מסכה=/=מקום בטוח?

[ליידילי]

מסכה=/=מקום בטוח?

מקבלת ו-לא מקבלת את דבריך האלי אודות המסכות שאנו עוטים, וה"מקום הבטוח" אליו אנו משתוקקים ומקווים. כדי להעניק מקום בטוח - אנו זקוקים למקום בטוח... ומה יקדם למה? הביצה או האפרוח? / התרנגול או התרנגולת? יש ציפיה/תקווה סבירה וישנם חלומות באספמיה. לא פעם ולא פעמים תהיתי לעצמי מדוע אותו מינימום של סבר פנים, תשומת לב, ונימוס שאנו מעניקים לזרים בקלות יתרה - אין אנו מוצאים את האנרגיות להעניקם לאנשים הקרובים אלינו ביותר. האם מקום בטוח פירושו מקום בו אנו יכולים להניח לעצמנו " להסיר את השריון המגן" את המסכה, את סבר הפנים, ולהניח לעצמנו לשפוך את מררתנו? להיות חמוצים/מדוכאים/מרירים/קוטרים/חדורי רחמים עצמיים/ /אצ´טרה/אצ´טרה ??? או שמא דווקא כלפי ה"יקרים והקרובים לנו ביותר" מן הראוי להשקיע מאמץ יתר, ולא כלפי זרים? איפה הבאלאנס? אז יש ציפיה/תקווה סבירה וישנן חלומות באספמיה. ויש אולי איזשהו אופטימום שראוי לשאוף אליו? לתגובתך אשמח.

 

[האלי]

ותשובתי, דבר דבור על אופניו

(אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע לי טוב

) אבל כדי שנגיע לאיזה דו שיח שאינו דו שיח של חרשים מן הדין שנבסס קודם כמה הנחות יסוד שאם את לא מסכימה להן אין על מה לדבר. ז"א אפשר לדבר, אבל אף אחד לא ישמע את משנהו. הנחת היסוד שממנה אני יוצא היא שבני האדם טובים ושואפים לטוב. לא קשה לבסס את ההנחה הזו על הגיון בריא. קרי כל אחד רוצה שיהיה לו טוב לא כך? אז למה אנשים עושים כל כך רע אחד לשני את שואלת? ראי מרתף השדים לעיל ויותר מזה על ההבדל בין התאהבות לאהבה, להלן (אני חייב לגמור כבר לכתוב את זה לא? ). אנשים פוגעים בזולתם משום שהם פגועים. אני אוהב לומר את זה: "אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם". ומי שפועל מתוך הכאב של הפגיעות שנפגע, לא תמיד מצליח להוציא מעצמו את המיטב. או אם תרצי, תמיד לא מצליח להוציא מעצמו את המיטב. וכאן אני מגיע לקושי בזוגיות. רובנו מתאהבים כידוע במי שמזכיר לנו את הדמות המשמעותית לנו שממנה נפגענו בעברנו/ילדותנו. מהטעם הפשוט (אולי מהטעם הברור ולא הפשוט, כי תיכף זה מסתבך...) שאנחנו, או יותר נכון הילד הפגוע שעוד גר בזכרוננו רואה סימנים של חיבה מאותו אחד שמזכיר את אותה דמות משמעותית ומאמין שהדברים יבואו כעת על תיקונם. כל אותם חסכים וכאבים ופגיעות של העבר, על כל אלו יפצה כעת האהוב (מובן שזה עובד לשני הכיוונים, גם זכר גם נקבה). דא עקא, שאותו אהוב/בנזוג, מצפה בדיוק לאותו הדבר... אמרתי שזה הולך להסתבך, אבל זה לא כל הסיבוך. כי אותו אחד שממנו ציפינו שיתקן את פגיעות העבר, שהזכיר לנו כל כך את אותה דמות משמעותית (דמות משמעותית = אבאמא או מישהו כזה) לא רק שאיננו מסוגל לתקן את פגיעות העבר, משום שהן קרו בעבר והדרך היחידה לתקן אותן היא להשלים עם מה שהיה. אלא שהוא, בהתנהגותו שכל כך דומה לזו של מי שנפגענו ממנו בעבר (חשוב להדגיש שנפגענו למרות שקרוב לוודאי שלאף אחד לא היתה כוונת זדון לפגוע בנו... אבל הפגיעה קיימת, היא שם) כמו מגרד את הצלקת הישנה ומעורר את השדים הנמים מרבצם. זו מן הסתם אגב הסיבה מדוע קשה לנו להיות אדיבים ומנומסים אל בנזוגנו באותה מידה שאנחנו אדיבים ומנומסים אל הזולת. הזולת איננו מגרה מחדש את הכאבים הישנים שלנו באותה אינטנסיביות שעושה זאת בנזוגנו. וכאן אני מגיע למקום הבטוח שעליו אני מדבר כל הזמן. ברגע שאנחנו מבינים שאת כל הדברים האלו שעושה לנו בנזוגנו, הוא לא עושה זאת לנו או נגדנו, אלא מתוך הכאבים שהוא סוחב איתו. ביחד עם הידיעה שהוא רוצה בקשר איתנו, שהוא בעצם אוהב, אנחנו יכולים לזכור שכל אותן "לחיצות על הכפתורים" שמקפיצים אותנו נעשות מתוך הכאבים שלו. אילו היה נקי ומשוחרר ממצוקות העבר שלו אף פעם לא היה עושה שום דבר שעלול לפגוע בנו. כי הרי מהות האהבה (כמו שאני מבין אותה) היא הידיעה שבשום אופן לא יעשה האוהב שום דבר המכוון לפגוע באהוב. בידענו את כל זה אנחנו צריכים להיות מסוגלים לראות את הכאב של בן הזוג כשהוא פוגע בנו. (כי כמו שאמרתי, אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם. וכך גם, אנשים פגועים פוגעים בזולתם.) ומתוך ההבנה הזו אנחנו יכולים לקבל את בן הזוג גם כשהוא פוגע. כי אנחנו יודעים שהוא פוגע מתוך מצוקה שהוא שרוי בה ולא מתוך כוונה רעה. ואז כשאנחנו לא מתלקחים ופוגעים חזרה, יכול להישבר המעגל של פגיעות הדדיות שהורסות את הזוגיות. לקבל את בן הזוג כשהוא פוגע מתוך ידיעה שהוא פוגע משום שהוא שרוי במצוקה, לזה אני קורא לתת מקום בטוח. זה מצריך לא מעט אימון (וגם אמון, הן בעצמך והן בבנזוגך) ותירגול, אבל זה אופטימום ששווה לשאוף אליו. שלך, האלי.

