P o e m a n
New member
מסך לבן
מִילֶה... אני בערוב ימיי. 'ערב' הייתה בעיני מעולם מילה נעימה. של תה מתוק, מהביל וצרצרים המבשרים את בואה של האפלה. זו אשר באה אחרי שעת ערביים ולפני המסתורין הסתום של הלילה. הלילה הוא הדבר היחיד בהווייתי העלובה, שמפריד אותי מהמבט המשונה במסך הלבן. אך אני, בצר לי, איני מוצא בו מנוח. מִילֶה... בערב כולם בוהים בטלוויזיה. אבל רק יוסף, הדגנרט הזה, עדיין מנסה לדובב אותה. מנהל עמה שיח חכמים של לפני שנת הצוהריים. בצעקות כמובן. אני מגחך לעצמי. היא לא תענה לו. הרי איתי היא ברוגז כבר שבועיים ואני הייתי מידידיה הטובים ביותר. אני נמלכתי בדעתי לתת את מבטיי המשונים במסך הלבן לאלתר. עד יעבור זעם. מִילֶה... כשהילדים לוקחים אותי בחגים לטעום את טעמה המיותר של תערובת הרחמים והמצפון, אני משתדל שלא יפנו את ראשי לחלון. יכאיב לי מדי לראות את המקומות אותם ידענו דרך השמיים, דרך הגשמים, דרך העיניים דרך האף ומעומק הלב. ולא שאכפת לי לכאוב. הכאב ואני, אם נניח לרגע לפרידות הקצרות לשינה ומבט משונה בתקרה, דווקא די מסתדרים. זה הבכי שממאן להגיע. ואני משווע לו כרגבים בסוף קיץ שאיבד את הזמן באנוכיותו המוכרת. מִילֶה... ובכל זאת אין הרע דומה לרשע בהתגלמותו. הוא טומן בחובו גם טוב. טוב שאינך רואה אותי כך, אהובה שלי. אוי לבושה. ימים כשנים לא ראיתי דמותי, איני מודע לצבע שערותיי אך מבטי אפור לבטח. האוכל נשמט ואינני מסוגל אפילו לומר תודה בוכייה לאלה האמונים על החלפת יצועי ובגדיי. ובתמים, אין בפי טענות לאוכל שלהם. הוא מזין, הוא מלוח, הוא מתוק הוא אפילו לעתים פיקנטי...ובכל זאת חסר טעם. מִילֶה... אני מוצא את עצמי, בשעותיי כי רבות מספור, עסוק בעיקר במחשבות. אני נכנס אליהן עמוק כנווד ביערות הנצח, אוסף מחשבות כמו עץ נידף את עליו, לפני השלכת (הו..הסתיו וריחותיו...היערות וצלליו...) עד כי איני יכול לסדר אותם בסדר כרונולוגי, או סדר בכלל. הן נערמות להן עד שראשי מתפוצץ ,אני ממצמץ בכוח ומניד את ראשי. ברגעים כאלה, גם בימיי הצלולים, עלי השלכת של מחשבותיי היו נערמים לערמה אחת, ממוקדת ובעלת תמונה שאינה משתמעת. אני רואה אותך ושומע אהבה. מלאכית שלי ששמי גן העדן מובכים מיופייה ונופלים כמעיינות ענוגים בפני טוהר גופה. ואז הן שוב מתבדרות לכל עבר עד למסך הלבן. מסכו של המבט המשונה בתקרה, אשר מקפידה, כנטולת תקווה וצביעות, לא לשנות את גונה. מִילֶה... אני בערוב ימיי ,אין בכוחי לזכור את מצוותיי ואבדו מעליי החטאים. הדבר נורא מאחר ואין דבר אשר אוכל לזקוף לזכותי בכדי להמתיק חיוך שכוח. אין פשע שלכל הפחות אוכל להצטער עליו ברגעים של חשבון הנפש. אדם אשר ידע לתאר את המספרים איננו יודע למנות את אצבעות ידיו. שהרי נמנע הוא מלהביט בהן, פן ייזכר במגע שידעו לתת לך בשניות בהן נגעה נפשו בשמיים. מִילֶה... אני שומע את אלה אשר זזים, בחלוקיהם הלבנים, מלחשים: "מה זה 'מילה'?...מה למען השם זה 'מילה'? זה הדבר היחיד שהוא ממלמל כל היום". הם לא יבינו לעולם... מִירָה'לֶה שלי. הם אשר קוראים לנו תשושי נפש, אין ביכולתם להבין כי מאחורי העיניים הסתומות, הפה השמוט, המחשבה עדיין מתעקשת לנוע אך במעגלים לא סגורים. ואולי כאן טמונה הבעיה. המחשבה שבנדודה נטשה את הגוף. או להפך. מזמן חדלתי מלחשוב מה קדם למה וכל שנותר הוא לראות את דמותך מרחפת במסך הלבן ולקרוא בשמך: מִילֶה... לו יכולתי לכתוב הייתי כותב ודאי מלים כגון אלה למעלה. לו יכולתי לשים קץ לחיי, הייתי עושה זאת ודאי בערב הזה של יומי. יומי שכמוני, דומה כי טרם צבר די ייאוש בכדי להגיע אל סופו...
