מסע רוחני בפונה חלק 2
סיפור מסע רוחני משעשע בפונה שבהודו, מעוזו של הגורו אושו.
העונה - קיץ. השנה - 1993.
2
ג'וני היה איש המכירות, מדריך התיירים ונהג הגמלים בטיולנו האומלל באזור פושקר. הוא היה גם זה ששיכנע אותנו להתחייב לסיור בן יומיים במקום לטיול של יום אחד.
"כך נוכל להגיע למקדש בו נערכת מחר בלילה מסיבת יום ההולדת של האל קרישנה," הסביר ג'וני. "מסיבה מטורפת, יהיה נהדר."
"ואיפה נישן?"
"בחוץ, לאור הכוכבים. זה יהיה מושלם - ידעתם שמחר בלילה יהיה גשם של מטאוריטים?"
"אני לא יודע," נאנחתי. "יום אחד נראה לי די והותר. חוץ מזה – מניין לך שמחר יהיה גשם של מטאוריטים?"
"אני יודע הרבה יותר ממה שאתה חושב," חייך ג'וני. "ואתה דואג הרבה יותר מכפי שצריך." ג'וני שלף אלבום תמונות בו הוא נראה מחוייך ומחובק עם קבוצות שונות של תיירים. "רואים? תסתכלו עליהם - כולם אוהבים את ג'וני!"
"הוא נראה הרבה יותר שמח מהחברה בתמונות," הערתי בלחישה אך טסה ביטלה את דברי בתנועה של כף ידה.
"תפסיק להיות פראנואיד. אפילו ב-Lonely Planet ממליצים על טיולי הגמלים באזור פושקר."
"אה, אז למה לא אמרת קודם? אם זה כתוב שם בטוח שיהיה טוב."
בלית ברירה הסכמתי וכמו שחששתי, החוויה היתה רחוקה מלקיים את שהבטיחה. הבוקר התחיל במסע מייגע על גבם של הגמלים; ליתר דיוק - טסה ואני על הגמלים בעוד ג'וני שרוע על עגלה שהיתה רתומה לגמל עליו רכבתי.
ג'וני, כך הסתבר, היה מאותם טיפוסים שלא מסוגלים להינות מרגע אחד של שקט. הוא הגיע לטיול כשהוא חדור בהלך רוח תזזיתי והוא לא סתם את הפה לשניה, מדבר, שורק או שר לצלילי המוזיקה הנוראה שבקעה מהטייפ הנייד והחבוט שלו. היתה לו רק קסטה אחת של מוסיקה הודית והוא הקשיב לה באדיקות וללא הרף, שוב ושוב הופך אותה מצד לצד, קולו עולה ויורד בזיופים מחרידים, החיוך לא מש מפניו. במהרה החום, הרכיבה המתנדנדת והרעש שבקע מג'וני, החלו להוציא אותי משפיות דעתי.
"אני הולך לעשות משהו דרסטי!" איימתי באזני טסה שעשתה הכל בשביל להרגיע את סערת רגשותי. למזלנו, הגענו אל מקדשו של קרישנה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בדיוק ברגע בו עמדתי לזנק על הטייפ הנייד ולרסק אותו לרסיסים.
ירדנו מהגמלים וג'וני הוביל אותנו ברוב כבוד והדר אל המקדש.
"כהן הדת הוא אישיות נעלה," הסביר ג'וני. "הוא בן למעלה ממאה ועשרים שנה. איש צנוע, רוחני ומדהים בעומק ידיעותיו."
"למעלה ממאה ועשרים שנה," חזרתי על דבריו בספקנות לא סמויה, משוכנע בעליל שג'וני, כרוב ההודים אותם פגשתי, היה חסר מושג בסיסי בכל הנוגע למרכיבים הנדרשים לחישוב גילו של האדם.