 

[ליידילי]

דיבור דבור

עם אופניו... או בלי גלגלים... ובכלאופן יש עוד כמה אופנים (צדדים) ועל אף רצון עז מקרב לב, להסכים לתיאוריה האופטימית, באמת... באשר לויכוח הנושן אם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו... בד"כ תמצא אותי בצד הסנגוריה. ועם זאת אנו נתקלים בכל כך הרבה רוע, שממש קשה לשכנע את מי שנפגע (לתשומתך) שמי שפגע/ו בו עשו זאת על אף טוב ליבם הבסיסי ומחמת שנפגעו הם עצמם. משל הסירות שסיפרת לי ולאחרים לפני ימים רבים ... נותן (לי לפחות) מענה חליפי בדבר פגיעות ומה לעשות איתן. אך הוא ממקם את הפגיעות אצלנו, ומניח בידינו את הבחירה המושכלת אם להפגע או לא. לבחור שלא להפגע, ולהתרומם ולהינשא מעל פגיעה (במובן הערכי) ואז להוסיף על כך ולהיות מסוגל לתת מקום בטוח לבן/בת הזוג... וואו - כלום לא הרבית מאד לדרוש מצד אחד בלבד? ומה הצד השני? ומכיוון שכך אשוב ואשאל: איפה הבאלאנס? שלך בידידות רבה ל.

 

[האלי]

אז זהו,

שהבלאנס נוצר, אם הוא נוצר כששני בני הזוג מאמצים את אותה הגישה. ואז זו אהבה מ.ש.ל. שלך, האלי.

 

[ליידילי]

לקחת לך, בחור, את הדרך הקלה

בעבור כך, ששני בני הזוג יאמצו אותה גישה, עליהם להיות באותו שלב התפתחותי...הכרתי ורגשי... כלומר עליהם לאהוב זה את זו מליפניכן... מה שנקרא "איפכא מיסתברא"...(או כך נדמה לי )...שמשמעו (באוזני לפחות) שהסבירות שכך יהיה מופרכת מיסודה... ובכלל... אנו מדברים על המציאות, היומיומית של זוגות שמבקרים זה את זה, (לא ביקורים מוסדרים... אלא בקורת- לא כל כך ספרותית). כלומר אלו שכבר קצרה רוחם, אזלה סבלנותם... וכל מה שברצונם זה שבן הזוג ישתנה כבר לעזאזל, ישנה את מהלכיו ומעשיו ואורחותיו... יתאים את עצמו ולו "מעט שבמעט" ומה כל כך קשה לו/לה לשנות? "מה אני כבר מבקשת?!" משפט מוכר לא?

