מסעדת ביירן בעד או נגד?
בסך הכל רציתי לאכול שניצל. מי לא אוהב שניצל. בעיני זו סיבה מספיק טובה להגיע למקום שממותג כביסטרו בווארי. ביירן עוד מקום חדש בעיר.
אף פעם לא הייתי בביסטרו בווארי, אני לא יודע מה זה ביסטרו בווארי (מישהו התכוון לגארדן עם בירות ואוכל טעים?). אבל מהרגע שנכנסתי לביירן הרגשתי שאני אבוד בקוביה לבנה שלא הפסיקה לייצר מבזקים של רגעים קומים. מילא הבחירה בפינה המוזרה ברחוב פרישמן-סירקין. חלל שגם אדריכל מוכשר היה מתקשה להתמודד עם תנאי השטח הבלתי אפשריים שלו, שכוללים שלושה מפלסים! של צינוק בהיר. מילא המלצר ההיפסטרי עם כובע הבד, המבטא הגרמני (או שמא זה היה בכלל ניסיון חיקוי) וההלצות שלא ממש הבנתי אותן. אבל כשעלו הצלילים הראשון של יודל יודל בחלל הבנתי שמישהו התחרפן או לחילופין שמישהו החליט לחרפן אותי.
במשך דקות ארוכות נמשך פסקול סרט שהכיל מיטב שירי מולדת גרמנים ופזמוני פופ מלמלתיים. אני רק שאלה: כמה אנשים בעולם שומעים ברגע הזה את היודל יודל הזה, ועוד כשלפניהם מונחת צלחת אוכל. אני רק שאלה 2: כמה גרמנים (או שוויצרים) רוקדים כרגע את היודל יודל במולדתם האהובה? מוכן לחתום על התוצאה. אז למה לי יודל יודל עכשיו?
יודעים מה עלה לי בראש? הטיול הראשון שלי בדרום אמריקה. כמובן. אי שם בעיירת הג‘ונגל רורה נבאקה בבוליביה שכן בית קפה גרמני. על הקירות ציורים של במבי וחבריו התמימים רועים ביער השחור. פסקול הסרט דמה באופן מרתיע לזה של ביירן. המון ישראלים שהו בעיירה (מכאן יצא יוסי גינצבורג למסעו שתועד בספר הפולחן ”בחזרה מטואיצ‘י“, וכאן, תודה לך גוגל, מקיימים המטיילים תהלוכת ל“ג בעומר) ובעל הקפה, גבר בשנות החמישים, הביט בהם בעין עויינת. המוצ'ילרים שרו בקונפליקט גדול: מצד אחד תאבי שניצל. מצד אחר, היה להם מה להגיד על אילן היוחסין של משפחתו של בעל הבית. הוא מצידו לא התעקש להכחיש.
פלטת גבינות ולצדה פראצל שברה את פרץ הנוסטלגיה. מבט בצלחת הגביר את התחושה המוזרה. שתי גבינות רכות ומתובלות בזרעי תבלין (קימל?), קוביה של גבינה כחולה, פס של קממבר ועלי חסה. מה הפלטה הזו רוצה לומר? קבל את זה בדרכנו. לא עגבניה, לא חמאה. איזה חוויה קולינרית היא רוצה להעביר מלבד ההגדרה העצמית? קשה לומר. בקיצור פלטה של התעקשות.
והפראצל? היה עליו קימל.
התפריט התהדר בעשרה סוגי שניצל על טהרת העוף, בקר חזיר (רף מחירים 60-80 שקל). רובם התאפיינו בהילולת שמעון בר יוחאי על השניצל עצמו. מפטריות בשמנת ועד גבינת פטה ופלפלים אדומים. נמנעתי מהברדק הזה, והלכתי על השניצל שנראה הכי מינימליסטי: עגל בפטרוזיליה ושום. נדיבות יש בביירן, צלחת גדולה ושניצל ענק עליה. הבעיה העיקרית במנה הייתה שהבשר שנחתך בעובי של קרפצ‘ו התייבש תיכו בטיגון. אי אפשר היה ליהנות ממנו בכלל. הציפוי היה נהדר ועבה, אבל בלע לגמרי את הקרש. לא היה בשניצל הזה שום פיוט, תאווה או ריקוד. דיקט פונקציונאלי, בלתי לעיס פלוס, שרק ההזיכרון על שניצלי העגל ממסעדת ”אוסטריה“ בברלין או העסיסי מקומת המסעדת של ה KaDeWe העלו בי את הסקרנות לסיים את הממוטה ואולי לגלות את הטעמים הנהדרים הנסתרים.
גם פירה סתמי וסלט הכל כלול (מלפפון מקולף, כרוב לבן וחסה. הרבה חסה ברוטב חומץ מדויק) לא הצליחו להעלות חיוך. רק הבירה, איזו בירה, Franziskaner Weissbier (תעתיקים לעברית יתקבלו בברכה) הייתה לאגדה בעודה בחייה. בחור עם כיפה שחורה (משגיח כשרות?) שישב על הבר גם לגם ממנה. יש לו אלוהים.
יודל יודל שוב עלה לאוויר ואני יצאתי מביירן בתבונה פנימית חשובה: אני אוהב קימל.
