מסכות.
לפני חמש שנים, ההורים קראו לי לסלון, לדבר על משהו חשוב. יעל ויוני היו בטיול הבר מצווה של התנועה. כילדה בת חמש עשרה כבר ראיתי מספיק סרטים לדעת שיש צרות. כעבור שלוש שעות חזרתי לחדר. אותו לילה לא ישנתי. הבטתי במראה, שמא הורי טועים. אני כל כך דומה לאבא שלי, ובכלל למשפחה שלו, אחותו ואמו. איך לעזאזל יכול להיות שאני מאומצת? כשיוני ויעל חזרו מהטיול, סיפרנו להם. פתאום ראיתי אותם אחרת. הם לא באמת אחים שלי, אין בינינו קשר דם. יכול להיות שיש לי אי שם אחים או אחיות? ומי אמי הביולוגית? ואבא? נכנסתי למערבולת שאני לא בטוחה אם ואיך יוצאים ממנה. ככה לפתע הכל השתנה, לפחות אצלי בפנים. התחלתי לחפש, כל דבר, כל רמז לעבר, להווה. הפכתי כל אבן שרק יכלתי. בגיל שבע עשרה מצאתי שאני בעצם די נמשכת לבנות. החוויה המינית הראשונה שלי, עם בת, היתה עם ענבל. היא ישבה לידי בכיתה. המגע של ירכיה הלהיט אותי. לאחר שיעורי ההתעמלות הקפדתי להיות בסביבה כשהיא התפשטה, נכנסה למקלחת, התנגבה. עקבתי אחרי כל תנועה שלה. היא עוררה בי המון תשוקות שלא ידעתי שקימות בי. בסופו של דבר שכבנו אצלי, כשהיא באה אלי לסופשבוע. מה יותר טבעי מחברה טובה שבאה לישון אצלך. כדי לא לסבך דברים, יצאתי לפעמים עם בחור, חרמן מחמד תורן, שרק רצה להשפריץ את עצמו לדעת, וכל חור כשר. כבד עלי המסע הזה. הנה, אני כבר בת עשרים, ועוד לא העזתי לנסות לברר מי הורי הביולוגים. לא כל כך כדי לא לפגוע בהורי הפסיכולוגים, הם בטח די מצפים שיום אחד זה יגיע. אין בי את הכוחות. הפחד משתק אותי. בפורים האחרון, תחת מסווה נערה מטירתו של המרקיז דה סאד, סיפרתי להורים על נטיתי המינית. הם קיבלו את זה יפה, ומשום מה לא הופתעתי. שמחתי להוריד חלק מהמטען. אני מניחה שמחר, בליל הסדר, כשכולם יתכנסו אצלנו, בטח אהיה לשיחת הערב, אם בפני ועוד יותר מאחורי. די שקט בבית, כבר מאוחר. יוני ויעל יגיעו רק מחר מהבסיס. המחשב די עייף אותי, ואני חושבת להפוך את השנה הזו לשנת האומץ. אני אגש אל ההורים להודיע להם שאני רוצה לפתוח את תיק האימוץ. אני חיבת את זה לעצמי. נמאס כבר לחיות על הכדורים. נמאס לי מפסיכולוגים דפוקים שמנסים להסביר לי כי אהבתי לנשים נובעת מחסך דמות אם. רבאק, תהיו קצת יותר מקוריים, תפתיעו אותי. ירדתי לכיון המטבח להכין לי כוס שוקו, עם המון שוקולד, שימס בתוך החלב. מכיוון חדר העבודה של גידי, אבי, הגיע אור מרצד של מסך מחשב. המצחיק הוא, שמגיל די צעיר קראתי להורי בשמם, גידי ותמי. עוד לפני שהם סיפרו לי שאני מאומצת. ליאורה, אחותו של גידי, תמיד קיטרה בפני גידי שהיא לא מבינה איך הם נותנים לילדים שלהם לקרוא להם בשמם הפרטי. בכלל ליאורה נראתה לי די מתוסבכת. היא יפה, ויש בינינו אף דמיון כלשהו בתוי הפנים, אבל היא תמיד היתה קרה אלי. אולי גם אני במצבה היתי מתנהגת כך. אם לשלושה ילדים, הבכור אוטיסט שגוזל המון כוחות. לפעמים אני מעריצה אותה על כל תעצומות הנפש שלה, שאין לי מושג מה מקורם. עם שני הצעירים יותר אני דוקא מסתדרת לא רע.
