מסע, פרק מספר 21
פרק מספר 21 הדרך לאשקלון יום ו´ 06:15 בשעת בוקר מוקדמת פרצו שני הרכבים החוצה מהחניון הנטוש ועלו בחזרה על דרך המלך המובילה בחזרה לעבר איזור ראש העין, שם בילו לילם הקודם. תחילה עברו על פני המחסום של חיילי המארינס המשועממים, אחר כך נכנסו שוב לתוך הנתיב היחידי שטרם נחסם על ידי הטנקים והשריוניות העירקיות ובמהירות חצו אותו לכיוון מזרח. חיילים עירקים עם קצף גילוח על פניהם, הביטו בהם בתימהון, אחרים נפנפו להם לשלום בראותם את דגל קטאר המתנופף בראש התורן. מראש העין תכננו יהושע ויואל לרדת דרומה דרך נמל התעופה ולוד, לעבר רמלה ומשם דרומה לגדרה ולדרום הארץ. גם כאן החליטו החברים, כי יש לעבור בנתיבים עוקפים, כאלה שלא יהיו פקוקים. מצומת גדרה, החליטו החברים, הם ירדו דרומה לא דרך קריית גת לכיוון באר שבע שם היו צפויים להיתקל בשיירות צבאיות אלא דווקא לגן יבנה ומשם דרומה לכיוון אשקלון, דרך שדרות לצומת סעד בואכה צאלים. בדרך זאת, הם יימנעו ככל האפשר ממפגשים מיותרים עם כוחות צבא זרים. יום ו´ 13:00 מעט לפני אשקלון נתקלה השיירה הקטנה בטור משאיות פלשתינאי ארוך, מלווה בג´יפים רבים של כוחות צבא ומודיעין פלשתינאיים. מאחר והשיירה עמדה והכביש היה חסום זמנית, ירדו יהושע ויואל מהרכבם ונעו לאיטם לקידמת השיירה. המשאיות הכילו כלובים גדולים ובהם הוחזקו חיילי צה"ל שבויים, פצועים, קרועי בגדים, רעבים וצמאים, ישובים בתנוחות בלתי מתקבלות על הדעת מחמת הצפיפות האיומה, כתרנגולות בכלוביהן. רוב החיילים היו במצב הקרוב לעילפון, רובם מיובשים והמעטים מביניהם שעדיין תפקדו שרבבו את ידיהם מבעד לכלובים במאמץ לעורר את רחמי אלה שבחוץ. יהושע ויואל התהלכו לצד המשאיות, מהדקים את לסתותיהם בחוזקה כדי לעצור את עצמם מלבצע איזו שטות הכרוכה בהתאבדות, מחמת מספרם הרב של השומרים המזויינים. "מה קורה כאן?" שאל יהושע את אחד הקצינים הזוטרים שעמדו בחברת עוד שניים מחבריו. "אנו מובילים שבויי מלחמה ישראלים לשטח רצועת עזה, למחנות אנצאר, שם הם ייחקרו ויישפטו כפושעי מלחמה." שקט השתרר בעקבות דברי הקצין. מאחורי יואל, נשמעה לפתע צעקה של חייל פלשתינאי שראה את בתו של יואל, ליאת, מחלקת שני בקבוקי מים לשבויים שהוחזקו בכלובים. אמנם, ליאת ניסתה לעשות את הדבר בגניבה אך היא נצפתה על ידי החייל והוא בא להתלונן בפני הקצין. "זוהי בתי" אמר בשקט יהושע והסתכל בעיניו של הקצין. יהושע תפס מיד כי הם הסתבכו קשה, עד כדי סכנת חיים. אם הקצין יבדוק הוא יראה מיד כי ליאת אינה דוברת ערבית. "זו מצווה מן הקוראן הקדוש לטפל בשבויים הכופרים" פלט לעבר הקצין ומיד רץ אליה בצרחות אימים בערבית, סטר לה בחוזקה