בסך הכל רציתי לאכול שניצל. מי לא אוהב שניצל. בעיני זו סיבה מספיק טובה להגיע למקום שממותג כביסטרו בווארי. ביירן עוד מקום חדש בעיר.
אף פעם לא הייתי בביסטרו בווארי, אני לא יודע מה זה ביסטרו בווארי (מישהו התכוון לגארדן עם בירות ואוכל טעים?). אבל מהרגע שנכנסתי לביירן הרגשתי שאני אבוד בקוביה לבנה שלא הפסיקה לייצר מבזקים של רגעים קומים. מילא הבחירה בפינה המוזרה ברחוב פרישמן-סירקין. חלל שגם אדריכל מוכשר היה מתקשה להתמודד עם תנאי השטח הבלתי אפשריים שלו, שכוללים שלושה מפלסים! של צינוק בהיר. מילא המלצר ההיפסטרי עם כובע הבד, המבטא הגרמני (או שמא זה היה בכלל ניסיון חיקוי) וההלצות שלא ממש הבנתי אותן. אבל כשעלו הצלילים הראשון של יודל יודל בחלל הבנתי שמישהו התחרפן או לחילופין שמישהו החליט לחרפן אותי.
במשך דקות ארוכות נמשך פסקול סרט שהכיל מיטב שירי מולדת גרמנים ופזמוני פופ מלמלתיים. אני רק שאלה: כמה אנשים בעולם שומעים ברגע הזה את היודל יודל הזה, ועוד כשלפניהם מונחת צלחת אוכל. אני רק שאלה 2: כמה גרמנים (או שוויצרים) רוקדים כרגע את היודל יודל במולדתם האהובה? מוכן לחתום על התוצאה. אז למה לי יודל יודל עכשיו?
יודעים מה עלה לי בראש? הטיול הראשון שלי בדרום אמריקה. כמובן. אי שם בעיירת הג‘ונגל רורה נבאקה בבוליביה שכן בית קפה גרמני. על הקירות ציורים של במבי וחבריו התמימים רועים ביער השחור. פסקול הסרט דמה באופן מרתיע לזה של ביירן. המון ישראלים שהו בעיירה (מכאן יצא יוסי גינצבורג למסעו שתועד בספר הפולחן ”בחזרה מטואיצ‘י“, וכאן, תודה לך גוגל, מקיימים המטיילים תהלוכת ל“ג בעומר) ובעל הקפה, גבר בשנות החמישים, הביט בהם בעין עויינת. המוצ'ילרים שרו בקונפליקט גדול: מצד אחד תאבי שניצל. מצד אחר, היה להם מה להגיד על אילן היוחסין של משפחתו של בעל הבית. הוא מצידו לא התעקש להכחיש.
פלטת גבינות ולצדה פראצל שברה את פרץ הנוסטלגיה. מבט בצלחת הגביר את התחושה המוזרה. שתי גבינות רכות ומתובלות בזרעי תבלין (קימל?), קוביה של גבינה כחולה, פס של קממבר ועלי חסה. מה הפלטה הזו רוצה לומר? קבל את זה בדרכנו. לא עגבניה, לא חמאה. איזה חוויה קולינרית היא רוצה להעביר מלבד ההגדרה העצמית? קשה לומר. בקיצור פלטה של התעקשות.
והפראצל? היה עליו קימל.
התפריט התהדר בעשרה סוגי שניצל על טהרת העוף, בקר חזיר (רף מחירים 60-80 שקל). רובם התאפיינו בהילולת שמעון בר יוחאי על השניצל עצמו. מפטריות בשמנת ועד גבינת פטה ופלפלים אדומים. נמנעתי מהברדק הזה, והלכתי על השניצל שנראה הכי מינימליסטי: עגל בפטרוזיליה ושום. נדיבות יש בביירן, צלחת גדולה ושניצל ענק עליה. הבעיה העיקרית במנה הייתה שהבשר שנחתך בעובי של קרפצ‘ו התייבש תיכו בטיגון. אי אפשר היה ליהנות ממנו בכלל. הציפוי היה נהדר ועבה, אבל בלע לגמרי את הקרש. לא היה בשניצל הזה שום פיוט, תאווה או ריקוד. דיקט פונקציונאלי, בלתי לעיס פלוס, שרק ההזיכרון על שניצלי העגל ממסעדת ”אוסטריה“ בברלין או העסיסי מקומת המסעדת של ה KaDeWe העלו בי את הסקרנות לסיים את הממוטה ואולי לגלות את הטעמים הנהדרים הנסתרים.
גם פירה סתמי וסלט הכל כלול (מלפפון מקולף, כרוב לבן וחסה. הרבה חסה ברוטב חומץ מדויק) לא הצליחו להעלות חיוך. רק הבירה, איזו בירה, Franziskaner Weissbier (תעתיקים לעברית יתקבלו בברכה) הייתה לאגדה בעודה בחייה. בחור עם כיפה שחורה (משגיח כשרות?) שישב על הבר גם לגם ממנה. יש לו אלוהים.
יודל יודל שוב עלה לאוויר ואני יצאתי מביירן בתבונה פנימית חשובה: אני אוהב קימל.
