מסמך תיעודי מרתק.
עלם צעיר, מגולל את סיפור חזרתם בתשובה של הוריו. העלילה דימיונית, אך לקוחה מהמציאות המרה אליה נקלעים בנים להורים חוזרים בתשובה. כותב שורות אלו, בן הוא להורים חוזרים בתשובה. "בוקר טוב ערן, כבר מאוחר קום כבר". קרא לעברי קול גברי מוכר. אולי זה אבא? חשבתי. אבל מדוע שיתעורר מוקדם כל כך? הלוא אבא עובד עד שעות מאוחרות, ואמא היא זו שנוהגת להעיר אותי כל בוקר לבית הספר. קרני השמש הקיצית האירו את חדרי באור מטריד. התהפכתי על בטני וטמנתי את ראשי בכר. אמא תמיד העדיפה שאבא יהיה זה שמעיר אותי בבוקר, היא ידעה כמה אני אוהב את שינת הבוקר. ותמיד אמרה שהסיבה שאני אוהב את אבא יותר ממנה היא לא משום שאבא הוא זה שנותן את הכסף והמתנות, אלא משום שהיא זו שמנתקת אותי כל בוקר מהתענוג הקטיפתי בכל בוקר. אבא קרב אלי בצעדים חרישיים. ליטף את שערי בעדינות והתיישב לצדי. "אמא הלכה מוקדם בבוקר, ואני קצת ממהר, אז בבקשה תעשה את זה זריז" הוא אמר בקול על גבול הסמכותי. סובבתי את פני לעברו, הוא נשק ללחיי. משהו בנשיקה שלו היה מוזר. דוקרני. על שולחן במטבח המתינו לי פרוסות מרוחות בשוקולד. נטלתי אותם ובזריזות תחבתי אותם בתיקי ושמתי פעמי לכיוון בית הספר. בהפסקת עשר פרסתי מגבת על השולחן הבית סיפרי שלפתי מתיקי את פרוסות השוקולד, ו… משהו מוזר. השוקולד איבד מטעמו. "איכסה" סיננתי בזעם. מה קרה היום, הכל מוזר. אמא הלכה בבוקר מבלי שהודיעה לי על כך בערב כשנפגשנו. אבא לא המתין לי ולא ליווה אותי לבית הספר. ועכשיו השוקולד מקולקל. מה זה? אחר הצוהריים, כשחזרתי הביתה, קיבלה אמא את פני כשפניה קורנים מאושר. ניכר היה עליה שיש משהו בליבה. "אמא איפה היית הבוקר?" שאלתי ורצתי אל זרועותיה הפרוסות. עוד תבין… היא אמרה כטומנת סוד. ורק הגבירה את סקרנותי. כמה דקות אחרי שב אבא הביתה. מה עושה אבא בבית בשעות כאלה, חשבתי בלבי. לא שאלתי. ידעתי שעוד יגיעו ההסברים. - "בוא הולכים לטיול" הודיע אבי תוך שהוא מצלצל ומרעיש במפתחות רכבו. - "בלי אמא?" שאלתי. - "בלי" הוא ענה. - "אבא, המון דברים מוזרים קורים היום". אמרתי. - "עוד תבין" ענה אבי. הנסיעה עברה עלינו בשקט. המתיחות באוויר העיקה. אבא, שהיה איש חברותי במיוחד, נעשה שקט וביישני. הוא חשש ממני. "תשמע ערן" הוא אמר, ושוב שתק ארוכות. "אנחנו יהודים, יהודי זה לא סתם שם תואר חסר משמעות. אנחנו בני מלכים". אבי שתק. בחן את ארשת פני. והמשיך. "אמא ואני החלטנו להעניק משמעות לחיים שלנו, אני בטוח שאתה תצליח להסתגל לחיים החדשים ואפילו ליהנות מהם". "במה מתבטא השינוי, ואיך הוא בדיוק מתקשר להיעלמותה הפתאומית של אמא בבוקר, לזה שקמת מוקדם וחזרת מוקדם, ולזה שאמא נשארה בבית ולא הצטרפה אלינו לטיול. ו… רציתי להזכיר את השוקולד המקולקל אבל הבנתי שאין לזה קשר. "יש לנו אורחים בבית, הרב שלי ובני משפחתו הגיעו אלינו