנינו שזה לא היה קשר בריא. כמה אומץ זה דורש ממך כשהחברה שלך פחדנית וסובלת אבל מושכת את הקשר בלי לדעת למה. אז מס' 1 היה אמיץ והבין.
הפעם עם מס' 2 זה היה תורי.
כמעט חצי שנה לקח לי להבין מה מפריע לי. לפני כשבועיים נפל האסימון. העלייה הזו בדרגה גרמה לי להבשיל. לאו דווקא מבחינת זוגיות. יותר מבחינת האופי. ידעתי מי אני ומה אני רוצה. גיליתי את עצמי, מניתי את הפגמים שלי. הבנתי מה אפשר לשפר ומה ייקח זמן לשפר, ועם מה אצטרך לחיות ולהשלים. בנוסף, ידעתי להחמיא לעצמי (שזה דבר שאני לא עשיתי מעולם). מס' 2 שלי עוד לא היה בשל. חוסר היבטחון שלו גרם לו להתנהג בצורה מוזרה, ואני, כחלק מהפגמים שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם ההתנהגות המוזרה שלו. ניסיתי לחזק בהתחלה, אבל הבנתי שהוא מחפש חיזוקים חיצוניים. מס' 2 שלי לא היה שלם עם עצמו ולא ידעתי איך לעזור לו.
בשלב מאוחר יותר, לא רק שלא עזרתי לו, מרוב חוסר אונים התחלתי לפגוע בו במילים ובפרצופים מרירים. הקשר הדרדר. החלטתי לדבר איתו על ההתנהגות המוזרה. הוא הבין שהוא צריך לעבוד על עצמו. הבטחתי שאלווה אותו. שבוע עבר והבנתי שאני לא יכולה לעמוד בהבטחה שלי. לא מסוגלת לזייף את זה. הידרדרות הקשר הייתה לאורך חודשים. היו כמה עליות שגרמו לי להישאר. ואז התובנה הגדולה שלי הייתה שאני זו שצריכה הפעם לאזור אומץ ולהחליט בשביל שנינו. אני פוגעת בו ואני שונאת את עצמי על זה, אז עדיף פגיעה אחת אחרונה.
סופסוף אמרתי "סטופ". הקשר לא בריא. כמה אומץ זה דורש כשהבן זוג שלי סובל אבל מפחד ומושך את הקשר בלי לדעת למה.
היום אני עומדת במקום מס' 1 שלי. הפעם אני זו שיוזמת פרידה ואני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולוודא שהניתוק סופי. אני צריכה לכבול את עצמי מלעשות שטות. אני צריכה הרבה כוח רצון. ואני צריכה להפסיק לרחם עליו, כי כמו שמס' 1 היה המורה שלי, אני מלמדת את מס' 2 שלי לעלות בדרגה. והמחשבה הזו הולכת איתי בכל פעם שאני חושבת על הכאב הזה שיש לו בטח בבטן... כמו שלי היה כשנפרדו ממני.
מאחלת לו המון בהצלחה ומאחלת לי להגשים את עצמי כמו שתמיד רציתי
סתם, רציתי לכתוב פה... אפילו לא יודעת למה.
אתמול נפרדתי מהקשר הרציני השני בחיי. האמת שזו פעם ראשונה שאני יוזמת פרידה מקשר רציני (תמיד יזמתי פרידה מקשרים קטנים ולא משמעותיים). הבחור הראשון הרציני נפרד ממני. היום אני אומרת למס' 1 תודה, למרות שאז שנאתי את נשמתו, ואז השפלתי את עצמי עם כמה אימיילים מביכים אליו, ואז, כשהכאב נגמר והתחלתי למלא את החיים שלי בתוכן ריק- אז התחלתי להסתכל קדימה. גיליתי שהשתניתי. התבגרתי. "עליתי בדרגה" מבחינה מנטלית. התחלתי להיות מאושרת יותר מאי פעם. ואז התחלתי להגיד לו תודה. תודה על זה שהוא אזר אומץ ואמר "סטופ". תודה על זה שהוא החליט בשביל שנינו שזה לא היה קשר בריא. כמה אומץ זה דורש ממך כשהחברה שלך פחדנית וסובלת אבל מושכת את הקשר בלי לדעת למה. אז מס' 1 היה אמיץ והבין.
הפעם עם מס' 2 זה היה תורי.
כמעט חצי שנה לקח לי להבין מה מפריע לי. לפני כשבועיים נפל האסימון. העלייה הזו בדרגה גרמה לי להבשיל. לאו דווקא מבחינת זוגיות. יותר מבחינת האופי. ידעתי מי אני ומה אני רוצה. גיליתי את עצמי, מניתי את הפגמים שלי. הבנתי מה אפשר לשפר ומה ייקח זמן לשפר, ועם מה אצטרך לחיות ולהשלים. בנוסף, ידעתי להחמיא לעצמי (שזה דבר שאני לא עשיתי מעולם). מס' 2 שלי עוד לא היה בשל. חוסר היבטחון שלו גרם לו להתנהג בצורה מוזרה, ואני, כחלק מהפגמים שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם ההתנהגות המוזרה שלו. ניסיתי לחזק בהתחלה, אבל הבנתי שהוא מחפש חיזוקים חיצוניים. מס' 2 שלי לא היה שלם עם עצמו ולא ידעתי איך לעזור לו.
בשלב מאוחר יותר, לא רק שלא עזרתי לו, מרוב חוסר אונים התחלתי לפגוע בו במילים ובפרצופים מרירים. הקשר הדרדר. החלטתי לדבר איתו על ההתנהגות המוזרה. הוא הבין שהוא צריך לעבוד על עצמו. הבטחתי שאלווה אותו. שבוע עבר והבנתי שאני לא יכולה לעמוד בהבטחה שלי. לא מסוגלת לזייף את זה. הידרדרות הקשר הייתה לאורך חודשים. היו כמה עליות שגרמו לי להישאר. ואז התובנה הגדולה שלי הייתה שאני זו שצריכה הפעם לאזור אומץ ולהחליט בשביל שנינו. אני פוגעת בו ואני שונאת את עצמי על זה, אז עדיף פגיעה אחת אחרונה.
סופסוף אמרתי "סטופ". הקשר לא בריא. כמה אומץ זה דורש כשהבן זוג שלי סובל אבל מפחד ומושך את הקשר בלי לדעת למה.
היום אני עומדת במקום מס' 1 שלי. הפעם אני זו שיוזמת פרידה ואני צריכה לעמוד מאחורי המילים שלי ולוודא שהניתוק סופי. אני צריכה לכבול את עצמי מלעשות שטות. אני צריכה הרבה כוח רצון. ואני צריכה להפסיק לרחם עליו, כי כמו שמס' 1 היה המורה שלי, אני מלמדת את מס' 2 שלי לעלות בדרגה. והמחשבה הזו הולכת איתי בכל פעם שאני חושבת על הכאב הזה שיש לו בטח בבטן... כמו שלי היה כשנפרדו ממני.
מאחלת לו המון בהצלחה ומאחלת לי להגשים את עצמי כמו שתמיד רציתי