מסע ההחלמה שלי
אתמול חזרנו מ5 שבועות בהודו. החלטנו לנסוע אחרי שאיבדנו את בננו במהלך הלידה בסוף החודש התשיעי.
טסנו להודו חודשיים אחרי האובדן, והיינו שם עם חבר קרוב שלי.
היו הרבה רגעים של אושר, שמחה וצחוק, מקומות ואנשים חדשים, הרפתקאות, חיפוש תשובות, שיחות מעניינות בנושא ולמידה, אך בעיקר היה שם אבל!
בכיתי ובכיתי- בכיתי על ארבעת ימי הגיהנום שעברתי בבית החולים שבסופם נפטר בני, בכיתי על הבכי שלא נשמע כשיצא מתוכי אחרי שעות של כאב ,בכיתי כשנזכרתי בפניו של בני שנראה בסך הכול ישן, בכיתי על הגוף שלי שעדיין לא חזר לתפקד כמו בעבר ונשאר עם עודפי משקל, בכיתי על החלומות וחיים שלמים שבנינו ונהרסו, בכיתי על אובדן התמימות האמונה והאושר שהיו לי בעבר ועדיין לא חזרו לגמרי -ספק אם אי פעם יחזרו בשלמותם, בכיתי על הריקנות שנשארה בבטן, על הגעגוע לבעיטות ולתחושה שהתמכרתי אליה כשהיה בתוכי.
בכיתי ובכיתי, צעקתי בעטתי, נפלתי וקמתי עברתי ממצבים של בכי לצחוק גדול ואושר, ובעיקר הרגשתי!!! למזלי הייתי מוקפת באהבה של בעלי וחברי הטוב שדאגו לעטוף אותי ולתת לי את המקום להתאבל, גם כשלפעמים זה בא על חשבון הטיול שלהם.
בסוף המסע אמרתי לבעלי שעכשיו אני בשבילו, שאני את האבל הגדול חוויתי והוצאתי ועכשיו הוא יכול להיות פחות חזק בשבילי ולתת לעצמו ליפול...
אני מרגישה שבמותו של בני חלק קטן ממני מת איתו, ונשארתי עם חלק שלא היה בעבר- הכאב! אני לומדת לתת לו את המקום, וללמוד לחיות לצידו בשלום...
זה היה מסע ההחלמה שלי,עכשיו הגיע זמני לאסוף את השברים, ולהתחיל בחיי החדשים- החיים שאחרי האובדן...
אתמול חזרנו מ5 שבועות בהודו. החלטנו לנסוע אחרי שאיבדנו את בננו במהלך הלידה בסוף החודש התשיעי.
טסנו להודו חודשיים אחרי האובדן, והיינו שם עם חבר קרוב שלי.
היו הרבה רגעים של אושר, שמחה וצחוק, מקומות ואנשים חדשים, הרפתקאות, חיפוש תשובות, שיחות מעניינות בנושא ולמידה, אך בעיקר היה שם אבל!
בכיתי ובכיתי- בכיתי על ארבעת ימי הגיהנום שעברתי בבית החולים שבסופם נפטר בני, בכיתי על הבכי שלא נשמע כשיצא מתוכי אחרי שעות של כאב ,בכיתי כשנזכרתי בפניו של בני שנראה בסך הכול ישן, בכיתי על הגוף שלי שעדיין לא חזר לתפקד כמו בעבר ונשאר עם עודפי משקל, בכיתי על החלומות וחיים שלמים שבנינו ונהרסו, בכיתי על אובדן התמימות האמונה והאושר שהיו לי בעבר ועדיין לא חזרו לגמרי -ספק אם אי פעם יחזרו בשלמותם, בכיתי על הריקנות שנשארה בבטן, על הגעגוע לבעיטות ולתחושה שהתמכרתי אליה כשהיה בתוכי.
בכיתי ובכיתי, צעקתי בעטתי, נפלתי וקמתי עברתי ממצבים של בכי לצחוק גדול ואושר, ובעיקר הרגשתי!!! למזלי הייתי מוקפת באהבה של בעלי וחברי הטוב שדאגו לעטוף אותי ולתת לי את המקום להתאבל, גם כשלפעמים זה בא על חשבון הטיול שלהם.
בסוף המסע אמרתי לבעלי שעכשיו אני בשבילו, שאני את האבל הגדול חוויתי והוצאתי ועכשיו הוא יכול להיות פחות חזק בשבילי ולתת לעצמו ליפול...
אני מרגישה שבמותו של בני חלק קטן ממני מת איתו, ונשארתי עם חלק שלא היה בעבר- הכאב! אני לומדת לתת לו את המקום, וללמוד לחיות לצידו בשלום...
זה היה מסע ההחלמה שלי,עכשיו הגיע זמני לאסוף את השברים, ולהתחיל בחיי החדשים- החיים שאחרי האובדן...