 

[האלי]

נוווו...

אם כך לא נותר להם לבני הזוג אלא לבוא לכאן ולהלין על מר גורלם

אבל אם תותר לי מילה ברצינות ליידילי, אם את זוכרת אי אז ביואל אמרתי שצריך לעבוד קשה בשביל להגיע למחוזות האהבה. ואז היתה שם מי שצלבה אותי ואמרה שאהבה ועבודה בכלל לא הולכים ביחד, ושאני די מדבר שטויות. אז יתכן שבאמת אני מדבר שטויות (ואני לא! ) אבל מי שרוצה יחסי זוגיות טובים ואהבה. צריך למצוא בתוכו את הכוחות לאהוב את עצמו בשלמות ומתוך האהבה הזו למצוא את הנכונות לקבל את בן הזוג בשלמות ומתוך אלו תצמח האהבה. אגלה לך סוד, שבאמת אף אחד לא יודע... אהבה אמיתית לא צומחת משום מקום אחר. שלך, האלי.

 

[ליידילי]

"אז אני אומר לך את האמת..."

צירוף המלים "אהבה אמיתית" כמו גם "שלום אמת" וכיוצא בהללו צרופים, מעבירים צמרמורת של אי נחת בשדרתי. כזו שתוקפת אותי כאשר מישהו פותח את דבריו באמירה "אגיד לך את האמת"... או אז אוזני מזדקפות כי בדרך כלל משתרך לו מיד אחר כך שקר... אז אני יודעת שאתה לא פוליטיקאי ולא ממלמל לי דמגוגיה, ובאמת מתכוון לאהבת אמת... וגם לאהבה דו כיוונית. ואני אפילו לא חושבת שאתה מדבר שטויות. אלא שהדברים מעט פשטניים מדי, בעוד שאנו כולנו אנשים מורכבים, ונמצאים במצבים מורכבים. אולי תסכים בטובך להגדיר אהבה, ואולי תבדיל עבורי בינה לבין אהבה אמיתית... או תבחין בין סוגים. ואז נוכל להמשיך בדיוננו.

 

[ליידילי]

רוצה לומר

שאני מכירה רק את האהבה שבליבי, אף שגם אני מבחינה בין אהבה להתאהבות... אבל לבד מזה... איני מכירה אלא את אשר בליבי.

 

[ליידילי]

עוד משהו

יש איזה ספר ילדים שמתאר את האהבה שבליבו של אדם ככדור גדול שבתוכו כדורים קטנים יותר, כאשר האדם מוסר כדור קטן לאחר ה"כדור שלו גדל" והכדורים הקטנים מתרבים. ואם אדם "מתקמצן" ולא מוסר כדורים לאחרים הכדור שלו נשאר צמוק ולבד... מה דעתך?

 

[זיו ברוך]

היי, ליידילי,

אני יודעת ששאלת את האלי, אבל הספר הזה נשמע כ"כ מתוק. תוכלי לומר לי את שמו ????? ועוד משהו שרציתי לומר לגבי הדיאלוג שהתפתח פה. אני מאוד מבינה למה מתכוון האלי. אני גם חושבת שאם כולנו היינו חושבים ומאמינים באמונתו - העולם היה נראה לגמרי אחרת, וגם השלום לא היה נראה כ"כ בלתי מושג... ולגבי "יצר לב האדם רע מנעוריו" או "טוב מנעוריו" שמישהוא כאן הזכיר - יש עדיין מחלוקת גדולה. גם בספרות פסיכולוגית מקצועית. אני, אישית, מאמינה באפשרות שניה... אני קוראת את דברייך, שמביעים ספקנות וחשדנות, וחושבת שבעצם אלו שתי תכונות שמאפיינות אותנו (את המין האנושי) יותר מכל, ולכן - דבריו של האלי נראים לנו מופרכים מיסודם. ואולי, בעצם, אלו תכונות מאוד פרימיטיביות שמאפיינות בעלי חיים רבים, ולא רק את יצורי האנוש, ובין השאר - גורמות לנו להטיל ספק באחרים, לחשוד בכוונתם, לחרחר בכעס ולהשמיע נהמה כשהם רק מתרקבים לטריטוריה שלנו - (בדיוק כמו הכלבים המתוקים שלי....) - אבל... אני חושבת שהיתרון שלנו על פניהם, הוא אולי ביכולת הבחירה, וביכולת לשנות התנהגויות פרימיטיביות אלו. מה שאני מנסה לומר, ולחשוב יחד איתך הוא - האם מה שמכוון את דרכנו הן אותן התנהגויות פרימיטיביות, (האופייניות לבעלי חיים רבים), של תוקפנות, או בריחה, או שמא יש ביכולתנו לשנות דפוסים פרימיטיביים הללו לדפוסי אחרים, - פחות חשדניים, פחות ספקניים, יותר מקבלים, יותר אוהבים... מעטים האנשים המצליחים לדעתי לעשות שינוי זה. אך - אין מאושרים מאנשים אלו. שעולמם רווי באהבה עצמית ואהבת הזולת, ואין בהם שמץ של שנאה, קנאה או כעס... בקצרה, רציתי לומר, שהאדם מורכב גם מיצרים מאוד פרימיטיביים, שבין השאר, גורמים לו לתקוף, או לברוח. וזה נורא טבעי וטבוע בנו. ועבודה רבה דרושה לשנות זאת....רבה אך כדאית. אשמח לשמוע שוב את שם הספר.

