מסך יורד
מסך יורד ..פנויה, איך נראית, מאיפה, מעוניינת?.. סימן השאלה המשיך להבהב במסך, מנסה לגרות את אצבעותיי להקליד את התשובות הנכונות: כן, טוב, מרכז, כן. אך במקום זאת אני ממשיכה להביט על המסך, יודעת שעוד שניה, במקרה הטוב, אם לא אשיב, היא תלך לאחרת ותשאל אותה את אותה השאלה וההיא בוודאי תקליד: ברור, מצויין, מאיפה שתרצי, בטח. והלילה במיטה שתיהן יהיו אחת לשניה, גם אם הן לא נראות מצויין וגם אם הן לא ממש פנויות, אבל הן יהיו ואני לא. אני אמשיך לבהות בסימן השאלה המתנוסס מולי. ..כן, איך שתרצי, ומאיפה שתרצי, רק בך והלילה.. ממתי נעשתי כה נועזת אני תוהה ביני לביני. עכשיו היא בוודאי מאוד מתחממת שם ובטוחה שתקבל הלילה ואני, אני רק רציתי להשתעשע. ובתוכי יודעת כי זה שקר, שלא להשתעשע חפצה נפשי כי אם לאחת, נפש תאומה שתמלא את החלל הריק הזה שעומד פה בבית, שמתבזבז רק עליי. ..וואו, נשמע מבטיח, יש לך טלפון?.. שוב סימן השאלה. בוודאי שיש לי טלפון, אפילו ישן כזה של בזק, מהימים הלא יפים שלהם. אף פעם לא מסרתי את הטלפון שלי ככה באינטרנט ועוד בכזאת מהירות, אחרי שני משפטים, שני סימני שאלה והרבה היבהובים, הרבה מחשבות שמתנקזות למקום אחד, לאזור חלציי שנראה כי התייבש מרוב חוסר שימוש. ..יש.. תקתקתי את המספרים, מוותרת לעצמי, מוותרת על קשר רציני, בוגר ואיכותי למטרת סטוץ שיותיר את נפשי פצועה אך את סיפוקי מלא, ואת חלל ביתי מלא עוד יותר. אני חייבת לנסות, אני מכריחה את עצמי. את לא יכולה להישאר בבית כך לנצח ולהמשיך לתקתק מילים, בסוף יעלו עלייך, יראו לך דרך המסך שאת מזויפת, שאת לא מה שאת מציגה. צלצול טלפון. צלצול שני. בשלישי אני עונה. "הלו" "Hi gorgeous" קולה נשמע מפתה. "היי" "אז איפה את גרה?" "ברעננה" "מצויין, שתי דקות אני אצלך, מה הכתובת?" "הרצל 12, קומה שניה, דלת שמאל, שרון" "שרון, אני מקווה שאת מוכנה, כי אני מגיעה" אני רצה לדלת ונועלת אותה. אני מתקפלת, מחבקת את ברכיי ושעונה עם גבי על הדלת. 'מה עשיתי, מה עשיתי', אני מלקה בראשי. ישבתי כך דקה, אולי שתיים ואולי עשר והבנתי שאני צריכה להתעשת כיאה לאישה בגילי שמשתטה עם מי שלא תהיה שכבר תגיע ותדפוק בדלת ותתן לי את הבילוי של חיי. קמתי והתחלתי לסדר את מה שממילא היה מסודר. פתאום חרדה למחשבותיה על ביתי. ישבתי בספה, ואחר כך עברתי לכיסא הנוח ולכיסא המחשב, רוית הבהבה במסנג'ר ולא עניתי, שבתי לכורסה מוצאת את עצמי מתוחה ולחוצה כאילו כלתי עומדת להגיע, אז הכנתי קפה והוצאתי את רוגלעך השוקולד מהמקפיא וכשהמיקרו צפצף נשמעה דפיקה בדלת. הוצאתי את הרוגלעך לצלחת וניגשתי לדלת. רציתי בכל מאודי להציץ בעינית, רק כדי להיות מוכנה, רק כדי להיות בטוחה, אך היא שכנראה צפתה זאת, הסתירה בידה מאפשרת לציפיה לגבור ולמתח לטפס בגופי. בעיניים עצומות ובחוסר ידיעה פתחתי את הדלת. היא נראתה מצויין, בעצם יותר ממצויין, היא הייתה כל הפנטזיות שלי, היא לא הייתה אני. היא חייכה, נכנסה והחלה משוטטת בדירה. "שרון, יש לך אחלה דירה" "תודה. את רוצה רוגלעך?" הייתי נבוכה. "אני רוצה אותך" היא התקרבה אליי, הורידה מידי את הצלחת וכרכה את זרועה סביב