לארוחת ערב, אמא נשארה בבית כדי להכין להם ולנו ארוחה חגיגית. יש לו ילדים בגילך שתשמח נורא להכיר". "טוב אז יאלה בוא נלך" אמרתי. בבית המתינה לנו משפחה גדולה ומשונה. אבי המשפחה, הרב, היה מעוטר בזקן ארוך. אשתו, הרבנית, עטפה את ראשה בבד כחול, לא מחמיא. הילדים הרבים, שמונה במספר, ישבו בשקט סביב השולחן והמתינו למוצא פי אביהם. הרב לחץ את ידי כאילו הייתי גדול, והזמין אותי לשבת לצדו. הוא הניח את ידו הכבידה והמציקה על כתפי וחייך חיוך מאולץ כמו של מכשפים. "ברוך השם" הוא אמר, "משפחתך בחרה להיכנס תחת כנפי השכינה, עכשיו אתם משלנו". מפחיד. מה זה משלנו? משל מי? ניסיתי למצוא הצלה במבטה של אמי, אבל זו הייתה שקועה בשיחה ערה עם חברתה החדשה, הרבנית. הרגשתי מן חוסר אונים. גוש גדול וכבד עמד בגרוני. הרגשתי בודד. כאב לי. פרצתי בבכי היסטרי. "לא רוצה להיות משלכם, לא רוצהההה, אני רוצה להמשיך בחיי". פניו של אבא האדימו מבושה. אמא סימנה לי לגשת אליה לחדר צדדי, והעירה לי לנהוג בנימוס. כולם היו נגדי. הרב אמר לאבי ש"כך זה כל הילדים בהתחלה, היצר הרע משתלט עליהם ומשתמש בהם כדי להרחיק את ההורים, אחר כך, כשלא מתייאשים היצר מרפה מהם והם נעשים צדיקים גדולים. הם נשמות גדולות". "ההורים שלך עוברים עוד מעט לבני ברק, הילדים בבני ברק הם הרבה יותר מנומסים מהילדים בתל אביב, יהיה לך כיף". עזבתי את השולחן בזעם, ברחתי לחדרי ושם פרצתי שוב בבכי היסטרי. אמא, ניגשה לחדרי. ניגבה את דמעותיי וחיבקה. "הכל יהיה בסדר, אתה עוד תסתגל" אמרה. "אבל אינני רוצה להסתגל, טוב לי איך שאני, לא רוצה לעבור לבני ברק, מה יש לי לעשות בבני ברק? אני אוהב את החברים, הבצ'פר והכל, פתאום לעבור סתם כך?" "אני מבינה, אני יודעת שזה קשה, אבל זהו הייעוד שלנו בחיים, לא באנו לעולם הזה כדי לשתות לאכול ולישון, גם לנשמה יש דרישות, ואנו מתכוונים למלות אותן". הרגשתי שאמא הפסיקה לאהוב אותי. קינאתי באלוהים, הרגשתי שהוא תפס את מקומי בלבה של אמי. הלכתי לישון מהורהר, כשהתעוררתי, השמש הייתה במרכז השמיים. שעת צהוריים, אמי לא דאגה להעיר אותי לבית הספר. על השולחן השאירה לי אמי מכתב, ובו כתבה. "הלכתי לשיעור, אני מקווה שהתעוררת בזמן, אגיע בצהוריים. השוקולד והלחם במקומם, תכין לעצמך אוכל ותסתדר, אתה כבר ילד גדול. לא רציתי שוקולד, בכלל לא הייתי רעב, רציתי את אמא ואבא חזרה, אמא ואבא דואגים כבעבר. רציתי שהרב ימות ויניח את אבי לנפשו. שנאתי אותו. כשאמא חזרה, היא דרשה בשלומי בקרירות, לא התייחסתי אליה, זה לא ממש הזיז לה. יותר מאוחר, כשהציק לי הרעב, ניגשתי למטבח להכין לי פרוסה עם שוקולד. אז הבחנתי בשינוי, הקופסה נראתה אחרת. "כשר בהשגחת הבד"ץ" נכתב עליה. ואני הרהרתי, אולי בגלל ההכשר זה לא טעים... המשך יבוא. (אני מקווה שלא על חשבון סיפור היציאה בשאלה) אם להיות כנה, אז זה לא באמת מסמך תיעודי...
