מסע, פרק מספר 24
פרק מספר 24 Strange Fruits (פירות מוזרים) שבת, 10:15 מעט לאחר העלייה הגדולה בדרך למצפה רמון, עת הגיעו לרמת נפחה, התגלה להם בצומת כלא נפחה מחזה מזעזע. על עמודי התאורה של הצומת היו תלויים אנשים בבגדי אסירים, כצרורות בננות, מסביב לעמודים. בחום היום של המדבר היו גופות האסירים נפוחות בענני זבובים שהקיפו אותן. "Strange Fruits" צחק יהושע המסוייט ממושב הנהג שלו. "מה אתה אומר?" שאלה אותו רעיה. "זה שיר ששרה בילי הולידיי. הוא נכתב בעקבות תליית כושים על עמודי חשמל אי שם בארצות הברית הדרומית של תחילת המאה. בתקופה בה הגזענות וההפרדה בין שחורים ללבנים עוד שלטה ולא היתה מוסתרת". "זה נורא" אמרה רעיה. היא ישבה עם אחותה אלירן במושב האחורי, מחובקות. יהושע ישב במושב הנהג, הוא בלם את הרכב ונסע במהירות איטית, סוקר במבטו את הגוויות הרבות שבשטח. מעבר לקיפולי הקרקע נראו עוד עשרות גוויות שחורות מוטלות על החול. "מה קרה כאן?" שאלה רעיה המבועתת. בתשובה, בדק יהושע את רובהו, שחרר את הנצרה וקרא ליואל ולדינה במכשיר הקשר "תתכוננו עם כלי הנשק, משהו מוזר קורה כאן". עוד הוא מדבר נפתחה אש מקלעים לעבר המנוע של הלנדרובר. ככל הנראה רצו התוקפים רק לעצור את השיירה. לפתע, זעק יהושע כשנפגע וידו תפסה את ברכו. כשהרים את ידו ראה כי אצבעותיו מלאות בדם. בשארית כוחותיו בלם יהושע את הרכב מלהתדרדר לתעלה שבצד הכביש ואז התמוטט ואיבד את הכרתו על ההגה. אלירן מיהרה לקחת את הנשק שהיה תקוע בין המושבים הקדמיים של הלנדרובר והחזיקה אותו בידה, מפוחדת. מעבר לכביש הופיעו לפתע כמה עשרות חיילי צה"ל שהתקרבו אליהם. "ידיים למעלה!" צעקו. יואל ומשפחתו, איתמר ושתי הבנות יצאו לאיטם מהרכבים, כלא מאמינים. הדגל הקטארי שהתנופף מעל הלנדרובר והדגל השני שהיה פרוס על מכסה המנוע של הטויוטה הפכו את החיילים לחשדנים אולם יואל קרא לעברם "אנו ישראלים! נמלטנו מן המרכז!" "שמי בני" פנה אליהם קצין סגן. "דרך איפוא הגעתם?" "הגענו דרך צאלים" אמר יואל ובראותו את בני מביט בפסלו של מרדכי אנילביץ הוסיף "נתקלנו בשיירה מצרית קטנה שהובילה את הפסל מיד מרדכי לגן השעשועים לילדים שבמוזיאון המלחמה המצרי בקהיר". בני סקר בפנים רציניות את האנשים המותשים והמודאגים. "כדאי שנדאג לחבר שלכם" סימן ושני חיילים ניגשו לבדוק את יהושע. עימם ניגשה גם אלירן. "היה לכם מזל גדול, הדרך מבאר שבע דרומה חסומה על ידי כנופיות בדואים רצחניות ששודדות ורוצחות כל מי שעובר בכביש ההוא". החובש ביחד עם עוד חייל ניגשו ליהושע המעולף על הגה הרכב. הם שלפו אותו והשכיבו אותו בעדינות על כביש האספלט, בודקים את הפצע המכוער שמתחת לברכו. אלירן עמדה מעליהם ולא משה משם עד שהם חבשו אותו והעלו אותו על אלונקה צבאית. "מה כל התלויים הללו? מה הדבר הנורא הזה?" שאלה דינה ובני השיב "אלה אסירים מהכלא הבטחוני שהצליחו לפרוץ את שערי הכלא. הם הרגו מספר סוהרים שהתנדבו לשמור עליהם עד הרגע האחרון. אנו באנו לעזרתם אולם זה כבר היה מאוחר מידי. כיסחנו את כל האסירים שהתפזרו