מסכה

[egbar23]

מסכה

לפורום שבוע טוב, רק הסתיימו חגיגות הפורים וחלק מאיתנו גנז את התחפושות והמסכות לפורים בשנה הבאה. התקבלה הודעה מפיקוד העורף להגיע לתחנות החלוקה. לאחר שלב ההגעה, קיבלנו היתר מהפיקוד לקנות חלקי איטום. השלב הבא היה לפתוח את הקופסאות להוציא המסכות ולמדוד. בימים חמישי ושישי כבר היינו בהיכון עם מסכות האב"כ. אנו מוכנים למלחמה ולקרב של האמריקאים מול העירקאים. אנו משפחת השכול-ההורים השכולים, לא היינו צריכים כל כך את מסכות פורים והאב"כ. וזאת מהסיבה כי כל השנה אנו הולכים עם מסכות על הפנים. צוחקים מתי שמבקשים מאיתנו. מספרים דברים מה ומתי שאחרים מסביבתך רוצים לשמוע סיפור. חיים בצל המסכה כדי לחיות. מתי נוריד סוף סוף, גם אנחנו את המסכות שלנו? שאלה כבדה מאוד. למי התשובה? שמואל אגבר (אבא של רותם)

 

[nypx]

שמואל העצה הכי טובה..

שאני יכול לתת לך זה: שתמצא חברים שלידם המסכה ממש מיותרת.

 

[אני במבי]

שמואל היקר

למרות שאני לא נמנית על משפחת השכול אני יודעת ממרומי גילי ומנסיוני שגם אני חיה עם מסיכות ולא רק מסיכות שמבקשים ממני לשים אלא מסיכות שאני שמה על עצמי. ולמה? כדי להגן על עצמי. לא רוצה להיחשף במלוא "הדרי" בפני כל אחד. בוחרת לי את האנשים המעטים מאוד שבפניהם יש לי הזכות להוריד את המסיכה. והאמת-יש הרבה מסיכות והרבה סוגים כך שזה מזל גדול אם יש חבר שאיתו אפשר להיות בכלל בלי כלום. חשופה לגמרי. זה מפחיד וזה גם כייף מאוד. וכל פעם עוד רובד יורד ועוד אחד. ועוד משהו. הרבה פעמים אני שמה לב שאנשים רואים בכלל משהו אחר. לא את מה שאני חושבת שאני מראה. וזה בגלל שחוץ ממה שאתה קורא מסיכות- גם העיניים שלנו שונות, וכל אחד רואה כל דבר אחרת מהשני ומפרש אחרת ומרגיש..... ואני בטוחה שאני לא מחדשת כלום לאף אחד. אני רק מבהירה לעצמי שוב. ואני גם קצת מתגעגעת למישהו שהלך לישון .מאוד מתגעגעת אפילו וכשיש לי סוג כזה של געגוע אני כותבת פה. ואתה יודע משהו? הנה זו עוד מסיכה שפשוט אני לא יכולה להוריד עכשיו. אמרתי לילה טוב ואני מודאגת והלב שלי לא שקט אבל לפחות עד הבוקר אני אשאר עם זה לבד והנה שיתפתי פה טיפה....ואם זה מבלבל מישהו או לא ברור אז זה מה יש עכשיו...(איפה איפה האייקון של במבי שהתחפש לנמר?)

 

[אחת מהצד]

בשקט בשקט..

רק עוברת פה ליישר את השמיכה. שלא יהיה לך קר הלילה. אמרו בחדשות שמחר תתחיל סערה חדשה. והמלים שכתבת פה, התחברו כל כך חזק להרגשה שהגעתי איתה עכשיו. ואיך נבהלתי פעם, כשהבנתי שהמסכות הן צורך של מי ששם אותן. וזה חסד גדול של החיים, כשהם מזמנים לנו את אלה, שהמסכות הכי קשיחות נמסות כאילו כלום. או כאלה שבכלל לא משנה, כל מסכה שתנסי לשים, שקופה לעיניים שלהם. ויותר ויותר ימים שאת מבינה שאפשר גם בלי.. המסכה. שעוד נשל נושר ממך בדרך. מה שתמיד מזכיר לי את השיר ההוא של מאיר אריאל אבל אני לא אזמזם אותו עכשיו, כי באמת הוא לא קשור עכשיו. וגם בשביל שלא אעיר פה אף אחד. מאוחר..