 

[ליידילי]

זיו חביבה

תודה על תגובתך, יש לי תגובה לתגובה, אלא שהגעתי לכאן אחרי יום ארוך, והייתי מעדיפה להקדיש את תשומת הלב הראויה. כך שברשותך אעשה זאת, (אני מקווה) אולי במהלך סופה"ש. בינתיים שבתי וקראתי את הדיון עם האלי, (עימו אני מאד אוהבת ל"שוחח" ולדון מאז ימי יואל ז"ל,) וגם את יתר התגובות, ושמחתי שהצטרפו "מתדיינים נוספים". וגם על דבריהם יש מה לומר. בגדול אומר שני דברים: האחד שאף אם יש בי מידה כלשהי של ספקנות וחשדנות, את הדברים שאמרתי אמרתי לצורך הארגומנט. (ואוזני דוברי שפות זרות תצילנה...) יש כאן גם איזו אמירה לדור, שסבר שהמשפטים שציטטתי במרכאות באים ממני ומבעייתי - ולא כך הוא. אבל לא נורא. (אני סבורה כמוך בדיוק דור - שאדם יכול לשנות רק את עצמו/תפיסתו/פרשנותו - הוא) השני הוא שאנו, או מוחנו אכן מורכבים משני אלמנטים: פרימיטיבי ושכלתני. החלק הפרימיטיבי ממונה על ההשרדות : כאשר יש איום (אמיתי או מדומה על חיינו ו/או השרדותנו) מיד מתגייס חלק זה במהירות עצומה ל"קרב" או לבריחה.. מהירותו רבה כל כך עד כי התפיסה ההכרתית שהתכופפנו כדי לחמוק מאבן מתרחשת זמן רב אחרי שהאבן כבר חלפה והאיום פג. על החלק השכלתני לא אדבר כעת, בהנחה שאת כוחו ותפארתו אנו מכירים. כאשר אדם נפגע - הוא מגיב מהחלק ההשרדותי שלו - ואם הפגיעה משמעותית (במובן מישכה או עוצמתה) כי אז הנפגע מפעיל מנגנוני הגנה. הדברים אשר את מציינת שדרושה עבודה רבה לשנותם - הינם (במידה רבה) מנגנוני הגנה. הדרך לתיקון אותן פגיעות (אלו שהאלי אומר שלא ניתן לתקנן, אלא להשלים עמן ועם הידיעה שהתרחשו בעבר, וכבר אינן מאיימות עלינו ועל שלומנו), הינה להחלףץ ממנגנוני ההגנה שכבר אינם תקפים. וזה כדבריך קשה, קשה מאד. אדם שעסוק בהשרדות, אינו חושב יותר מדי, חלק מוחו הפרימיטיבי מגיב במהירות על איומים אמיתיים או מדומים... מבלי שהמחשבה על כך עוברת בכלל בחלק השכלתני... ברגע שהאיום חולף, השורד כבר אינו עסוק בו אלא בבא אחריו... וכן הלאה. כעת אמרי לי את : כאשר אנו אומרים יצר לב האדם.....(טוב/רע) ... מנעוריו למה כוונתנו? מעת היווצרו כאדם? או מינקותו.? ואם מינקותו הרי רוב (אם לא כל) פעולותיו ותגובותיו של תינוק נובעות מצרכים קיומיים השרדותיים כלומר - צרכים "פרימיטיביים"... האם זה אומר שיצרו טוב? או רע? והאם בכלל יש לצרף תגית ערכית לצרכיו/יצריו? אולי בכלל מדובר ב"פרווה"? אופס... סליחה נסחפתי. יאללה למיטה... רגע... כן, בענין הספר עלי לחפשו בספריה (הפרטית או הציבורית) לא ממש זוכרת את שמו... אך נדמה לי שהוא "כדור כחול, כדור אדום"...(ויתכן שמה שאני זוכרת הוא משפט מהתוכן ולא השם). אשתדל למצוא לך. התנצלויותי על הגלישות... לילה טוב.

