מסע, פרק מספר 15
פרק מספר 15 חנייה קצרה יום ד´ 19:45 בשעת ערב ירדה השיירה הקטנה מהכביש הראשי ונכנסה לאחד המחצבות הנטושות שלאורך הכביש המוליך מראש העין לבן שמן. כולם הגיחו מן הרכבים לתוך החשיכה וחילצו את עצמותיהם הדוויות מיום ארוך ובלתי נגמר של סיוטים. רק עתה יכול היה יהושע לבחון בקפדנות את שתי הנערות שהצילו. "מה שמכן?" שאל. "שמי רעיה ושם אחותי הגדולה אלירן" ענתה הקטנה. שתי הנערות היו יפהפיות אמיתיות, ובשל העובדה שטרם חולל כבודן הן נלקחו לעבדות, כדי שיימכרו לכל המרבה במחיר. "מאיפה אתן?" "אנחנו גרים בכפר יונה. ליישוב חדרו המוני פורעים ערבים "ושבו" אותנו. אבא שלנו בצבא כבר שלושה שבועות ובשבוע האחרון לא שמענו ממנו בכלל. אמא עובדת כאחות בבית החולים לניאדו בנתניה. אנו נשארנו בבית ועתה איננו יודעות כלל מה עלה בגורלם. שמענו כל הבוקר פיצוצים והפגזות מכיוון נתניה" רעיה פרצה בבכי ויהושע הניח יד אבהית על כתפה. "רבות מנשות היישוב נאנסו ונרצחו מול עינינו אבל לנו היה כנראה מזל גדול. תפס אותנו ערבי שרצה "למכור אותנו". כנראה שהוא כבר אנס קודם לכן ועתה הוא התפנה לעסקים". המשיכה רעיה בבכי. "בדרך הוא ובנו הספיקו להרוג שני חיילים ערבים אחרים כדי למנוע מאיתם לאנוס אותנו. הם הגנו על ´הסחורה´ שלהם". "היה לכן מזל גדול" אמר יהושע בעוד יואל מימינו נאבק לפתוח מספר קופסאות שימורים. "כן" הודתה רעיה ונרעדה. החשיכה כבר השתלטה לחלוטין ויהושע פתח את הדלתות כדי שאורן הקלוש של מנורות המכוניות יאיר במקצת את החשכה שמסביבם. "בנות כמה אתן?" שאל. "אלירן בת 19 והיא חרשת אילמת. אני בת 16". אחר פנתה לאחותה והחלה לדבר עימה באמצעות ידיה ופרצופה בשפת החרשים אילמים. "היא מבינה אותך באור יום, היא קוראת את שפתיך, אולם עתה, בחשכה, קשה לה יותר. "היא לומדת להיות מורה לחינוך מיוחד לילדים חרשים אילמים". "אני מבין" אמר יהושע והמשיך "שמי יהושע, וזהו חברי יואל ואשתו דינה ובתם ליאת. אנחנו ידידים טובים בצבא וגם בחיים האזרחיים. אנו באים עכשיו היישר מרמת הגולן. בדרך אספנו את אשתו של יואל ובתו מנהריה. בדרך ליקנעם מצאנו את איתמר, הילד בן השמונה. משפחתו נהרגה בזמן שנסעו בשיירת פליטים לכיוון יקנעם". אלירן החלה לפתע לפזז בידיה ובפרצופה ולאחר שניות ספורות שאלה רעיה "אלירן שואלת, מה יהיה עכשיו איתנו ולאן אתם נוסעים?" "אנו נוסעים קודם כל לחלץ את אשתי, אנו גרים ברמת אביב ג´. אחר כך כנראה שניסע דרומה. אין לנו מה לחפש יותר באזור המרכז ואנו יורדים לאילת. המטרה הסופית שלנו היא אריתריאה או אתיופיה. שם נהיה בטוחים. משם נמשיך כבר לאן שנרצה". "אנו רוצות לבוא איתכם. אין לנו מקום אחר ללכת ואלירן אומרת שהורינו אינם בין החיים. שמענו שהיה טבח גדול בנתניה