מסע, פרק מספר 26
פרק מספר 26 עיר מקלט יום ב´, 11:00 יהושע התעורר רק בצוהריים לקול שריקת מטוס שטס נמוך מאוד מעל הבסיס ועורר רעש אימתני. הוא התהפך על צידו כשחלק מהשמיכה הצהלית המעופשת נשמט ממנו לרצפה. משהו מוזר הפריע לו, משהו לא ממש הגיוני. הוא נזכר במאורעות הימים האחרונים משבת בבוקר ועד עתה וידו ירדה לעבר תחבושות רגלו. הוא גילה כי כשהוא נע, רגלו כבר אינה כואבת כשהיתה. הוא התיישב במיטתו, מסיר את התחבושות מרגלו, מגלה לתדהמתו כי הבשר שנקרע מעט מתחת לברכו כבר התמלא במשך הלילה, והפצעים נקרשו לגמרי. הוא בלע את רוקו עת נזכר בחוויה המוזרה עם אלירן ובקליידוסקופ המראות העתידניים שחווה בעת שנישקה אותו ממושכות, כאילו זרם המאורעות העתידיים עבר דרכה אליו. הוא לא ידע מה לחשוב, עד שגילה כי אלירן שוכבת ישנה על מיטה דומה לצידו. היא נאנחה בשנתה, כמתייסרת והתהפכה לצד השני. השמיכה שלה נשמטה מעט מעל כתפה בשל המיטה הצבאית הצרה והלא נוחה. יהושע הוריד את רגליו על הרצפה. הוא עיכל את תחושותיו בדממה. רגלו חזרה לתפקד, הוא הזדקף, נאחז בקיר שלידו. כאב עמום הזכיר לו כי הוא נפצע קשות ברגלו רק לפני 48 שעות בלבד. הוא הסתובב, עקף את מיטתו ודאג לכסות בשמיכה את כתפיה של אלירן שנחשפו. היא הסתובבה לאט, בשנתה וידה נשמטה מעל המיטה. יהושע, מצא עצמו יושב מולה, צופה בה בעודה מתעוררת. היא חייכה לעברו חיוך עגום. הדלת נפתחה לפתע ויואל ורעיה פרצו פנימה. "אנחנו צריכים להחליט מהר. בתוך שעתיים שלוש מגיע לכאן כוח טנקים מצרי גדול מכיוון שדה בוקר. כוח פלשתינאי נוסף יורד עתה מכיוון באר שבע כדי לתגבר אותם. בכוונתם לדכא את הכוחות הישראליים שנותרו פעילים באזור מצפה רמון. עכשיו כשממשלת ישראל נכנעה, הם מצפים מהצבא והאזרחים להישמע לפקודות שלהם". יהושע קם על רגליו, מדדה מעט. "אני לא מאמין" אמר כשהוא נדהם מעצם המחשבה שהוא יכול לדדות על רגלו, בעוד פניה של רעיה זוהרים משמחה. "אמרתי לך שלאחותי יש כוחות מדהימים". יואל בחן את הצלקת שנותרה במקום בו נקרע הבשר מתחת לברכו של יהושע ופלט קריאת תדהמה. "נראה שנוכל לצאת עוד מעט ולהמשיך במסע שלנו עוד היום!". "מה בני אומר? הקצין?" שאל יהושע. "הוא היה שמח אם היינו נשארים אך הבהרתי לו מן ההתחלה שאנו שמים פעמינו לאילת ונראה כי הוא לא יתנגד לכך. ´איני רשאי לעצור מבעדכם. עכשיו איש איש לדרכו ולהחלטותיו´ כך הוא אמר". "הייתי רוצה להודות לו באופן אישי". "בהחלט, עלינו להיפרד מהם". מדדה מעט, נשען על אלירן יצא יהושע מהמבנה בו הם שהו והוקף על ידי שאר החבורה הצוהלת. בני הגיח לעברם בג´יפ צבאי, עצר לידם בחריקת בלמים וניתר ממנו. "שלום בני" קרא יואל