המקדש באמת נראה עתיק, פיתוחי האבן שעל קירותיו דהויים ומפוררים, מרצפותיו שבורות או משופשפות עד כדי סכנת החלקה, תוצאת אלפי הרגליים שצעדו על האריחים לאורך מאות שנים. ג'וני הוביל אותנו למרכז המבנה הראשי שהיה חשוך וקריר.
"הנה הבאבא," לחש והצביע אל הצללית שהיתה שרועה על המזבח בקצה המרוחק של האולם. "תביטו בו, הוא מתעורר."
מצמצנו בעינינו והתמקדנו בדמות שהתיישבה באיטיות מולנו. הבאבא היה אדם זקן, כחוש וקמוט הלבוש באזור חלציים. זקן לבן עבות עיטר את פניו ושיער ראשו היה דליל, חושף חלקים נכבדים מקרקפתו השזופה והמנצנצת. הוא פלט כמה מילים לעברנו וחייך ללא שיניים, עיניו הכהות בורקות למרות חשכת האולם.
"הבאבא רוצה לברך אתכם," תרגם ג'וני בעוד הזקן משכל את רגליו, עוצם את עיניו ומניח את כפות ידיו על הירכיים. הוא נשם עמוקות וכשנשף, רוגע התפשט בחדר, כאילו והאוויר שפרץ מתוכו מהול בקסם אלוהי. הוא נראה כה משכנע בהליכותיו שלרגע תהיתי אם היה התגלמותו המחודשת של הבודהה או לפחות דוגמן הבית של המושג 'הארה'. התקרבנו אליו ובהנחיתו של ג'וני צנחנו על ברכינו למולו, עוצמים את עינינו ונותנים לשלווה שהקיפה את המאסטר המואר לכבוש גם אותנו.
התרכזתי בנשימה ובשקט שהשתרר סביבנו, כה מרוכז שכל כולי הזדעזעתי כשחשתי בתפיחה קלה על הכתף מלווה בהבל פיו של ג'וני על אזני הימנית.
"הבאבא שואל אם תרצו לקנות קצת גראס," לחש, מילותיו מנפצות את הקסם של הבאבא באופן מהיר ומוחלט.
"באמת שקצת רוחניות מגולגלת לא תזיק לנו," הנהנתי וטסה פקחה עין משועשעת, הפליטה, 'אום' ארוך ויחד פרצנו בצחוק מטורף. ג'וני נאלץ להתנצל בפני הבאבא תוך שהוא גורר אותנו החוצה.
"מה קורה לכם?" נזף בנו כשעמדנו בחוץ. "פשוט חוסר כבוד... לא ירשו לנו להיכנס לחגיגה אם תתנהגו בצורה שכזאת."
"אל תדאג," חייכתי. "במקרה הגרוע נקנה קצת רוחניות מהבאבא והכל יבוא על מקומו בשלום."
את שעות אחר הצהריים בילתה טסה ברישומים של המקדש ושל באי המסיבה שהגיעו בקבוצות קטנות ורעשניות. הם זרמו אל המקדש מכל רחבי המדבר, רכובים על סוסים, ג'יפים ובעיקר על גמלים. במהרה, התמלא החניון שמול המקדש עד אפס מקום. השמש שקעה במערב, השמיים בוערים בצהוב וארגמן. מוסיקה החלה לבקוע מתוך המקדש והכל נהרו בעקבותיה.
כפי שציפיתי, המסיבה היתה גיבוב של טקסים הזויים מלווים בקורטוב של עשן, מים, תפילות ושירה בציבור. לא עבר זמן רב והעניין האנתרופולוגי שגיליתי בנעשה נעלם. פיהקתי והעפתי מבט בטסה שהיתה עסוקה במאבק מנומס בקהל הנשים המקומיות. הנשים נראו נרגשות מאוד מהשהיה במחיצתה. הן התגודדו סביבה ולא פסקו מלגעת בעור זרועותיה החשופות, חלקן אף מגרדות אותה בציפורניהן החדות, כמנסות לברר אם הצבע הבהיר של עורה הוא רק שיכבה חיצונית שתתקלף במהרה. היו גם כאלו שניסו למשוך את משקפיה מפניה והיא נאלצה לאחוז בהם או להסתכן באובדנן.