ומאבא שלנו לא שמענו מאז תחילת הקרבות ברמת הגולן. אם נוכל, אולי נחפש אותם בעתיד. כרגע אנחנו רק רוצות לברוח מכאן". אמרה רעיה. יהושע תמה על הביטחון המלא של רעיה בדברי אחותה על מות הוריהם אולם הוא שתק. הוא פירק ג´ריקן מאחורי הלנדרובר, ותדלק את כלי הרכב, אחר כך, עשה אותו דבר לטנדר הטויוטה. את התדלוק הבא, ידע יהושע, הם יצטרכו להשיג בדרך לאילת. "בואו תעזרו לי ולאשתי להכין קפה ומשהו לאכול לארוחת ערב. בקרוב נצטרך להשיג מים ואוכל, זוהי הארוחה האחרונה שלנו, המלאי שלנו נגמר". אמר להן יואל. לאחר הארוחה הקצרה התיישבו האנשים בחזרה בכלי הרכב, מנסים למצוא תנוחת ישיבה שבה יוכלו לנמנם מעט, עד אור הבוקר. הרדיו של רשת ב´ חזר לפעול והשמיע מארשים צבאיים מזרחיים. כל חצי שעה עגולה, עלה לשידור קריין בלתי מזוהה ובעברית משובשת הקריא הודעה. "אזרחי ישראל מתבקשים לפנות לתחנות האיסוף ביישוביהם. יש להתייצב עם תעודות זהות ישראליות ואוכל ושתייה ליומיים לשם ביצוע ביקורת וחקירה קצרה שבסופה הם יקבלו תעודות זהות פלשתינאיות זמניות. אז, ישוחררו בחזרה לבתיהם לחיות את חייהם, עד שהמשטרה תעמידם לדין במידה ותמצא לנכון להאשימם בפשעים כנגד האומה הפלשתינאית או עד שממשלת פלשתין הגדולה תחליט על מדיניותה כלפי האזרחים הישראליים". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב: חומה של יאנקים
פרק מספר 15 חנייה קצרה יום ד´ 19:45 בשעת ערב ירדה השיירה הקטנה מהכביש הראשי ונכנסה לאחד המחצבות הנטושות שלאורך הכביש המוליך מראש העין לבן שמן. כולם הגיחו מן הרכבים לתוך החשיכה וחילצו את עצמותיהם הדוויות מיום ארוך ובלתי נגמר של סיוטים. רק עתה יכול היה יהושע לבחון בקפדנות את שתי הנערות שהצילו. "מה שמכן?" שאל. "שמי רעיה ושם אחותי הגדולה אלירן" ענתה הקטנה. שתי הנערות היו יפהפיות אמיתיות, ובשל העובדה שטרם חולל כבודן הן נלקחו לעבדות, כדי שיימכרו לכל המרבה במחיר. "מאיפה אתן?" "אנחנו גרים בכפר יונה. ליישוב חדרו המוני פורעים ערבים "ושבו" אותנו. אבא שלנו בצבא כבר שלושה שבועות ובשבוע האחרון לא שמענו ממנו בכלל. אמא עובדת כאחות בבית החולים לניאדו בנתניה. אנו נשארנו בבית ועתה איננו יודעות כלל מה עלה בגורלם. שמענו כל הבוקר פיצוצים והפגזות מכיוון נתניה" רעיה פרצה בבכי ויהושע הניח יד אבהית על כתפה. "רבות מנשות היישוב נאנסו ונרצחו מול עינינו אבל לנו היה כנראה מזל גדול. תפס אותנו ערבי שרצה "למכור אותנו". כנראה שהוא כבר אנס קודם לכן ועתה הוא התפנה לעסקים". המשיכה רעיה בבכי. "בדרך הוא ובנו הספיקו להרוג שני חיילים ערבים אחרים כדי למנוע מאיתם לאנוס אותנו. הם הגנו על ´הסחורה´ שלהם". "היה לכן מזל גדול" אמר יהושע בעוד יואל מימינו נאבק לפתוח מספר קופסאות