ולחץ את ידו המושטת. "שלום. מה שלומך היום?" פנה בני ליהושע. "שלומי מצויין. שמעתי שבתוך שעות יתחולל כאן קרב ביניכם לבין יחידות של הצבא המצרי." "כן, מה שנשאר מחיל האוויר שלנו עוצר מבעדם להתקדם, אבל בתוך שעות ספורות הם יעלו בשיירה לעבר רמת נפחא. אנו מצידנו נעשה הכל כדי לעוצרם". כאן עצר בני את דיבורו ולאחר הפסקה קלה אמר "הבנתי שאתם ממשיכים בדרככם". "כן" הנהן יהושע בראשו. "יש לנו התחייבויות קודמות". הם לחצו ידיים בחוזקה, כגברים, מביטים איש בעיני רעהו בעוצמה. אולם לאחר היסוס שנמשך מס´ שניות נפלו זה בזרועותיו של זה, בחיבוק אחרון של פרידה. יהושע והאנשים נכנסו לטנדר הטויוטה ששרד. הדגל הקטארי ננטש על הלנדרובר אולם יואל ואשתו קשרו מוט ארוך לגוף הטנדר, עליו תלו את דגל קטאר הגדול שהיה פרוס עד כה על מכסה המנוע של הטויוטה. את המשאית שהובילה את הפסל, הפקידו החברים בבסיס בידיו הנאמנות של בני ואילו טנדר הלנדרובר, נשאר נטוש ופגוע אי שם ליד צומת נפאח. יהושע התניע את הרכב וקרא לבני "אל תשכחו לטפל במרדכי אנילבי´ץ" ואז לחץ בעדינות על הדוושה והתרחק באיטיות מהמקום תוך שהוא מעלה ענן אבק קל. רק לאחר שנעלמו משדה ראייתו השיב בני המהורהר "הוא יקבל את היחס הכי טוב שאפשר, יהושע". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר: הדרך לאילת
פרק מספר 26 עיר מקלט יום ב´, 11:00 יהושע התעורר רק בצוהריים לקול שריקת מטוס שטס נמוך מאוד מעל הבסיס ועורר רעש אימתני. הוא התהפך על צידו כשחלק מהשמיכה הצהלית המעופשת נשמט ממנו לרצפה. משהו מוזר הפריע לו, משהו לא ממש הגיוני. הוא נזכר במאורעות הימים האחרונים משבת בבוקר ועד עתה וידו ירדה לעבר תחבושות רגלו. הוא גילה כי כשהוא נע, רגלו כבר אינה כואבת כשהיתה. הוא התיישב במיטתו, מסיר את התחבושות מרגלו, מגלה לתדהמתו כי הבשר שנקרע מעט מתחת לברכו כבר התמלא במשך הלילה, והפצעים נקרשו לגמרי. הוא בלע את רוקו עת נזכר בחוויה המוזרה עם אלירן ובקליידוסקופ המראות העתידניים שחווה בעת שנישקה אותו ממושכות, כאילו זרם המאורעות העתידיים עבר דרכה אליו. הוא לא ידע מה לחשוב, עד שגילה כי אלירן שוכבת ישנה על מיטה דומה לצידו. היא נאנחה בשנתה, כמתייסרת והתהפכה לצד השני. השמיכה שלה נשמטה מעט מעל כתפה בשל המיטה הצבאית הצרה והלא נוחה. יהושע הוריד את רגליו על הרצפה. הוא עיכל את תחושותיו בדממה. רגלו חזרה לתפקד, הוא הזדקף, נאחז בקיר שלידו. כאב עמום הזכיר לו כי הוא נפצע קשות ברגלו רק לפני 48 שעות בלבד. הוא הסתובב, עקף את מיטתו ודאג לכסות בשמיכה את כתפיה של אלירן שנחשפו. היא הסתובבה לאט, בשנתה וידה נשמטה מעל המיטה. יהושע, מצא עצמו יושב