עלם צעיר, מגולל את סיפור חזרתם בתשובה של הוריו. העלילה דימיונית, אך לקוחה מהמציאות המרה אליה נקלעים בנים להורים חוזרים בתשובה. כותב שורות אלו, בן הוא להורים חוזרים בתשובה. "בוקר טוב ערן, כבר מאוחר קום כבר". קרא לעברי קול גברי מוכר. אולי זה אבא? חשבתי. אבל מדוע שיתעורר מוקדם כל כך? הלוא אבא עובד עד שעות מאוחרות, ואמא היא זו שנוהגת להעיר אותי כל בוקר לבית הספר. קרני השמש הקיצית האירו את חדרי באור מטריד. התהפכתי על בטני וטמנתי את ראשי בכר. אמא תמיד העדיפה שאבא יהיה זה שמעיר אותי בבוקר, היא ידעה כמה אני אוהב את שינת הבוקר. ותמיד אמרה שהסיבה שאני אוהב את אבא יותר ממנה היא לא משום שאבא הוא זה שנותן את הכסף והמתנות, אלא משום שהיא זו שמנתקת אותי כל בוקר מהתענוג הקטיפתי בכל בוקר. אבא קרב אלי בצעדים חרישיים. ליטף את שערי בעדינות והתיישב לצדי. "אמא הלכה מוקדם בבוקר, ואני קצת ממהר, אז בבקשה תעשה את זה זריז" הוא אמר בקול על גבול הסמכותי. סובבתי את פני לעברו, הוא נשק ללחיי. משהו בנשיקה שלו היה מוזר. דוקרני. על שולחן במטבח המתינו לי פרוסות מרוחות בשוקולד. נטלתי אותם ובזריזות תחבתי אותם בתיקי ושמתי פעמי לכיוון בית הספר. בהפסקת עשר פרסתי מגבת על השולחן הבית סיפרי שלפתי מתיקי את פרוסות השוקולד, ו… משהו מוזר. השוקולד איבד מטעמו. "איכסה" סיננתי בזעם. מה קרה היום, הכל מוזר. אמא הלכה בבוקר מבלי שהודיעה לי על כך בערב כשנפגשנו. אבא לא המתין לי ולא ליווה אותי לבית הספר. ועכשיו השוקולד מקולקל. מה זה? אחר הצוהריים, כשחזרתי הביתה, קיבלה אמא את פני כשפניה קורנים מאושר. ניכר היה עליה שיש משהו בליבה. "אמא איפה היית הבוקר?" שאלתי ורצתי אל זרועותיה הפרוסות. עוד תבין… היא אמרה כטומנת סוד. ורק הגבירה את סקרנותי. כמה דקות אחרי שב אבא הביתה. מה עושה אבא בבית בשעות כאלה, חשבתי בלבי. לא שאלתי. ידעתי שעוד יגיעו ההסברים. - "בוא הולכים לטיול" הודיע אבי תוך שהוא מצלצל ומרעיש במפתחות רכבו. - "בלי אמא?" שאלתי. - "בלי" הוא ענה. - "אבא, המון דברים מוזרים קורים היום". אמרתי. - "עוד תבין" ענה אבי. הנסיעה עברה עלינו בשקט. המתיחות באוויר העיקה. אבא, שהיה איש חברותי במיוחד, נעשה שקט וביישני. הוא חשש ממני. "תשמע ערן" הוא אמר, ושוב שתק ארוכות. "אנחנו יהודים, יהודי זה לא סתם שם תואר חסר משמעות. אנחנו בני מלכים". אבי שתק. בחן את ארשת פני. והמשיך. "אמא ואני החלטנו להעניק משמעות לחיים שלנו, אני בטוח שאתה תצליח להסתגל לחיים החדשים ואפילו ליהנות מהם". "במה מתבטא השינוי, ואיך הוא בדיוק מתקשר להיעלמותה הפתאומית של אמא בבוקר, לזה שקמת מוקדם וחזרת מוקדם, ולזה שאמא נשארה בבית ולא הצטרפה אלינו לטיול. ו… רציתי להזכיר את השוקולד המקולקל אבל הבנתי שאין לזה קשר. "יש לנו אורחים בבית, הרב שלי ובני משפחתו הגיעו אלינו לארוחת