מותני מצמידה אותי אליה. מבטה היה מחשמל, עיניה הירוקות ליטפו את נפשי הפצועה וידעתי שבקלות יכולתי להתאהב בה, גם חלל ביתי. היא הצמידה אותי בזהירות אך בבטחה אל הקיר והחלה מלטפת את גופי, קודם בידיה הרכות ואחר כך בלשונה, מוודאת שלא פיספסה שום חלק בגופי. אני ידעתי שאני רוצה, אבל חששתי. פחדתי להתמסר לחוויה והיא, שאפילו את שמה לא ידעתי, הבחינה, הרגיעה, אספה את ידי והובילה אותי לחדר השינה, כאילו היה זה חדרה. דחיפה קלה וכבר התנפנפתי מעל סדיני הסאטן שקניתי במשביר במבצע בשבוע שעבר. היא קפצה מעליי והחלה להפשיט אותי. ידיי חיפשו את בגדיה, להסירם כדי שנוכל להשתוות לפחות פה, למרות ההשתלטות הנעימה הזאת על מעוזי. כשתחתוני התחרה הדקיקים היו היחידים שעיטרו את גופי, היא הסירה את הפריט האחרון שהיה לגופה. לפניי התגלה גוף מושלם, של אישה היודעת מה היא רוצה, אישה שבאה במטרה אחת, לענג אותי. אני יודעת שהייתי צריכה להיות מוחמאת עכשיו, שלמרות שפתחתי את הדלת עם צלחת רוגלעך בידי, היא עדיין נכנסה, עדיין רצתה ועדיין פה, מנופפת לי את ביטחונה בגופה החשוף והמושלם. היו אלו שלוש שעות של עונג צרוף. למרות החשש להשתחרר ולאבד שליטה, היא לא הותירה מקום של תמרון, לפחות לא מצידי, בידיים מיומנות ובצעדים בטוחים, כמעט אפילו מדודים ואולי לכמה היו מעט צפויים, היא הובילה אותי לאחד הלילות המענגים בחיי. אחרי שתי סיגריות ומקלחת זריזה היא נשקה לשפתיי נשיקה רפה. "שרון, היית אחלה" 'אחלה', זאת המילה המשומשת היום בקרב בנות גילה, 'אחלה'? אני עדיין אמורה להיות מוחמאת מעולם המושגים הריקני הזה, 'אחלה בחלה'. "את היית הרבה יותר מאחלה, היית מדהימה". "תודה" נשיקה רפה נוספת על הלחי והיא כבר הייתה בדלת. קול טריקתה גבר על כל קול אחר שניסה להתחרות בו. למה אני כל כך מאוכזבת, למה קשה לי ליהנות, הרי ידעתי מראש שהיא באה רק לזיין אותי ובכל זאת המילה הזאת מסרבת להתגלגל במחשבתי, היא חדה מדי ופוצעת מדי מאיימת לשרוט את מצעי הסאטן שעכשיו מקומטים ונראים כלא שווים את מחיר המבצע שלהם. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה, איך קראו לה. קמתי וניגשתי להתקלח. אחרי מקלחת חטופה שניסתה להרגיע את מצפוני ויגוני הכנתי לי ארוחת ערב, אך גם היא לא השביעה את הכאב. הביצה איימה לחנוק אותי ולסלט היה טעם טפל, טעם של אכזבה, טעם של סטוץ שהיה אמור להרים אותי לשמיים ובמקום, הנחית אותי למציאות העגומה, ללבד, ולזיון שהיה לי, הרודף אותי עכשיו. ניגשתי למחשב. רוית כבר לא הבהבה במסנג'ר והתחרטתי מעט שלא עניתי לה קודם. הצ'ט עדיין היה פתוח והפעילות געשה, כאילו מעולם לא הפסיקה. התחלות הן תמיד קשות. לא תמיד אני יודעת איך ואם לצפות, למה, אך בעיקר לא יודעת למי לצפות. ..פנויה, איך נראית, מאיפה, מעוניינת?.. סימן השאלה המשיך להבהב במסך, מנסה לגרות את אצבעותיי להקליד את התשובות הנכונות: כן, טוב, מרכז, כן. אך במקום זאת אני ממשיכה להביט על המסך, יודעת שעוד שניה, היא תעבור לאחרת ואני אשאר פה עם החוויה המכאיבה, עם הלבד החונק ובעיקר עם הרצון שבפעם הבאה יהבהב משפט אחר, אישה אחרת, רצון אחר, סיפוק אחר וסוף אחר.
