מסע, פרק מספר 31
פרק מספר 31 אל החופש יום ד´ 05:30 עם אור ראשון פקח יהושע את עיניו. הוא מצא את עצמו חבוק ומכורבל עם אלירן שישנה עדיין, פיה פעור לרווחה, ראשה מונח בעדינות על זרועו. אחרי חווית הקור הקשה שעברו שניהם בשחייה הארוכה בליל אמש והחדירה לנמל העויין, היה במגע גופה החם וקרבתה אליו משהו שגרם לו לחוש קרוב מאוד אליה, גם נפשית, והוא תהה עוד כמה מתחזיותיה יתגשמו. עד כה, היא הוכיחה את עצמה, ללא ספק. הוא הרים מעט את רגלו החשופה, מנסה לא לזוז בשאר חלקי גופו כדי לא להעיר אותה. באור החיוור שבקע מהחלונות הפלסטיק השקופים הציץ בסקרנות בכתם השחור שברגלו, מעט מתחת לברכו. דומה היה שהפצע ההתכווץ מאוד בלילה האחרון. שום דבר ממראה רגלו לא הזכיר את חומרת פציעתו ארבע יממות קודם לכן. הוא נזכר ברעיה שרכנה אליו בעת שנפרד ממנה ובסוד שלחשה באוזנו. "תשמע בקולה! לך אחריה אם אתה רוצה לחיות! היא יודעת הכל! הכל!" היה משהו מצמרר ופאטליסטי בטון שבו אמרה את הדברים ורק עתה היה ליהושע זמן לעכל את דבריה. העובדה שהיא ידעה כי הוא יהיה זה שישחרר אותן מגורל נורא, העובדה שהיא דיברה עליו כבעלה, תיארה את גילו, צורתו ותכונותיו עוד שנים קודם לכן, העובדה שהיא ריפאה את פצעו, שהיא הכשירה את עצמה כל השנים להיות שחיינית מצטיינת, האם ייתכן והיא פשוט הכינה את עצמה לגורלה? אם כן, מה עוד היא יודעת ושהאחרים לא? יהושע לא העיז לחשוב על כך. תמונתו שלו איתה, כשחמשת ילדיהם מסביבם, חזרה אליו לפתע, מהממת אותו בעוצמתה, מרסקת את בטחונו העצמי, את הציניות הרגילה הנובעת מהרציונליות ´בכל מחיר´ שלו. אלירן התנערה בזרועותיו, ניסתה להתהפך על צידה ופקחה את עיניה. הדבר הראשון שראתה היו עיניו החקרניות של יהושע נעוצות בה. היא התעוררה בבהלה. "מה השעה?" שאלה בדממה, מצביעה על שעון דמיוני שעל ידה. "חמש וחצי בבוקר" אמר יהושע לאחר שהציץ בשעונו. "עלינו לזוז מיד" סימנה אלירן בבהילות בתנועות ידיה תוך שהיא קמה במהירות ממקום שוכבה. אלירן סימנה באמצעות אצבעותיה זוג רגליים הולכות ולאחר מכן סימנה לו שש אצבעות. יהושע לא שאל למה, הוא פשוט ציית. היה עליהם להסתלק מהנמל מהר ככל האפשר. יהושע הגיח החוצה מבית הסירה התייצב מול הגה הסירה והדליק את מנוע הסירה, חרד בשל הרעש הרב שהדבר הקים. מה שחסר לנו עכשיו זה שכנים סקרנים, חשב. לאחר מספר נסיונות נפל, הצליח מנוע הדיזל הישן לפעול וברעש חדגוני הם יצאו לדרך, לא לפני שאלירן ניתרה למזח ושלפה משם את החבל שקשר את הספינה למעגן. בעת שקפצה בקלילות בחזרה על הסיפון, נעמדה קרוב לצידו של יהושע, כמעט ונוגעת בו. הוא נישק אותה בעדינות על לחיה ולאחר שנמלך בדעתו מספר שניות, קירב אותה אליו בחיבוק חם. הסירה כמעט וניתרה ממקומה ויצאה לדרך. כחמש עשרה דקות לאחר מכן, בדיוק בעת בו חלפו על פני שער הנמל ראו השניים את חילופי המשמרות של עמדת התצפית הירדנית ששמרה על הבאים והיוצאים בשערי הנמל. מסתבר שהיה לתיזמון שלהם חשיבות מרובה. הערכתו של יהושע ליכולותיה של אלירן גדלו עד להערצה כמעט. חלפו עוד מספר דקות ומפרץ עקבה נפרש לפניהם במלוא הדרו. המים הכחולים כהים של שעות הבוקר המוקדמות היו חלקים, ללא סימן לסערה של ליל אמש, ללא סימן לסירת הקטמראן אותה חיפשו ללא הרף בעיניים נואשות. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב ישודרו שני הפרקים האחרונים: Slow Boat to china ו- האפילוג. לא להחמיץ !!!