לפני חמש שנים, ההורים קראו לי לסלון, לדבר על משהו חשוב. יעל ויוני היו בטיול הבר מצווה של התנועה. כילדה בת חמש עשרה כבר ראיתי מספיק סרטים לדעת שיש צרות. כעבור שלוש שעות חזרתי לחדר. אותו לילה לא ישנתי. הבטתי במראה, שמא הורי טועים. אני כל כך דומה לאבא שלי, ובכלל למשפחה שלו, אחותו ואמו. איך לעזאזל יכול להיות שאני מאומצת? כשיוני ויעל חזרו מהטיול, סיפרנו להם. פתאום ראיתי אותם אחרת. הם לא באמת אחים שלי, אין בינינו קשר דם. יכול להיות שיש לי אי שם אחים או אחיות? ומי אמי הביולוגית? ואבא? נכנסתי למערבולת שאני לא בטוחה אם ואיך יוצאים ממנה. ככה לפתע הכל השתנה, לפחות אצלי בפנים. התחלתי לחפש, כל דבר, כל רמז לעבר, להווה. הפכתי כל אבן שרק יכלתי. בגיל שבע עשרה מצאתי שאני בעצם די נמשכת לבנות. החוויה המינית הראשונה שלי, עם בת, היתה עם ענבל. היא ישבה לידי בכיתה. המגע של ירכיה הלהיט אותי. לאחר שיעורי ההתעמלות הקפדתי להיות בסביבה כשהיא התפשטה, נכנסה למקלחת, התנגבה. עקבתי אחרי כל תנועה שלה. היא עוררה בי המון תשוקות שלא ידעתי שקימות בי. בסופו של דבר שכבנו אצלי, כשהיא באה אלי לסופשבוע. מה יותר טבעי מחברה טובה שבאה לישון אצלך. כדי לא לסבך דברים, יצאתי לפעמים עם בחור, חרמן מחמד תורן, שרק רצה להשפריץ את עצמו לדעת, וכל חור כשר. כבד עלי המסע הזה. הנה, אני כבר בת עשרים, ועוד לא העזתי לנסות לברר מי הורי הביולוגים. לא כל כך כדי לא לפגוע בהורי הפסיכולוגים, הם בטח די מצפים שיום אחד זה יגיע. אין בי את הכוחות. הפחד משתק אותי. בפורים האחרון, תחת מסווה נערה מטירתו של המרקיז דה סאד, סיפרתי להורים על נטיתי המינית. הם קיבלו את זה יפה, ומשום מה לא הופתעתי. שמחתי להוריד חלק מהמטען. אני מניחה שמחר, בליל הסדר, כשכולם יתכנסו אצלנו, בטח אהיה לשיחת הערב, אם בפני ועוד יותר מאחורי. די שקט בבית, כבר מאוחר. יוני ויעל יגיעו רק מחר מהבסיס. המחשב די עייף אותי, ואני חושבת להפוך את השנה הזו לשנת האומץ. אני אגש אל ההורים להודיע להם שאני רוצה לפתוח את תיק האימוץ. אני חיבת את זה לעצמי. נמאס כבר לחיות על הכדורים. נמאס לי מפסיכולוגים דפוקים שמנסים להסביר לי כי אהבתי לנשים נובעת מחסך דמות אם. רבאק, תהיו קצת יותר מקוריים, תפתיעו אותי. ירדתי לכיון המטבח להכין לי כוס שוקו, עם המון שוקולד, שימס בתוך החלב. מכיוון חדר העבודה של גידי, אבי, הגיע אור מרצד של מסך מחשב. המצחיק הוא, שמגיל די צעיר קראתי להורי בשמם, גידי ותמי. עוד לפני שהם סיפרו לי שאני מאומצת. ליאורה, אחותו של גידי, תמיד קיטרה בפני גידי שהיא לא מבינה איך הם נותנים לילדים שלהם לקרוא להם בשמם הפרטי. בכלל ליאורה נראתה לי די מתוסבכת. היא יפה, ויש בינינו אף דמיון כלשהו בתוי הפנים, אבל היא תמיד היתה קרה אלי. אולי גם אני במצבה היתי מתנהגת כך. אם לשלושה ילדים, הבכור אוטיסט שגוזל המון כוחות. לפעמים אני מעריצה אותה על כל תעצומות הנפש שלה, שאין לי מושג מה מקורם. עם שני הצעירים יותר אני דוקא מסתדרת לא רע.