ערב, אמא נשארה בבית כדי להכין להם ולנו ארוחה חגיגית. יש לו ילדים בגילך שתשמח נורא להכיר". "טוב אז יאלה בוא נלך" אמרתי. בבית המתינה לנו משפחה גדולה ומשונה. אבי המשפחה, הרב, היה מעוטר בזקן ארוך. אשתו, הרבנית, עטפה את ראשה בבד כחול, לא מחמיא. הילדים הרבים, שמונה במספר, ישבו בשקט סביב השולחן והמתינו למוצא פי אביהם. הרב לחץ את ידי כאילו הייתי גדול, והזמין אותי לשבת לצדו. הוא הניח את ידו הכבידה והמציקה על כתפי וחייך חיוך מאולץ כמו של מכשפים. "ברוך השם" הוא אמר, "משפחתך בחרה להיכנס תחת כנפי השכינה, עכשיו אתם משלנו". מפחיד. מה זה משלנו? משל מי? ניסיתי למצוא הצלה במבטה של אמי, אבל זו הייתה שקועה בשיחה ערה עם חברתה החדשה, הרבנית. הרגשתי מן חוסר אונים. גוש גדול וכבד עמד בגרוני. הרגשתי בודד. כאב לי. פרצתי בבכי היסטרי. "לא רוצה להיות משלכם, לא רוצהההה, אני רוצה להמשיך בחיי". פניו של אבא האדימו מבושה. אמא סימנה לי לגשת אליה לחדר צדדי, והעירה לי לנהוג בנימוס. כולם היו נגדי. הרב אמר לאבי ש"כך זה כל הילדים בהתחלה, היצר הרע משתלט עליהם ומשתמש בהם כדי להרחיק את ההורים, אחר כך, כשלא מתייאשים היצר מרפה מהם והם נעשים צדיקים גדולים. הם נשמות גדולות". "ההורים שלך עוברים עוד מעט לבני ברק, הילדים בבני ברק הם הרבה יותר מנומסים מהילדים בתל אביב, יהיה לך כיף". עזבתי את השולחן בזעם, ברחתי לחדרי ושם פרצתי שוב בבכי היסטרי. אמא, ניגשה לחדרי. ניגבה את דמעותיי וחיבקה. "הכל יהיה בסדר, אתה עוד תסתגל" אמרה. "אבל אינני רוצה להסתגל, טוב לי איך שאני, לא רוצה לעבור לבני ברק, מה יש לי לעשות בבני ברק? אני אוהב את החברים, הבצ'פר והכל, פתאום לעבור סתם כך?" "אני מבינה, אני יודעת שזה קשה, אבל זהו הייעוד שלנו בחיים, לא באנו לעולם הזה כדי לשתות לאכול ולישון, גם לנשמה יש דרישות, ואנו מתכוונים למלות אותן". הרגשתי שאמא הפסיקה לאהוב אותי. קינאתי באלוהים, הרגשתי שהוא תפס את מקומי בלבה של אמי. הלכתי לישון מהורהר, כשהתעוררתי, השמש הייתה במרכז השמיים. שעת צהוריים, אמי לא דאגה להעיר אותי לבית הספר. על השולחן השאירה לי אמי מכתב, ובו כתבה. "הלכתי לשיעור, אני מקווה שהתעוררת בזמן, אגיע בצהוריים. השוקולד והלחם במקומם, תכין לעצמך אוכל ותסתדר, אתה כבר ילד גדול. לא רציתי שוקולד, בכלל לא הייתי רעב, רציתי את אמא ואבא חזרה, אמא ואבא דואגים כבעבר. רציתי שהרב ימות ויניח את אבי לנפשו. שנאתי אותו. כשאמא חזרה, היא דרשה בשלומי בקרירות, לא התייחסתי אליה, זה לא ממש הזיז לה. יותר מאוחר, כשהציק לי הרעב, ניגשתי למטבח להכין לי פרוסה עם שוקולד. אז הבחנתי בשינוי, הקופסה נראתה אחרת. "כשר בהשגחת הבד"ץ" נכתב עליה. ואני הרהרתי, אולי בגלל ההכשר זה לא טעים... המשך יבוא. (אני מקווה שלא על חשבון סיפור היציאה בשאלה) אם להיות כנה, אז זה לא באמת מסמך תיעודי...
