רנה תקשיבי...
אני לפני המסע לא ישנתי חודש שלם!!! פשוט לא ישנתי!!! למה? כי פחדתי וחששתי ולא ידעתי לקראת מה אני נוסעת. לבכות? בכיתי בלי להפסיק בערך שבוע שלם רק בכיתי! זה קשה...ברור שזה קשה אף אחד לא מצפה שיהיה לך קל שם, אבל העובדה שהייתי עם עוד 80 אנשים מהשכבה שלי, שעם חצי מהם בכלל לא הייתי בקשר לפני המסע, והעובדה שרק איתם יכולתי לדבר פשוט כי כל השאר דברו רק פולנית, הפכה את המסע למשהו אחר. 24\7 עם החברים הכי טובים שלי...לטוב ולרע...ותמיד מדברים ותמיד יש עם מי לדבר ועל מה ותמיד הם שם, תמיד! אני בניגוד לשי שונאת עד שונאת מאוד את הקטע של "תמונת חבר'ה בבירקנאו" אין לי כזאת, לא רציתי שתהיה ואני מקווה שגם לך לא תהיה. למה? היו אצלנו כאלה שהצטלמו ליד כל דבר...תמונות בסגנון "אני ודרגשים באושוויץ" "אני והמשרפות" זה יותר גרוע מלבוא לשם ולצחוק. למה? כי המזכרות הן בראש...צילמתי...ברור שצילמתי...אבל זה המקום היחידי שאני חושבת שבאמת לא חייבים להיות אנשים בתמונות, התמונות האלה הן לשם זכרון עצמי בלבד. חלק מיומן מסע שכזה... לא היה לי שום צורך בתץמונה שכזאת. כן הצטלמנו קבוצתיות וכן עם החבר'ה....אבל לא במקומות האלה...אלא סתם ברחוב. בקשר לצחוקים? ברור שיש...זה חלק מהעובדה שאת 24 שעות ביממה עם החברים שלך... אני יודעת על עצמי שאחת הדרכים שלי להתמודד עם דברים זה לצחוק. לא היתה לנו אווירה של טיול שנתי בפולין, ממש לא. חלק מההווי היה גם שיחות ברומו של עולם תתפלאו... היו הרבה מקרים שהרגשתי צורך כן להיות לבד, להשאר בחדר בזמן שכל החברים שלי בחדר אחר מדברים וצוחקים והכל, פשוט כי כן צריך זמן לחשוב. אחד המקומות שיותר חשבתי בהם היה פולין, לחשוב כל הזמן על הכל זה קשה זה מעייף זה מתיש אבל אי אפשר שלוט בזה. רנה אני באמת מקווה שתסעי, זה היה מסע מאוד משמעותי עבורי ולפי איך שאני מכירה אותך גם אם זה לא הרבה, הוא ישפיע גם עליך. תסעי. זה חשוב!