"בוא נצא," התחננה בפני כשההטרדות הפכו לבלתי נסבלות בעליל.
"בשמחה," חייכתי ופלסתי דרך החוצה. "למען האמת, אני מופתע שנשארת עד עכשיו." פרשנו שקי שינה על האדמה בקרבת הגמלים והבטנו בשמיים זרועי הכוכבים.
"זה לא גשם אלא מבול," העירה טסה בציניות לאחר שעברה חצי שעה יתומה ממטאוריטים.
"למה ציפית? הרי לא באמת חשבת שאסטרונומיה היא ממקצועות החובה הנדרשים מנהגי הגמלים."
"לא, לא ממש. פשוט זה קצת מאכזב."
את הזמן עד לשינה העברנו במשחקים עם הגמלים. מסתבר שאורם של פנסי הכיס שלנו עורר את סקרנותם של החיות. בכול פעם שהאור חלף מעל ראשיהם הם מתחו את צווארם ונהמו אל חללו של הלילה – מי יודע, אולי גם הם שרים לכבודו של האל קרישנה...
למחרת בבוקר הופתע ג'וני מהשינויים שהנהגתי בסידורי הרכיבה על הגמלים.
"אתם רוצים לשבת בעגלה ושאני ארכב על אחד הגמלים?" הרים גבותיו.
"בהחלט כן."
"ובלי מוסיקה?"
"אם יש לך מוסיקה, אז תביא," אמרתי. "אבל אם תשים עוד פעם אחת את הקסטה הארורה הזאת אני מבטיח לך שהיא תמעך, תתרסק ותעוף לכל הרוחות."
"ומה עם שירה?"
"שלא תחשוב על זה בכלל!"
"בסדר," רטן ג'וני בעודו לוקח את מקומו על אחד הגמלים. הבעה עגומה עיטרה את פניו כל הדרך חזרה לפושקר. הוא המעיט בדיבור, נמנע מלזמר, לצחוק ואף מלחייך.
"איזה מסכן," לחשה טסה. "אני ממש מרחמת עליו."
"גם אני כמעט ומרחם עליו," הנהנתי. "אבל רק כמעט."
ג'וני, למרות, ואולי תודות למגרעותיו, חימש אותי בנשק האולטימטיבי כנגד עריצותם של טסה ויועצה המגונה: ה-Lonely Planet. למען האמת, איזכור שמו של ג'וני היווה עילה מספקת בכדי לזכות אותי בשרביט ההנהגה בפעם הראשונה במסענו, בהזדמנות ובאחריות למצוא מקום ללימודי ציור בשביל טסה ותיפוף בשבילי. נרתמתי למשימה בחדווה ובמשך מספר שעות התרוצצתי בין התיירים שגדשו את המלון המעופש בו התגוררנו; שואל, חוקר ומקיש מסקנות. במהרה חזרתי עם התוצאות לטסה שחיכתה בחדר.
"פונה?" חזרה על דברי בחשש ניכר. "למה פונה?"
"כי לדברי חלק גדול מהתיירים, בפונה נמצא אחד האשראמים הטובים בהודו."
"אשראם?"
"אשראם זה סוג של בית ספר הודי," הסברתי בחיוך.
"ואתה בטוח שיש שם לימודי ציור ותיפוף?"
"כמו שאמרתי, זה אחד האשראמים הגדולים שבהודו. אני משוכנע שנמצא שם כל מה שנרצה ללמוד."
וכך, כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול שערי האשראם שבפונה, מעוזו של הגורו המנוח, מר ראג'ניש או 'אושו', כפי שכונה בפי מאמיניו הקנאים.