על לחיה, לפת את ידה בחוזקה וגרר אותה לטנדר הטויוטה כשהיא בוכיה והמומה, שם עלה בעקבותיה על הטנדר בעוד יואל עולה על הלנדרובר. תוך דקה, הם ירדו לשול הכביש, נוסעים באיטיות מחרידה על דרך העפר, חשופים לגחמיו של הקצין הפלשתינאי וחייליו, עד שעקפו את השיירה ונעלמו בדהרה מן המקום. מאחוריהם, הביט בהם הקצין הפלשתינאי במבט מוזר ומלא מחשבות. אם רק היה בלי המטען של השבויים הישראליים, קרוב לודאי שהיה מעז לעצור אותם ולחקרם, על אף העובדה שהיו נציגים דיפלומטיים של קטאר, אולם עתה, הוא היה במשימה והוא לא רצה שום הפרעה או הסחת דעת. כבר בתחילת הדרך הזהירו אותו מפקדיו כי הם חשופים לפרובוקציות וייתכן כי שרידי הצבא הישראלי יתקפו את השיירה. לפיכך נתן להם לנוס מן המקום כשהוא מתפלל בליבו לשוב ולראות אותם בהמשך. אז הוא כבר יטפל בהם. במקום זאת הוא ניגש בצעדים מהירים לכלוב אליו הגניבה ליאת את שני בקבוקי המים ובראותו כי הבקבוקים כבר רוקנו והושלכו בצד הדרך, שלף את אקדחו וירה בשלושה חיילים מתוך הארבעה שהיו בכלוב. הלה התעוותו ונפלו זה בזרועותיו של זה כשהרביעי שבהם, שכב מתחת לחבריו, מקופל בתנוחה לא טבעית בכלוב הנורא כשמשקלם של האחרים מעיק על נשימתו ונחלי דמם נוזלים על גופו. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר: מטען חורג (לא להחמיץ!)
פרק מספר 21 הדרך לאשקלון יום ו´ 06:15 בשעת בוקר מוקדמת פרצו שני הרכבים החוצה מהחניון הנטוש ועלו בחזרה על דרך המלך המובילה בחזרה לעבר איזור ראש העין, שם בילו לילם הקודם. תחילה עברו על פני המחסום של חיילי המארינס המשועממים, אחר כך נכנסו שוב לתוך הנתיב היחידי שטרם נחסם על ידי הטנקים והשריוניות העירקיות ובמהירות חצו אותו לכיוון מזרח. חיילים עירקים עם קצף גילוח על פניהם, הביטו בהם בתימהון, אחרים נפנפו להם לשלום בראותם את דגל קטאר המתנופף בראש התורן. מראש העין תכננו יהושע ויואל לרדת דרומה דרך נמל התעופה ולוד, לעבר רמלה ומשם דרומה לגדרה ולדרום הארץ. גם כאן החליטו החברים, כי יש לעבור בנתיבים עוקפים, כאלה שלא יהיו פקוקים. מצומת גדרה, החליטו החברים, הם ירדו דרומה לא דרך קריית גת לכיוון באר שבע שם היו צפויים להיתקל בשיירות צבאיות אלא דווקא לגן יבנה ומשם דרומה לכיוון אשקלון, דרך שדרות לצומת סעד בואכה צאלים. בדרך זאת, הם יימנעו ככל האפשר ממפגשים מיותרים עם כוחות צבא זרים. יום ו´ 13:00 מעט לפני אשקלון נתקלה השיירה הקטנה בטור משאיות פלשתינאי ארוך, מלווה בג´יפים רבים של כוחות צבא ומודיעין פלשתינאיים. מאחר והשיירה עמדה והכביש היה חסום זמנית, ירדו יהושע ויואל מהרכבם ונעו לאיטם לקידמת השיירה. המשאיות הכילו כלובים