אז ככה
הדברים שהצעת, הם-הם המהווים את סלע המחלוקת בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים, ורפורמים. אצל רפורמים, הדבר הוא יחסית פשוט: היהדות היא פולקלור, אולי "קו מנחה", אבל המוסר הוא כמובן יחסי, ולכן משתנה, ולכן יש להתאים את ההלכה לכל רוח של דור ודור. למעשה, אין כל כך דבר כזה, "הלכה" בקרב הרפורמה, מכיוון שפחות או יותר כל אחד עושה מה שבא לו (ואין פלא שקיים מספר עצום של רביי'ס רפורמים שכלל לא מאמינים באלוהים). הקונסרבטיבים, זה סיפור קצת יותר מסובך. הם באים מצד אחד בגישה של הרפורמים (לאמור, ההלכה צריכה להתאים את עצמה לרוח הזמן, וכו' וכו'), אך מאידך הם רואים עצמם מחוייבים (פחות או יותר) לטקסטים הקדומים. מה עושים? בכל מקום שאפשר לפרש פרשנות לוליינית זו או אחרת, או להסתמך על דעת יחיד (מלפני 100 או 2000 שנה), או כל טריק אחר שבאמצעותו הדבר יהיה 'כשר' הלכתית - הדבר ייעשה, כדי להיות מותאמים ל'רוח הזמן'. במקרים שזה ממש בלתי אפשרי (משכב זכר כדוגמה קלאסית) - ראשית, הם ינסו למצוא דרך להמעיט את האיסור, ושנית, תהיה זליגה לכיוון הרפורמה. וידועה הבדיחה: מה ההבדל בין רפורמים לקונסרבטיבים? - עשרים שנה... האורתודוקסיה, לעומת זאת, עושה גם היא שינויים בהלכה - במיוחד בכלים משפטיים תקניים (כמו הסכמת הסנהדרין), אך גם בכלים א-פורמליים (כמו 'מנהג ישראל', וכמאמר בעלי התוספות: 'מנהג ישראל תורה הוא'); אך הבדל מהותי יש בין השניים (ועליו היטיב מכסי לעמוד): השינויים בהלכה אינם נובעים מההשקפה שיש לשנות את הראייה המוסרית - מכיון שלפי ההשקפה האורתודוקסית מוסר אינו דבר 'סחיר' שמשתנה משנה לשנה, אלא יש בו ממד של נצחיות - אלא משינויים במציאות עצמה, ובסתירה בין אינטרסים שונים. כדוגמה לכך אביא את החרם של אי נשיאת שתי נשים. גם בעבר לא היתה מקובלת פוליגמיה בציבור היהודי (ישנן אך דוגמות מועטות לכך, ולעומת זאת יש דוגמות לא מעטות לכך שאדם שרצה לשאת אישה היה צריך לגרש את הראשונה, ואכמ"ל), אך הדבר התאפשר - במגבלה שהנושא את האישה השניה צריך לפרנס גם אותה (כלומר, מכיוון שהאישה לא עבדה, רצוי היה להיות בעל אמצעים כדי לשאת שתי נשים). מכיון שלאורך הזמן היו כמה אנשים שנשאו נשים נוספות בלי אותם תנאים בסיסיים, ומכיון שגם כך עיני התורה צרות בנושא צרות לאשתו (למשל, 'כי תהינה לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה' [כרחל ולאה], ומשתמע שזה המצב שנוצר מפוליגמיה), קם רבנו גרשום וגזר את חרמו. דוגמה אחרת: בעבר, היה נהוג שבין הקידושין (נתינת הטבעת, וייחוד האישה לאיש) לנישואין ('מביאה אל תוך ביתו', וקיום אישות בפועל), היה מרווח של שנה תמימה (כנראה כדי לתת לאישה להתארגן, או לא יודע מה). בימי ה'גאונים' (במאות השישית-עשירית), נוצר מצב שבו בעלים רבים ברחו במהלך אותה שנה, ובכך השאירו את האישה בעגינותה, בעודה בתולה. עקב כך, תיקנו לבטל אותו מרווח של שנה, ומאז נוהגים במרווח של דקות אחדות בין ה'קידושין' וה'חופה' ו'חדר הייחוד', ועוד כמה שעות עד ה'מביאה אל תוך ביתו'. בכל אופן, הנקודה ברורה; מתוך השקפה שהמוסר אינו 'תוכנית כבקשתך', ואינו משתנה לפי רעות-הרוח של כל אחד ואחד, לא ייתכן שינוי בהלכה רק בשביל 'רוח הזמן'. שינוי יתבצע רק בכלים המתאימים, ורק מתוך הצרכים המציאותיים, בלי שינוי בערכים לפי החשק. זה באשר לשאלתך. באשר לדברי טל - הרי שהוא לא דיבר על שינוי בערכים, אלא על בחינה מחדש של ערכים סותרים, ובזה באמת יש מקום לדון. להבנתי, זלזול בערכים אינו הדרך הראויה לריבוי אהבת ישראל. שהרי ממה נפשך: אם הסיבה לכך שאין הרבה אהבת ישראל, היא הריחוק מעצם הערכים - הרי שאותם לא נשנה, ועל כך בדיוק יצאו מתתיהו ובניו למלחמה; ואם הסיבה היא בדברים צדדיים (לדוגמה, מערכת המשכורות המסואבת, או לא יודע מה), אז יש לטפל בהם, ולתקן בהם את הטעון תיקון. שינוי בערכים היהודיים כדי לקרב לבבות, יהיה שקול לשינוי בערכי הדמוקרטיה כדי להשתלב באזור. האם לזאת היית מוכן?