 

[זיו ברוך]

היי, ליידילי יקרה,

כמה דברים שהסבו את תשומת ליבי במכתבך: 1) מי זה יואל ז"ל ??? (הרגשתי צביטה בלב כשראיתי את ה´ז"ל´...) - תשתפי אותי ? - לא זכיתי להכירו, וכנראה שהיה אדם רב משמעות כאן - האומנם ? 2) לשאלתך בדבר יצר לב האדם טוב/רע - למיטב ידיעתי, ההתייחסות בשאלות הללו (לפחות בספרות הפסיכולוגית) היא לשאלת יצר לב האדם החל מינקותו, ולמעשה - מרגע הגיעו לעולם. שאלה זו, בעצם, מנטרלת את השפעת הסביבה על חיי הפרט, ובוחנת - האם, האדם, מעצם יסודו, הוא בעל יצרים מועילים/טובים/אוהבים או שהוא בעל יצרים הרסניים/רעים/מיליטנטיים ותוקפניים...(הרי פרויד עצמו הזכיר את יצר התוקפנות כאחד היצרים המולדים, החזקים ביותר שיש באדם...). כשמדברים על יצר לב האדם בנעוריו או בבגרותו - מתייחסים לקומבינציה של הסביבה והתורשה (או היצרים המולדים). ולכן, ההתייחסות הינה לשלב הטרום-סביבתי. לשלב בו האדם נולד - וגם על כך, כמובן, יש מחלוקת (האם הוא בכלל נולד טבולרסה (לוח חלק) או שיש בתוכו כבר מכלול של דברים, מיד עם היוולדו...בקיצור - ההתייחסות הינה לשלב שלפני השפעת הסביבה על מי שאנחנו. האם, ביסוד-יסודנו, אנחנו נולדים רעים ומיליטנטיים או טובי-לב ורוויי אהבה ...לי, אישית, קצת קשה לראות ילד או תינוק כמשהו רע, אבל - שמעתי גם דברים על כך... 3) אני מקבלת את גירסתך על יצרים פרימיטיביים-´נמוכים´ ויצרים אינטלקטואליים-´גבוהים´. מה שאני טוענת הוא, שבלא מודעות רבה מצידנו - שולטים בנו היצרים הפרימיטיביים. וכשיש בנו מודעות גבוהה - נוכל לנטרל את אותם יצרים פרימיטיביים, שלרוב הם יצרים הרסניים - שהרי אנו לא באמת ניצבים מול סכנת הכחדה, והאיום הוא לרוב ובעיקר - עיבוד של מוחנו בלבד - אם נחשוב על כך ברצינות - נבין שאין ממש קורלציה בין התגובה שלנו לבין מצב ההישרדות שלנו...מעטים מאוד הפעמים בהם אנו נמצאים בסכנת הכחדה או הישרדות - ובכל זאת, רבות הפעמים בהם אנו מגיבים בתקופנות, כאילו עלינו להילחם למען הישרדותינו. אם היינו פועלים, אולי, באופן יותר שכלתני, היינו מסוגלים גם להגיב בצורה שכלתנית, ולא פרימיטיבית. אבל - למרות כל זאת, אני עדיין חושבת שהמעבר בין המצבים הללו הוא נורא-נורא קשה, ומצריך מאמץ רב, ויכולת עילאית, לראות שבעצם - אין ממש בתחושת האיום שלנו. ושלרוב - הכל הינו פרי פיתוח מעבדות המוח, שמעצם ברייתו - ידע לחשוב רק בצורה של תקיפה או בריחה - והעיקר - להגן על השרדותינו. יום נעים לך. זיו

 

[האלי]