מִילֶה... אני בערוב ימיי. 'ערב' הייתה בעיני מעולם מילה נעימה. של תה מתוק, מהביל וצרצרים המבשרים את בואה של האפלה. זו אשר באה אחרי שעת ערביים ולפני המסתורין הסתום של הלילה. הלילה הוא הדבר היחיד בהווייתי העלובה, שמפריד אותי מהמבט המשונה במסך הלבן. אך אני, בצר לי, איני מוצא בו מנוח. מִילֶה... בערב כולם בוהים בטלוויזיה. אבל רק יוסף, הדגנרט הזה, עדיין מנסה לדובב אותה. מנהל עמה שיח חכמים של לפני שנת הצוהריים. בצעקות כמובן. אני מגחך לעצמי. היא לא תענה לו. הרי איתי היא ברוגז כבר שבועיים ואני הייתי מידידיה הטובים ביותר. אני נמלכתי בדעתי לתת את מבטיי המשונים במסך הלבן לאלתר. עד יעבור זעם. מִילֶה... כשהילדים לוקחים אותי בחגים לטעום את טעמה המיותר של תערובת הרחמים והמצפון, אני משתדל שלא יפנו את ראשי לחלון. יכאיב לי מדי לראות את המקומות אותם ידענו דרך השמיים, דרך הגשמים, דרך העיניים דרך האף ומעומק הלב. ולא שאכפת לי לכאוב. הכאב ואני, אם נניח לרגע לפרידות הקצרות לשינה ומבט משונה בתקרה, דווקא די מסתדרים. זה הבכי שממאן להגיע. ואני משווע לו כרגבים בסוף קיץ שאיבד את הזמן באנוכיותו המוכרת. מִילֶה... ובכל זאת אין הרע דומה לרשע בהתגלמותו. הוא טומן בחובו גם טוב. טוב שאינך רואה אותי כך, אהובה שלי. אוי לבושה. ימים כשנים לא ראיתי דמותי, איני מודע לצבע שערותיי אך מבטי אפור לבטח. האוכל נשמט ואינני מסוגל אפילו לומר תודה בוכייה לאלה האמונים על החלפת יצועי ובגדיי. ובתמים, אין בפי טענות לאוכל שלהם. הוא מזין, הוא מלוח, הוא מתוק הוא אפילו לעתים פיקנטי...ובכל זאת חסר טעם. מִילֶה... אני מוצא את עצמי, בשעותיי כי רבות מספור, עסוק בעיקר במחשבות. אני נכנס אליהן עמוק כנווד ביערות הנצח, אוסף מחשבות כמו עץ נידף את עליו, לפני השלכת (הו..הסתיו וריחותיו...היערות וצלליו...) עד כי איני יכול לסדר אותם בסדר כרונולוגי, או סדר בכלל. הן נערמות להן עד שראשי מתפוצץ ,אני ממצמץ בכוח ומניד את ראשי. ברגעים כאלה, גם בימיי הצלולים, עלי השלכת של מחשבותיי היו נערמים לערמה אחת, ממוקדת ובעלת תמונה שאינה משתמעת. אני רואה אותך ושומע אהבה. מלאכית שלי ששמי גן העדן מובכים מיופייה ונופלים כמעיינות ענוגים בפני טוהר גופה. ואז הן שוב מתבדרות לכל עבר עד למסך הלבן. מסכו של המבט המשונה בתקרה, אשר מקפידה, כנטולת תקווה וצביעות, לא לשנות את גונה. מִילֶה... אני בערוב ימיי ,אין בכוחי לזכור את מצוותיי ואבדו מעליי החטאים. הדבר נורא מאחר ואין דבר אשר אוכל לזקוף לזכותי בכדי להמתיק חיוך שכוח. אין פשע שלכל הפחות אוכל להצטער עליו ברגעים של חשבון הנפש. אדם אשר ידע לתאר את המספרים איננו יודע למנות את אצבעות ידיו. שהרי נמנע הוא מלהביט בהן, פן ייזכר במגע שידעו לתת לך בשניות בהן נגעה נפשו בשמיים. מִילֶה... אני שומע את אלה אשר זזים, בחלוקיהם הלבנים, מלחשים: "מה זה 'מילה'?...מה למען השם זה 'מילה'? זה הדבר היחיד שהוא ממלמל כל היום". הם לא יבינו לעולם... מִירָה'לֶה שלי. הם אשר קוראים לנו תשושי נפש, אין ביכולתם להבין כי מאחורי העיניים הסתומות, הפה השמוט, המחשבה עדיין מתעקשת לנוע אך במעגלים לא סגורים. ואולי כאן טמונה הבעיה. המחשבה שבנדודה נטשה את הגוף. או להפך. מזמן חדלתי מלחשוב מה קדם למה וכל שנותר הוא לראות את דמותך מרחפת במסך הלבן ולקרוא בשמך: מִילֶה... לו יכולתי לכתוב הייתי כותב ודאי מלים כגון אלה למעלה. לו יכולתי לשים קץ לחיי, הייתי עושה זאת ודאי בערב הזה של יומי. יומי שכמוני, דומה כי טרם צבר די ייאוש בכדי להגיע אל סופו...