סוף חלק 2
סיפור מסע רוחני משעשע בפונה שבהודו, מעוזו של הגורו אושו.
העונה - קיץ. השנה - 1993.
2
ג'וני היה איש המכירות, מדריך התיירים ונהג הגמלים בטיולנו האומלל באזור פושקר. הוא היה גם זה ששיכנע אותנו להתחייב לסיור בן יומיים במקום לטיול של יום אחד.
"כך נוכל להגיע למקדש בו נערכת מחר בלילה מסיבת יום ההולדת של האל קרישנה," הסביר ג'וני. "מסיבה מטורפת, יהיה נהדר."
"ואיפה נישן?"
"בחוץ, לאור הכוכבים. זה יהיה מושלם - ידעתם שמחר בלילה יהיה גשם של מטאוריטים?"
"אני לא יודע," נאנחתי. "יום אחד נראה לי די והותר. חוץ מזה – מניין לך שמחר יהיה גשם של מטאוריטים?"
"אני יודע הרבה יותר ממה שאתה חושב," חייך ג'וני. "ואתה דואג הרבה יותר מכפי שצריך." ג'וני שלף אלבום תמונות בו הוא נראה מחוייך ומחובק עם קבוצות שונות של תיירים. "רואים? תסתכלו עליהם - כולם אוהבים את ג'וני!"
"הוא נראה הרבה יותר שמח מהחברה בתמונות," הערתי בלחישה אך טסה ביטלה את דברי בתנועה של כף ידה.
"תפסיק להיות פראנואיד. אפילו ב-Lonely Planet ממליצים על טיולי הגמלים באזור פושקר."
"אה, אז למה לא אמרת קודם? אם זה כתוב שם בטוח שיהיה טוב."
בלית ברירה הסכמתי וכמו שחששתי, החוויה היתה רחוקה מלקיים את שהבטיחה. הבוקר התחיל במסע מייגע על גבם של הגמלים; ליתר דיוק - טסה ואני על הגמלים בעוד ג'וני שרוע על עגלה שהיתה רתומה לגמל עליו רכבתי.
ג'וני, כך הסתבר, היה מאותם טיפוסים שלא מסוגלים להינות מרגע אחד של שקט. הוא הגיע לטיול כשהוא חדור בהלך רוח תזזיתי והוא לא סתם את הפה לשניה, מדבר, שורק או שר לצלילי המוזיקה הנוראה שבקעה מהטייפ הנייד והחבוט שלו. היתה לו רק קסטה אחת של מוסיקה הודית והוא הקשיב לה באדיקות וללא הרף, שוב ושוב הופך אותה מצד לצד, קולו עולה ויורד בזיופים מחרידים, החיוך לא מש מפניו. במהרה החום, הרכיבה המתנדנדת והרעש שבקע מג'וני, החלו להוציא אותי משפיות דעתי.
"אני הולך לעשות משהו דרסטי!" איימתי באזני טסה שעשתה הכל בשביל להרגיע את סערת רגשותי. למזלנו, הגענו אל מקדשו של קרישנה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בדיוק ברגע בו עמדתי לזנק על הטייפ הנייד ולרסק אותו לרסיסים.
ירדנו מהגמלים וג'וני הוביל אותנו ברוב כבוד והדר אל המקדש.
"כהן הדת הוא אישיות נעלה," הסביר ג'וני. "הוא בן למעלה ממאה ועשרים שנה. איש צנוע, רוחני ומדהים בעומק ידיעותיו."
"למעלה ממאה ועשרים שנה," חזרתי על דבריו בספקנות לא סמויה, משוכנע בעליל שג'וני, כרוב ההודים אותם פגשתי, היה חסר מושג בסיסי בכל הנוגע למרכיבים הנדרשים לחישוב גילו של האדם.