פרק מספר 31 אל החופש יום ד´ 05:30 עם אור ראשון פקח יהושע את עיניו. הוא מצא את עצמו חבוק ומכורבל עם אלירן שישנה עדיין, פיה פעור לרווחה, ראשה מונח בעדינות על זרועו. אחרי חווית הקור הקשה שעברו שניהם בשחייה הארוכה בליל אמש והחדירה לנמל העויין, היה במגע גופה החם וקרבתה אליו משהו שגרם לו לחוש קרוב מאוד אליה, גם נפשית, והוא תהה עוד כמה מתחזיותיה יתגשמו. עד כה, היא הוכיחה את עצמה, ללא ספק. הוא הרים מעט את רגלו החשופה, מנסה לא לזוז בשאר חלקי גופו כדי לא להעיר אותה. באור החיוור שבקע מהחלונות הפלסטיק השקופים הציץ בסקרנות בכתם השחור שברגלו, מעט מתחת לברכו. דומה היה שהפצע ההתכווץ מאוד בלילה האחרון. שום דבר ממראה רגלו לא הזכיר את חומרת פציעתו ארבע יממות קודם לכן. הוא נזכר ברעיה שרכנה אליו בעת שנפרד ממנה ובסוד שלחשה באוזנו. "תשמע בקולה! לך אחריה אם אתה רוצה לחיות! היא יודעת הכל! הכל!" היה משהו מצמרר ופאטליסטי בטון שבו אמרה את הדברים ורק עתה היה ליהושע זמן לעכל את דבריה. העובדה שהיא ידעה כי הוא יהיה זה שישחרר אותן מגורל נורא, העובדה שהיא דיברה עליו כבעלה, תיארה את גילו, צורתו ותכונותיו עוד שנים קודם לכן, העובדה שהיא ריפאה את פצעו, שהיא הכשירה את עצמה כל השנים להיות שחיינית מצטיינת, האם ייתכן והיא פשוט הכינה את עצמה לגורלה? אם כן, מה עוד היא יודעת ושהאחרים לא? יהושע לא העיז לחשוב על כך. תמונתו שלו איתה, כשחמשת ילדיהם מסביבם, חזרה אליו לפתע, מהממת אותו בעוצמתה, מרסקת את בטחונו העצמי, את הציניות הרגילה הנובעת מהרציונליות ´בכל מחיר´ שלו. אלירן התנערה בזרועותיו, ניסתה להתהפך על צידה ופקחה את עיניה. הדבר הראשון שראתה היו עיניו החקרניות של יהושע נעוצות בה. היא התעוררה בבהלה. "מה השעה?" שאלה בדממה, מצביעה על שעון דמיוני שעל ידה. "חמש וחצי בבוקר" אמר יהושע לאחר שהציץ בשעונו. "עלינו לזוז מיד" סימנה אלירן בבהילות בתנועות ידיה תוך שהיא קמה במהירות ממקום שוכבה. אלירן סימנה באמצעות אצבעותיה זוג רגליים הולכות ולאחר מכן סימנה לו שש אצבעות. יהושע לא שאל למה, הוא פשוט ציית. היה עליהם להסתלק מהנמל מהר ככל האפשר. יהושע הגיח החוצה מבית הסירה התייצב מול הגה הסירה והדליק את מנוע הסירה, חרד בשל הרעש הרב שהדבר הקים. מה שחסר לנו עכשיו זה שכנים סקרנים, חשב. לאחר מספר נסיונות נפל, הצליח מנוע הדיזל הישן לפעול וברעש חדגוני הם יצאו לדרך, לא לפני שאלירן ניתרה למזח ושלפה משם את החבל שקשר את הספינה למעגן. בעת שקפצה בקלילות בחזרה על הסיפון, נעמדה קרוב לצידו של יהושע, כמעט ונוגעת בו. הוא נישק אותה בעדינות על לחיה ולאחר שנמלך בדעתו מספר שניות, קירב אותה אליו בחיבוק חם. הסירה כמעט וניתרה ממקומה ויצאה לדרך. כחמש עשרה דקות לאחר מכן, בדיוק בעת בו חלפו על פני שער הנמל ראו השניים את חילופי המשמרות של עמדת התצפית הירדנית ששמרה על הבאים והיוצאים בשערי הנמל. מסתבר שהיה לתיזמון שלהם חשיבות מרובה. הערכתו של יהושע ליכולותיה של אלירן גדלו עד להערצה כמעט. חלפו עוד מספר דקות ומפרץ עקבה נפרש לפניהם במלוא הדרו. המים הכחולים כהים של שעות הבוקר המוקדמות היו חלקים, ללא סימן לסערה של ליל אמש, ללא סימן לסירת הקטמראן אותה חיפשו ללא הרף בעיניים נואשות. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב ישודרו שני הפרקים האחרונים: Slow Boat to china ו- האפילוג. לא להחמיץ !!!