אנסה, בע"ה, לענות.
על השאלה הראשונה ענה רועי בצורה הטובה ביותר. רבינו הזהיר שלא לערב נוסחאות, אך לא קבע נוסח מועדף עבורינו. על כן, יתפלל כל אחד בנוסח הנהוג במשפחתו ובביתו מדורי דורות, או, בעל תשובה, בנוסח אותו קיבל על עצמו. על תאוות אכילה, מביא רבי נתן בשם רבינו, בשיחה הראשונה שב'שבחי הר"ן': בהיותו בימי קטנותו, בא על דעתו לפרוש מהעולם, ורצה לשבר תאוות אכילה; אך עדיין היה בשכל קטן, ונדמה לו, שזה אי אפשר, שיניח מאכילתו כפי שהיה רגיל לאכול בבקר ובצהרים וכו'. על כן ישב עצמו, שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהא לועס מה שיאכל, רק יבלע כמו שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן. ועלה נפיחות בצווארו, שקורין "גישוואלין"... ובמקום אחר (שם כ"א), מביא רבי נתן בשמו: ... ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאות אכילה, דהינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכול פחות ממה שהיה אוכל בתחילה, וכשנעשה רגיל בזה, שיאכל פחות מקודם, ראה שגם עדיין יש לו תאווה בזאת האכילה, אף על פי שהיא פחותה מקדם (ז"א, אפילו שהוא אוכל כעת, הרי שכל התאוה שהיתה קודם, נכנסת במעט האוכל שהוא אוכל כעת) - והתחיל שוב לשבר תאותו ולאכול עוד פחות מזה, ואחר כך ראה שגם זה תאוה - ואכל עוד יותר פחות, וכן אחר כך ראה, שגם בזה יש לו תאוה עדיין - ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זו נהג, עד שהיתה אכילתו פחותה ומעוטה בתכלית הצמצום והמיעוט, אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך ישב עצמו, שאף על פי שאכילתו מעוטה מאד, אף על פי כן עדיין יש לו תאוה בזה המעט שאוכל - והתגבר עצמו ושיבר התאוה גם בזה המעט, עד ששיבר תאות אכילה לגמרי, ויצא מהתאוה לגמרי בתכלית הקדושה, עד שלא היה לו שום תאוה, כלל וכלל לא. עד כאן לשונו. וגם כאן, וגם במקומות נוספים, משמע מרבינו שהענין הוא יותר "באיך" אוכלים, מאשר "כמה" אוכלים, משום שגם במעט אכילה אפשר "לדחוס" תאוה מרובה. על כן העיקר הוא לעמול על מהות ומטרת האכילה, ולשבר את האכילה כאכילה בהמית ולהפכה לאכילה יהודית, אלקית, שמטרתה, בפשיטות, לקיים את הגוף לעבודת הבורא. מקוה שעזרתי.