מסע, פרק מספר 10
פרק מספר 10 אורח יום ד´ 05:45 זמן קצר אחרי שיהושע ויואל עצמו עיניהם הם ניעורו בבהלה לקול ירייה בודדת של הקלצ´ניקוב וזעקה חטופה אחריה. טרוטי עיניים קפצו בבהלה יהושע ויואל מהרכבים, שם שכבו על הספסלים האחוריים. דינה, אשתו של יואל, עמדה שם, מייבבת. מולה ניצב ילד כבן שבע. "כמעט ופגעתי בו" בכתה דינה ונפלה בזרועותיו של בעלה יואל. היא נטשה את הרובה שנפל בכבדות על הקרקע. יואל ניגש אל הילד, הושיט לעברו יד ואמר "אל תפחד, אנחנו ישראלים, לא נעשה לך כל רע". הילד שאותות הפחד על פניו, עמד ללא ניע, מהסס, כשלושה מטרים מיואל ודינה. הוא נראה דרוך כמי שעומד לברוח בכל רגע. לאחר דממה קצרה, ניתקה דינה מבעלה, פרשה זרועותיה וניגשה באיטיות לעבר הילד. "בוא ילד, ספר לי מה קרה" "אני צמא. אני רעב" אמר הילד. "ליאתי, תביאי מים" קראה דינה בלי להסיר עיניה מהילד. ליאת שעמדה מאחור הגישה לה כוס מים חד פעמית שמילאה ממיכל המים. הילד התקרב לדינה, נטל את הכוס ושתה לרוויה בלגימה ארוכה אחת. "עוד" ביקש. הוא קיבל כוס מים נוספת ושוב רוקן אותה בבת אחת. אחר כך, בהיסוס רב, ניגש אל דינה והיא כיסתה אותו בזרועותיה, מחבקת אותו בעדינות אל חזה. "ספר לנו מה קרה?" שאלה. הילד החל לבכות. "אבא שלי ואמא שלי ואחות שלי מתו. רק אני נשארתי. שמעתי בחושך את הרעש של המכוניות שלכם והחלטתי לבוא אליכם. הייתי צמא ורעב מדי". ליאת, בתם של דינה ויואל הושיטה לו תפוח עץ מאחד המיכלים שבגב הטנדר טויוטה. הילד חטף את התפוח ונעץ בו את שיניו. דינה הסתכלה לעבר בעלה וחייכה. ניכר היה שהיצר האימהי שלה התעורר. "איך קוראים לך ילד?" שאל יואל ברכות. "איתמר" ענה הילד תוך שהוא לועס את התפוח בנגיסות גדולות. "איתמר, אני חושב שאתה צריך לבוא איתנו. אתה לא יכול להישאר כאן לבד, עם כל המתים מסביב". "בסדר" ענה הילד "אבל מי יקבור את המתים?" שאל שאלת תם. יואל ויהושע הסתכלו זה בזה. "אין לנו זמן וכוח לקבור את המתים, הם רבים כל כך, ואל תשכח כי רודפים גם אחרינו. אם לא נסתלק מכאן במהירות, גם אנחנו נמות. אתה מבין את זה?" הסביר יהושע. "כן" ענה איתמר בפנים עגומות "אז לא נקבור את אמא ואבא ואחותי. אתה חושב שהם יסלחו לי?" פנה ליהושע תוך שהוא מתאפק לא לפרוץ בבכי. "כן, איתמר. עכשיו הם רוצים שתעשה הכל בשביל שתישאר בחיים ואז תמיד תוכל לכבד אותם, לזכור אותם". "טוב" נרגע איתמר. "באיזו כתה אתה?" "כיתה ב´, גרנו בקרית אתא ואמא ואבא ברחו בלילה. הם לקחו אותנו, אותי ואת אחותי וברחנו באמצע הלילה". הילד החל להתייפח שוב. דינה מיהרה לחבקו, מחזיקה אותו חזק בעת שרעידות גופו נרגעו למול גופה אט אט. "בוא ילד" נישקה אותה מספר פעמים ברקתו ובלחיו. "בוא לנוח קצת, נפנה לך מקום באוטו ותוכל לישון. בטח לא ישנת זמן רב". "כן אמא" הקיף הילד הקטן בזרועותיו את גווה של דינה והניח את ראשו על כתפה. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב (לא להחמיץ), הפרק: הלוויה