בינתיים בסביבה. זמנים קיצוניים מובילים לפתרונות קיצוניים." "מה איתכם כאן?" שאל יואל. "משדה בוקר עד דרומית למצפה רמון אנו שולטים בשטח. זוהי ריבונות ישראלית, עדיין" הדגיש. "יש כאן הרבה בסיסים של צה"ל ומבחינתנו הלחימה נמשכת". "אנו באים מרמת הגולן ונהריה דרך כל הארץ, עד לכאן" אמר יואל. "חתיכת דרך עשיתם, עברתם בתוך המלחמה ממש. אבל עכשיו תוכלו, אם תרצו, להצטרף אלינו. אנו לא מתכוונים להיכנע מהר כל כך" בני חייך. "עוד מוקדם מבחינתנו להחליט, יש לנו גם פצוע אחד שצריכים לבדוק מה איתו. התכנון שלנו הוא להגיע לאילת". "עד כמה שידוע לנו, כוחות ירדניים ומצריים ניתקו את אילת וים סוף ממדינת ישראל. בינתיים אני מציע לכם לקחת את החבר שלכם ולנסוע איתנו לבסיס, שם תתאוששו. נשמח לתחקר אתכם על כל מה שעברתם. הקשר שלנו לצפון נותק לפני 48 שעות". יהושע התעורר לפתע מעלפונו ונאנק בכאביו העזים. אלירן שרכנה כל העת לצד החובש והחייל השני, הניחה על מצחו הלוהט יד מרגיעה. החובש הזריק לו מורפיום והוא שקע שוב במצולות העילפון. מאחורי הגבעה הקטנה יצאו לכביש ג´יפ צה"לי והאמר. "סעו אחרינו, הלנדרובר גמור. תצטרכו להמשיך בטויוטה בלבד". אחד החיילים עלה על הטריילר ויואל וחבורתו הזדרזו לקחת את החפצים מהלנדרובר ולהעבירם לטויוטה. הם עלו בזריזות על הטנדר ונסעו בעקבות השיירה. אלירן לעומתם הצטרפה להאמר, לא נפרדת לרגע מיהושע שהושכב על אלונקתו לרוחב הרכב. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב: תחושות על טבעיות
פרק מספר 24 Strange Fruits (פירות מוזרים) שבת, 10:15 מעט לאחר העלייה הגדולה בדרך למצפה רמון, עת הגיעו לרמת נפחה, התגלה להם בצומת כלא נפחה מחזה מזעזע. על עמודי התאורה של הצומת היו תלויים אנשים בבגדי אסירים, כצרורות בננות, מסביב לעמודים. בחום היום של המדבר היו גופות האסירים נפוחות בענני זבובים שהקיפו אותן. "Strange Fruits" צחק יהושע המסוייט ממושב הנהג שלו. "מה אתה אומר?" שאלה אותו רעיה. "זה שיר ששרה בילי הולידיי. הוא נכתב בעקבות תליית כושים על עמודי חשמל אי שם בארצות הברית הדרומית של תחילת המאה. בתקופה בה הגזענות וההפרדה בין שחורים ללבנים עוד שלטה ולא היתה מוסתרת". "זה נורא" אמרה רעיה. היא ישבה עם אחותה אלירן במושב האחורי, מחובקות. יהושע ישב במושב הנהג, הוא בלם את הרכב ונסע במהירות איטית, סוקר במבטו את הגוויות הרבות שבשטח. מעבר לקיפולי הקרקע נראו עוד עשרות גוויות שחורות מוטלות על החול. "מה קרה כאן?" שאלה רעיה המבועתת. בתשובה, בדק יהושע את רובהו, שחרר את הנצרה וקרא ליואל ולדינה במכשיר הקשר "תתכוננו עם כלי הנשק, משהו מוזר קורה כאן". עוד הוא מדבר נפתחה אש מקלעים לעבר המנוע של הלנדרובר. ככל הנראה רצו התוקפים רק לעצור את השיירה. לפתע, זעק יהושע כשנפגע וידו תפסה את ברכו. כשהרים את ידו ראה כי אצבעותיו מלאות בדם. בשארית כוחותיו בלם יהושע את הרכב מלהתדרדר לתעלה שבצד הכביש ואז התמוטט ואיבד את הכרתו על ההגה. אלירן מיהרה לקחת את הנשק שהיה תקוע בין המושבים הקדמיים של