גדולים ובהם הוחזקו חיילי צה"ל שבויים, פצועים, קרועי בגדים, רעבים וצמאים, ישובים בתנוחות בלתי מתקבלות על הדעת מחמת הצפיפות האיומה, כתרנגולות בכלוביהן. רוב החיילים היו במצב הקרוב לעילפון, רובם מיובשים והמעטים מביניהם שעדיין תפקדו שרבבו את ידיהם מבעד לכלובים במאמץ לעורר את רחמי אלה שבחוץ. יהושע ויואל התהלכו לצד המשאיות, מהדקים את לסתותיהם בחוזקה כדי לעצור את עצמם מלבצע איזו שטות הכרוכה בהתאבדות, מחמת מספרם הרב של השומרים המזויינים. "מה קורה כאן?" שאל יהושע את אחד הקצינים הזוטרים שעמדו בחברת עוד שניים מחבריו. "אנו מובילים שבויי מלחמה ישראלים לשטח רצועת עזה, למחנות אנצאר, שם הם ייחקרו ויישפטו כפושעי מלחמה." שקט השתרר בעקבות דברי הקצין. מאחורי יואל, נשמעה לפתע צעקה של חייל פלשתינאי שראה את בתו של יואל, ליאת, מחלקת שני בקבוקי מים לשבויים שהוחזקו בכלובים. אמנם, ליאת ניסתה לעשות את הדבר בגניבה אך היא נצפתה על ידי החייל והוא בא להתלונן בפני הקצין. "זוהי בתי" אמר בשקט יהושע והסתכל בעיניו של הקצין. יהושע תפס מיד כי הם הסתבכו קשה, עד כדי סכנת חיים. אם הקצין יבדוק הוא יראה מיד כי ליאת אינה דוברת ערבית. "זו מצווה מן הקוראן הקדוש לטפל בשבויים הכופרים" פלט לעבר הקצין ומיד רץ אליה בצרחות אימים בערבית, סטר לה בחוזקה על לחיה, לפת את ידה בחוזקה וגרר אותה לטנדר הטויוטה כשהיא בוכיה והמומה, שם עלה בעקבותיה על הטנדר בעוד יואל עולה על הלנדרובר. תוך דקה, הם ירדו לשול הכביש, נוסעים באיטיות מחרידה על דרך העפר, חשופים לגחמיו של הקצין הפלשתינאי וחייליו, עד שעקפו את השיירה ונעלמו בדהרה מן המקום. מאחוריהם, הביט בהם הקצין הפלשתינאי במבט מוזר ומלא מחשבות. אם רק היה בלי המטען של השבויים הישראליים, קרוב לודאי שהיה מעז לעצור אותם ולחקרם, על אף העובדה שהיו נציגים דיפלומטיים של קטאר, אולם עתה, הוא היה במשימה והוא לא רצה שום הפרעה או הסחת דעת. כבר בתחילת הדרך הזהירו אותו מפקדיו כי הם חשופים לפרובוקציות וייתכן כי שרידי הצבא הישראלי יתקפו את השיירה. לפיכך נתן להם לנוס מן המקום כשהוא מתפלל בליבו לשוב ולראות אותם בהמשך. אז הוא כבר יטפל בהם. במקום זאת הוא ניגש בצעדים מהירים לכלוב אליו הגניבה ליאת את שני בקבוקי המים ובראותו כי הבקבוקים כבר רוקנו והושלכו בצד הדרך, שלף את אקדחו וירה בשלושה חיילים מתוך הארבעה שהיו בכלוב. הלה התעוותו ונפלו זה בזרועותיו של זה כשהרביעי שבהם, שכב מתחת לחבריו, מקופל בתנוחה לא טבעית בכלוב הנורא כשמשקלם של האחרים מעיק על נשימתו ונחלי דמם נוזלים על גופו. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר: מטען חורג (לא להחמיץ!)