האהבה שבליבך ואידך זיל גמור

לא אוכל להגדיר את האהבה עבורך. כשם שגם אם אדע לתאר לך כל צעד בדרך שעליך לעבור, לא אוכל לפסוע עבורך אפילו צעד אחד. אני יכול לעודד, לתמוך, לכוון, אבל עד שלא תחליטי את לצאת לדרך, לא יקרה שום דבר. לא תגיעי לשום מקום. (והדימוי מתאים הן לדרך פיזית והן לדרך של התפתחות נפשית) הסיבה שקשה לנו (לא רק לך) להאמין באהבה אמיתית היא שהיא נמצאת מחוץ לממלכת המילים. וזה כבר נשמע כמו חארטה שמוכרים בסדנאות יקרות בהגזמה של הניו אייג´. אבל מה לעשות זו האמת. צ´ואנג טסה אומר על המילים שהן משמשות לנו להבנת המשמעות כמו שהמכמורת משמשת לדייג לתפיסת הדגים. ומרגע שתפס הדייג את הדגים הוא כבר אינו צריך את המכמורת. וכך אנחנו כשאנחנו מבינים את המשמעות, אין לנו צורך במילים. אבל מכיוון שהמילים הן הדרך, מסורבלת ככל שתהיה, שאנחנו יכולים להעביר בינינו תקשורת. התרגלנו להאמין שהמילים הן חזות הכל. הן המשמעות. ולא היא האמת, המהות הממשית, טבע הדברים... אין סוף שמות וכינויים ניתנו לזה בכל התרבויות בכל העולם, המהות עצמה נמצאת מחוץ לממלכת המילים. ולכןבעזרת המילים אוכל להנחותך עד לפתחה... אבל מעבר לזה תצטרכי להעיז ולהאמין. כי אחרת לא תגיעי. שלך, האלי.

 

[dor50]

אמת של מי?????

כשמישהו אומר "אגיד לך את האמת" אנחנו צריכים להבין שזו האמת שלו/ה ורק שלו הנובעת מתוך אמונותיו, מחשבותיו, הרגליו, אבל זו עדיין רקהאמת שלו ולא בהכרח האמת של האחר, כמו שהמציאות שלך היא רק שלך כפי שהיא משתקפת במחשבותיך ויתכן מאוד שהמציאות של בן זוגך שונה משלך. (הכל תלוי בזוית הראיה) כדי להבין מה חושב, מה רוצה הבן/ת זוג צריך לשאול אותוולא לחשוב שהוא יבין אותנו מבלי שנגיד כלום. שיהיה לכם יום נפלא צביקה

 

[dor50]

ליידי נחמדה...

אני מרגיש צורך להצטרף לדיון שלכם, מותר? ומתוך כמה סיבות: אני חושב שמבלי לשים לב אמרת את בעיתך "יתאים את עצמו ולו מעט שבמעט". למי להתאים? מדוע שיתאים? למה הוא ולא את? (זו שאלה כללית?). זו בדיוק הבעיה של זוגות רבים, רוצים שהשני/ה ישתנה אבל מבלי לחשוב שאני הוא זה שצריך להשתנות, שאי אפשר לשנות את השני, אם הוא לא רוצה בכך. אנחנו צריכים להבין שהמציאות שלנו היא לאוו דווקא המציאות של השני, העובדות הן אותן עובדות, אך המציאות שלנו היא למעשה הפרוש לאותן עובדות, וכל אחד נותן פרוש שונה לאותו מקרה (עובדה). סיפור להמחשה:רץ בחור לרכבת, בדרכו הוא ניתקל בבחורה, להלן 3 פרושים שונים לאותו מקרה: 1. אחד ממהר לרכבת ופולט קללה עסיסית. 2. שני מתנצל על הפגיעה ושואל עם קרה משהו. 3. שלישי שם לב שלפניו בחורה יפה ומנסה לפתח היכרות שאולי תוביל לחברות. המסר: תלוי בפירוש שלנו לעובדות והוא שונה מאדם לאדם. מאבק הכוחות המתרחש בין בני זוג נובע מכך שאנחנו רוצים שהשני/ה יקבל את הפרוש שלנו ואנו לא מוכנים לקבל את הפרוש שלו לעובדות. ואני מסכים אם מה שהאלי כתב לך בהודעותיו, תנסי להקשיב להן ללא פירוש, וללא שיפוט, והוא כלל לא בחר בדרך הקלה. בברכה צביקה

 

[michal_sil]

האלי..

אני מזדהה עם כל מילה. נגעת לליבי מאוד.תודה.