המקדש באמת נראה עתיק, פיתוחי האבן שעל קירותיו דהויים ומפוררים, מרצפותיו שבורות או משופשפות עד כדי סכנת החלקה, תוצאת אלפי הרגליים שצעדו על האריחים לאורך מאות שנים. ג'וני הוביל אותנו למרכז המבנה הראשי שהיה חשוך וקריר.
"הנה הבאבא," לחש והצביע אל הצללית שהיתה שרועה על המזבח בקצה המרוחק של האולם. "תביטו בו, הוא מתעורר."
מצמצנו בעינינו והתמקדנו בדמות שהתיישבה באיטיות מולנו. הבאבא היה אדם זקן, כחוש וקמוט הלבוש באזור חלציים. זקן לבן עבות עיטר את פניו ושיער ראשו היה דליל, חושף חלקים נכבדים מקרקפתו השזופה והמנצנצת. הוא פלט כמה מילים לעברנו וחייך ללא שיניים, עיניו הכהות בורקות למרות חשכת האולם.
"הבאבא רוצה לברך אתכם," תרגם ג'וני בעוד הזקן משכל את רגליו, עוצם את עיניו ומניח את כפות ידיו על הירכיים. הוא נשם עמוקות וכשנשף, רוגע התפשט בחדר, כאילו והאוויר שפרץ מתוכו מהול בקסם אלוהי. הוא נראה כה משכנע בהליכותיו שלרגע תהיתי אם היה התגלמותו המחודשת של הבודהה או לפחות דוגמן הבית של המושג 'הארה'. התקרבנו אליו ובהנחיתו של ג'וני צנחנו על ברכינו למולו, עוצמים את עינינו ונותנים לשלווה שהקיפה את המאסטר המואר לכבוש גם אותנו.
התרכזתי בנשימה ובשקט שהשתרר סביבנו, כה מרוכז שכל כולי הזדעזעתי כשחשתי בתפיחה קלה על הכתף מלווה בהבל פיו של ג'וני על אזני הימנית.
"הבאבא שואל אם תרצו לקנות קצת גראס," לחש, מילותיו מנפצות את הקסם של הבאבא באופן מהיר ומוחלט.
"באמת שקצת רוחניות מגולגלת לא תזיק לנו," הנהנתי וטסה פקחה עין משועשעת, הפליטה, 'אום' ארוך ויחד פרצנו בצחוק מטורף. ג'וני נאלץ להתנצל בפני הבאבא תוך שהוא גורר אותנו החוצה.
"מה קורה לכם?" נזף בנו כשעמדנו בחוץ. "פשוט חוסר כבוד... לא ירשו לנו להיכנס לחגיגה אם תתנהגו בצורה שכזאת."
"אל תדאג," חייכתי. "במקרה הגרוע נקנה קצת רוחניות מהבאבא והכל יבוא על מקומו בשלום."
את שעות אחר הצהריים בילתה טסה ברישומים של המקדש ושל באי המסיבה שהגיעו בקבוצות קטנות ורעשניות. הם זרמו אל המקדש מכל רחבי המדבר, רכובים על סוסים, ג'יפים ובעיקר על גמלים. במהרה, התמלא החניון שמול המקדש עד אפס מקום. השמש שקעה במערב, השמיים בוערים בצהוב וארגמן. מוסיקה החלה לבקוע מתוך המקדש והכל נהרו בעקבותיה.
כפי שציפיתי, המסיבה היתה גיבוב של טקסים הזויים מלווים בקורטוב של עשן, מים, תפילות ושירה בציבור. לא עבר זמן רב והעניין האנתרופולוגי שגיליתי בנעשה נעלם. פיהקתי והעפתי מבט בטסה שהיתה עסוקה במאבק מנומס בקהל הנשים המקומיות. הנשים נראו נרגשות מאוד מהשהיה במחיצתה. הן התגודדו סביבה ולא פסקו מלגעת בעור זרועותיה החשופות, חלקן אף מגרדות אותה בציפורניהן החדות, כמנסות לברר אם הצבע הבהיר של עורה הוא רק שיכבה חיצונית שתתקלף במהרה. היו גם כאלו שניסו למשוך את משקפיה מפניה והיא נאלצה לאחוז בהם או להסתכן באובדנן.