הלנדרובר והחזיקה אותו בידה, מפוחדת. מעבר לכביש הופיעו לפתע כמה עשרות חיילי צה"ל שהתקרבו אליהם. "ידיים למעלה!" צעקו. יואל ומשפחתו, איתמר ושתי הבנות יצאו לאיטם מהרכבים, כלא מאמינים. הדגל הקטארי שהתנופף מעל הלנדרובר והדגל השני שהיה פרוס על מכסה המנוע של הטויוטה הפכו את החיילים לחשדנים אולם יואל קרא לעברם "אנו ישראלים! נמלטנו מן המרכז!" "שמי בני" פנה אליהם קצין סגן. "דרך איפוא הגעתם?" "הגענו דרך צאלים" אמר יואל ובראותו את בני מביט בפסלו של מרדכי אנילביץ הוסיף "נתקלנו בשיירה מצרית קטנה שהובילה את הפסל מיד מרדכי לגן השעשועים לילדים שבמוזיאון המלחמה המצרי בקהיר". בני סקר בפנים רציניות את האנשים המותשים והמודאגים. "כדאי שנדאג לחבר שלכם" סימן ושני חיילים ניגשו לבדוק את יהושע. עימם ניגשה גם אלירן. "היה לכם מזל גדול, הדרך מבאר שבע דרומה חסומה על ידי כנופיות בדואים רצחניות ששודדות ורוצחות כל מי שעובר בכביש ההוא". החובש ביחד עם עוד חייל ניגשו ליהושע המעולף על הגה הרכב. הם שלפו אותו והשכיבו אותו בעדינות על כביש האספלט, בודקים את הפצע המכוער שמתחת לברכו. אלירן עמדה מעליהם ולא משה משם עד שהם חבשו אותו והעלו אותו על אלונקה צבאית. "מה כל התלויים הללו? מה הדבר הנורא הזה?" שאלה דינה ובני השיב "אלה אסירים מהכלא הבטחוני שהצליחו לפרוץ את שערי הכלא. הם הרגו מספר סוהרים שהתנדבו לשמור עליהם עד הרגע האחרון. אנו באנו לעזרתם אולם זה כבר היה מאוחר מידי. כיסחנו את כל האסירים שהתפזרו בינתיים בסביבה. זמנים קיצוניים מובילים לפתרונות קיצוניים." "מה איתכם כאן?" שאל יואל. "משדה בוקר עד דרומית למצפה רמון אנו שולטים בשטח. זוהי ריבונות ישראלית, עדיין" הדגיש. "יש כאן הרבה בסיסים של צה"ל ומבחינתנו הלחימה נמשכת". "אנו באים מרמת הגולן ונהריה דרך כל הארץ, עד לכאן" אמר יואל. "חתיכת דרך עשיתם, עברתם בתוך המלחמה ממש. אבל עכשיו תוכלו, אם תרצו, להצטרף אלינו. אנו לא מתכוונים להיכנע מהר כל כך" בני חייך. "עוד מוקדם מבחינתנו להחליט, יש לנו גם פצוע אחד שצריכים לבדוק מה איתו. התכנון שלנו הוא להגיע לאילת". "עד כמה שידוע לנו, כוחות ירדניים ומצריים ניתקו את אילת וים סוף ממדינת ישראל. בינתיים אני מציע לכם לקחת את החבר שלכם ולנסוע איתנו לבסיס, שם תתאוששו. נשמח לתחקר אתכם על כל מה שעברתם. הקשר שלנו לצפון נותק לפני 48 שעות". יהושע התעורר לפתע מעלפונו ונאנק בכאביו העזים. אלירן שרכנה כל העת לצד החובש והחייל השני, הניחה על מצחו הלוהט יד מרגיעה. החובש הזריק לו מורפיום והוא שקע שוב במצולות העילפון. מאחורי הגבעה הקטנה יצאו לכביש ג´יפ צה"לי והאמר. "סעו אחרינו, הלנדרובר גמור. תצטרכו להמשיך בטויוטה בלבד". אחד החיילים עלה על הטריילר ויואל וחבורתו הזדרזו לקחת את החפצים מהלנדרובר ולהעבירם לטויוטה. הם עלו בזריזות על הטנדר ונסעו בעקבות השיירה. אלירן לעומתם הצטרפה להאמר, לא נפרדת לרגע מיהושע שהושכב על אלונקתו לרוחב הרכב. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב: תחושות על טבעיות