שימורים. "כן" הודתה רעיה ונרעדה. החשיכה כבר השתלטה לחלוטין ויהושע פתח את הדלתות כדי שאורן הקלוש של מנורות המכוניות יאיר במקצת את החשכה שמסביבם. "בנות כמה אתן?" שאל. "אלירן בת 19 והיא חרשת אילמת. אני בת 16". אחר פנתה לאחותה והחלה לדבר עימה באמצעות ידיה ופרצופה בשפת החרשים אילמים. "היא מבינה אותך באור יום, היא קוראת את שפתיך, אולם עתה, בחשכה, קשה לה יותר. "היא לומדת להיות מורה לחינוך מיוחד לילדים חרשים אילמים". "אני מבין" אמר יהושע והמשיך "שמי יהושע, וזהו חברי יואל ואשתו דינה ובתם ליאת. אנחנו ידידים טובים בצבא וגם בחיים האזרחיים. אנו באים עכשיו היישר מרמת הגולן. בדרך אספנו את אשתו של יואל ובתו מנהריה. בדרך ליקנעם מצאנו את איתמר, הילד בן השמונה. משפחתו נהרגה בזמן שנסעו בשיירת פליטים לכיוון יקנעם". אלירן החלה לפתע לפזז בידיה ובפרצופה ולאחר שניות ספורות שאלה רעיה "אלירן שואלת, מה יהיה עכשיו איתנו ולאן אתם נוסעים?" "אנו נוסעים קודם כל לחלץ את אשתי, אנו גרים ברמת אביב ג´. אחר כך כנראה שניסע דרומה. אין לנו מה לחפש יותר באזור המרכז ואנו יורדים לאילת. המטרה הסופית שלנו היא אריתריאה או אתיופיה. שם נהיה בטוחים. משם נמשיך כבר לאן שנרצה". "אנו רוצות לבוא איתכם. אין לנו מקום אחר ללכת ואלירן אומרת שהורינו אינם בין החיים. שמענו שהיה טבח גדול בנתניה ומאבא שלנו לא שמענו מאז תחילת הקרבות ברמת הגולן. אם נוכל, אולי נחפש אותם בעתיד. כרגע אנחנו רק רוצות לברוח מכאן". אמרה רעיה. יהושע תמה על הביטחון המלא של רעיה בדברי אחותה על מות הוריהם אולם הוא שתק. הוא פירק ג´ריקן מאחורי הלנדרובר, ותדלק את כלי הרכב, אחר כך, עשה אותו דבר לטנדר הטויוטה. את התדלוק הבא, ידע יהושע, הם יצטרכו להשיג בדרך לאילת. "בואו תעזרו לי ולאשתי להכין קפה ומשהו לאכול לארוחת ערב. בקרוב נצטרך להשיג מים ואוכל, זוהי הארוחה האחרונה שלנו, המלאי שלנו נגמר". אמר להן יואל. לאחר הארוחה הקצרה התיישבו האנשים בחזרה בכלי הרכב, מנסים למצוא תנוחת ישיבה שבה יוכלו לנמנם מעט, עד אור הבוקר. הרדיו של רשת ב´ חזר לפעול והשמיע מארשים צבאיים מזרחיים. כל חצי שעה עגולה, עלה לשידור קריין בלתי מזוהה ובעברית משובשת הקריא הודעה. "אזרחי ישראל מתבקשים לפנות לתחנות האיסוף ביישוביהם. יש להתייצב עם תעודות זהות ישראליות ואוכל ושתייה ליומיים לשם ביצוע ביקורת וחקירה קצרה שבסופה הם יקבלו תעודות זהות פלשתינאיות זמניות. אז, ישוחררו בחזרה לבתיהם לחיות את חייהם, עד שהמשטרה תעמידם לדין במידה ותמצא לנכון להאשימם בפשעים כנגד האומה הפלשתינאית או עד שממשלת פלשתין הגדולה תחליט על מדיניותה כלפי האזרחים הישראליים". Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב: חומה של יאנקים