"בוא נצא," התחננה בפני כשההטרדות הפכו לבלתי נסבלות בעליל.
"בשמחה," חייכתי ופלסתי דרך החוצה. "למען האמת, אני מופתע שנשארת עד עכשיו." פרשנו שקי שינה על האדמה בקרבת הגמלים והבטנו בשמיים זרועי הכוכבים.
"זה לא גשם אלא מבול," העירה טסה בציניות לאחר שעברה חצי שעה יתומה ממטאוריטים.
"למה ציפית? הרי לא באמת חשבת שאסטרונומיה היא ממקצועות החובה הנדרשים מנהגי הגמלים."
"לא, לא ממש. פשוט זה קצת מאכזב."
את הזמן עד לשינה העברנו במשחקים עם הגמלים. מסתבר שאורם של פנסי הכיס שלנו עורר את סקרנותם של החיות. בכול פעם שהאור חלף מעל ראשיהם הם מתחו את צווארם ונהמו אל חללו של הלילה – מי יודע, אולי גם הם שרים לכבודו של האל קרישנה...
למחרת בבוקר הופתע ג'וני מהשינויים שהנהגתי בסידורי הרכיבה על הגמלים.
"אתם רוצים לשבת בעגלה ושאני ארכב על אחד הגמלים?" הרים גבותיו.
"בהחלט כן."
"ובלי מוסיקה?"
"אם יש לך מוסיקה, אז תביא," אמרתי. "אבל אם תשים עוד פעם אחת את הקסטה הארורה הזאת אני מבטיח לך שהיא תמעך, תתרסק ותעוף לכל הרוחות."
"ומה עם שירה?"
"שלא תחשוב על זה בכלל!"
"בסדר," רטן ג'וני בעודו לוקח את מקומו על אחד הגמלים. הבעה עגומה עיטרה את פניו כל הדרך חזרה לפושקר. הוא המעיט בדיבור, נמנע מלזמר, לצחוק ואף מלחייך.
"איזה מסכן," לחשה טסה. "אני ממש מרחמת עליו."
"גם אני כמעט ומרחם עליו," הנהנתי. "אבל רק כמעט."
ג'וני, למרות, ואולי תודות למגרעותיו, חימש אותי בנשק האולטימטיבי כנגד עריצותם של טסה ויועצה המגונה: ה-Lonely Planet. למען האמת, איזכור שמו של ג'וני היווה עילה מספקת בכדי לזכות אותי בשרביט ההנהגה בפעם הראשונה במסענו, בהזדמנות ובאחריות למצוא מקום ללימודי ציור בשביל טסה ותיפוף בשבילי. נרתמתי למשימה בחדווה ובמשך מספר שעות התרוצצתי בין התיירים שגדשו את המלון המעופש בו התגוררנו; שואל, חוקר ומקיש מסקנות. במהרה חזרתי עם התוצאות לטסה שחיכתה בחדר.
"פונה?" חזרה על דברי בחשש ניכר. "למה פונה?"
"כי לדברי חלק גדול מהתיירים, בפונה נמצא אחד האשראמים הטובים בהודו."
"אשראם?"
"אשראם זה סוג של בית ספר הודי," הסברתי בחיוך.
"ואתה בטוח שיש שם לימודי ציור ותיפוף?"
"כמו שאמרתי, זה אחד האשראמים הגדולים שבהודו. אני משוכנע שנמצא שם כל מה שנרצה ללמוד."
וכך, כעבור מספר ימים, מצאנו עצמנו מול שערי האשראם שבפונה, מעוזו של הגורו המנוח, מר ראג'ניש או 'אושו', כפי שכונה בפי מאמיניו הקנאים.
סוף חלק 2