מולה, צופה בה בעודה מתעוררת. היא חייכה לעברו חיוך עגום. הדלת נפתחה לפתע ויואל ורעיה פרצו פנימה. "אנחנו צריכים להחליט מהר. בתוך שעתיים שלוש מגיע לכאן כוח טנקים מצרי גדול מכיוון שדה בוקר. כוח פלשתינאי נוסף יורד עתה מכיוון באר שבע כדי לתגבר אותם. בכוונתם לדכא את הכוחות הישראליים שנותרו פעילים באזור מצפה רמון. עכשיו כשממשלת ישראל נכנעה, הם מצפים מהצבא והאזרחים להישמע לפקודות שלהם". יהושע קם על רגליו, מדדה מעט. "אני לא מאמין" אמר כשהוא נדהם מעצם המחשבה שהוא יכול לדדות על רגלו, בעוד פניה של רעיה זוהרים משמחה. "אמרתי לך שלאחותי יש כוחות מדהימים". יואל בחן את הצלקת שנותרה במקום בו נקרע הבשר מתחת לברכו של יהושע ופלט קריאת תדהמה. "נראה שנוכל לצאת עוד מעט ולהמשיך במסע שלנו עוד היום!". "מה בני אומר? הקצין?" שאל יהושע. "הוא היה שמח אם היינו נשארים אך הבהרתי לו מן ההתחלה שאנו שמים פעמינו לאילת ונראה כי הוא לא יתנגד לכך. ´איני רשאי לעצור מבעדכם. עכשיו איש איש לדרכו ולהחלטותיו´ כך הוא אמר". "הייתי רוצה להודות לו באופן אישי". "בהחלט, עלינו להיפרד מהם". מדדה מעט, נשען על אלירן יצא יהושע מהמבנה בו הם שהו והוקף על ידי שאר החבורה הצוהלת. בני הגיח לעברם בג´יפ צבאי, עצר לידם בחריקת בלמים וניתר ממנו. "שלום בני" קרא יואל ולחץ את ידו המושטת. "שלום. מה שלומך היום?" פנה בני ליהושע. "שלומי מצויין. שמעתי שבתוך שעות יתחולל כאן קרב ביניכם לבין יחידות של הצבא המצרי." "כן, מה שנשאר מחיל האוויר שלנו עוצר מבעדם להתקדם, אבל בתוך שעות ספורות הם יעלו בשיירה לעבר רמת נפחא. אנו מצידנו נעשה הכל כדי לעוצרם". כאן עצר בני את דיבורו ולאחר הפסקה קלה אמר "הבנתי שאתם ממשיכים בדרככם". "כן" הנהן יהושע בראשו. "יש לנו התחייבויות קודמות". הם לחצו ידיים בחוזקה, כגברים, מביטים איש בעיני רעהו בעוצמה. אולם לאחר היסוס שנמשך מס´ שניות נפלו זה בזרועותיו של זה, בחיבוק אחרון של פרידה. יהושע והאנשים נכנסו לטנדר הטויוטה ששרד. הדגל הקטארי ננטש על הלנדרובר אולם יואל ואשתו קשרו מוט ארוך לגוף הטנדר, עליו תלו את דגל קטאר הגדול שהיה פרוס עד כה על מכסה המנוע של הטויוטה. את המשאית שהובילה את הפסל, הפקידו החברים בבסיס בידיו הנאמנות של בני ואילו טנדר הלנדרובר, נשאר נטוש ופגוע אי שם ליד צומת נפאח. יהושע התניע את הרכב וקרא לבני "אל תשכחו לטפל במרדכי אנילבי´ץ" ואז לחץ בעדינות על הדוושה והתרחק באיטיות מהמקום תוך שהוא מעלה ענן אבק קל. רק לאחר שנעלמו משדה ראייתו השיב בני המהורהר "הוא יקבל את היחס הכי טוב שאפשר, יהושע". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר: הדרך לאילת