פרק מספר 10 אורח יום ד´ 05:45 זמן קצר אחרי שיהושע ויואל עצמו עיניהם הם ניעורו בבהלה לקול ירייה בודדת של הקלצ´ניקוב וזעקה חטופה אחריה. טרוטי עיניים קפצו בבהלה יהושע ויואל מהרכבים, שם שכבו על הספסלים האחוריים. דינה, אשתו של יואל, עמדה שם, מייבבת. מולה ניצב ילד כבן שבע. "כמעט ופגעתי בו" בכתה דינה ונפלה בזרועותיו של בעלה יואל. היא נטשה את הרובה שנפל בכבדות על הקרקע. יואל ניגש אל הילד, הושיט לעברו יד ואמר "אל תפחד, אנחנו ישראלים, לא נעשה לך כל רע". הילד שאותות הפחד על פניו, עמד ללא ניע, מהסס, כשלושה מטרים מיואל ודינה. הוא נראה דרוך כמי שעומד לברוח בכל רגע. לאחר דממה קצרה, ניתקה דינה מבעלה, פרשה זרועותיה וניגשה באיטיות לעבר הילד. "בוא ילד, ספר לי מה קרה" "אני צמא. אני רעב" אמר הילד. "ליאתי, תביאי מים" קראה דינה בלי להסיר עיניה מהילד. ליאת שעמדה מאחור הגישה לה כוס מים חד פעמית שמילאה ממיכל המים. הילד התקרב לדינה, נטל את הכוס ושתה לרוויה בלגימה ארוכה אחת. "עוד" ביקש. הוא קיבל כוס מים נוספת ושוב רוקן אותה בבת אחת. אחר כך, בהיסוס רב, ניגש אל דינה והיא כיסתה אותו בזרועותיה, מחבקת אותו בעדינות אל חזה. "ספר לנו מה קרה?" שאלה. הילד החל לבכות. "אבא שלי ואמא שלי ואחות שלי מתו. רק אני נשארתי. שמעתי בחושך את הרעש של המכוניות שלכם והחלטתי לבוא אליכם. הייתי צמא ורעב מדי". ליאת, בתם של דינה ויואל הושיטה לו תפוח עץ מאחד המיכלים שבגב הטנדר טויוטה. הילד חטף את התפוח ונעץ בו את שיניו. דינה הסתכלה לעבר בעלה וחייכה. ניכר היה שהיצר האימהי שלה התעורר. "איך קוראים לך ילד?" שאל יואל ברכות. "איתמר" ענה הילד תוך שהוא לועס את התפוח בנגיסות גדולות. "איתמר, אני חושב שאתה צריך לבוא איתנו. אתה לא יכול להישאר כאן לבד, עם כל המתים מסביב". "בסדר" ענה הילד "אבל מי יקבור את המתים?" שאל שאלת תם. יואל ויהושע הסתכלו זה בזה. "אין לנו זמן וכוח לקבור את המתים, הם רבים כל כך, ואל תשכח כי רודפים גם אחרינו. אם לא נסתלק מכאן במהירות, גם אנחנו נמות. אתה מבין את זה?" הסביר יהושע. "כן" ענה איתמר בפנים עגומות "אז לא נקבור את אמא ואבא ואחותי. אתה חושב שהם יסלחו לי?" פנה ליהושע תוך שהוא מתאפק לא לפרוץ בבכי. "כן, איתמר. עכשיו הם רוצים שתעשה הכל בשביל שתישאר בחיים ואז תמיד תוכל לכבד אותם, לזכור אותם". "טוב" נרגע איתמר. "באיזו כתה אתה?" "כיתה ב´, גרנו בקרית אתא ואמא ואבא ברחו בלילה. הם לקחו אותנו, אותי ואת אחותי וברחנו באמצע הלילה". הילד החל להתייפח שוב. דינה מיהרה לחבקו, מחזיקה אותו חזק בעת שרעידות גופו נרגעו למול גופה אט אט. "בוא ילד" נישקה אותה מספר פעמים ברקתו ובלחיו. "בוא לנוח קצת, נפנה לך מקום באוטו ותוכל לישון. בטח לא ישנת זמן רב". "כן אמא" הקיף הילד הקטן בזרועותיו את גווה של דינה והניח את ראשו על כתפה. Thats all folks לאתר הבית ולסיפור מתחילתו: http://Thats_allfolks.tripod.com מחר בערב (לא להחמיץ), הפרק: הלוויה