מסך יורד ..פנויה, איך נראית, מאיפה, מעוניינת?.. סימן השאלה המשיך להבהב במסך, מנסה לגרות את אצבעותיי להקליד את התשובות הנכונות: כן, טוב, מרכז, כן. אך במקום זאת אני ממשיכה להביט על המסך, יודעת שעוד שניה, במקרה הטוב, אם לא אשיב, היא תלך לאחרת ותשאל אותה את אותה השאלה וההיא בוודאי תקליד: ברור, מצויין, מאיפה שתרצי, בטח. והלילה במיטה שתיהן יהיו אחת לשניה, גם אם הן לא נראות מצויין וגם אם הן לא ממש פנויות, אבל הן יהיו ואני לא. אני אמשיך לבהות בסימן השאלה המתנוסס מולי. ..כן, איך שתרצי, ומאיפה שתרצי, רק בך והלילה.. ממתי נעשתי כה נועזת אני תוהה ביני לביני. עכשיו היא בוודאי מאוד מתחממת שם ובטוחה שתקבל הלילה ואני, אני רק רציתי להשתעשע. ובתוכי יודעת כי זה שקר, שלא להשתעשע חפצה נפשי כי אם לאחת, נפש תאומה שתמלא את החלל הריק הזה שעומד פה בבית, שמתבזבז רק עליי. ..וואו, נשמע מבטיח, יש לך טלפון?.. שוב סימן השאלה. בוודאי שיש לי טלפון, אפילו ישן כזה של בזק, מהימים הלא יפים שלהם. אף פעם לא מסרתי את הטלפון שלי ככה באינטרנט ועוד בכזאת מהירות, אחרי שני משפטים, שני סימני שאלה והרבה היבהובים, הרבה מחשבות שמתנקזות למקום אחד, לאזור חלציי שנראה כי התייבש מרוב חוסר שימוש. ..יש.. תקתקתי את המספרים, מוותרת לעצמי, מוותרת על קשר רציני, בוגר ואיכותי למטרת סטוץ שיותיר את נפשי פצועה אך את סיפוקי מלא, ואת חלל ביתי מלא עוד יותר. אני חייבת לנסות, אני מכריחה את עצמי. את לא יכולה להישאר בבית כך לנצח ולהמשיך לתקתק מילים, בסוף יעלו עלייך, יראו לך דרך המסך שאת מזויפת, שאת לא מה שאת מציגה. צלצול טלפון. צלצול שני. בשלישי אני עונה. "הלו" "Hi gorgeous" קולה נשמע מפתה. "היי" "אז איפה את גרה?" "ברעננה" "מצויין, שתי דקות אני אצלך, מה הכתובת?" "הרצל 12, קומה שניה, דלת שמאל, שרון" "שרון, אני מקווה שאת מוכנה, כי אני מגיעה" אני רצה לדלת ונועלת אותה. אני מתקפלת, מחבקת את ברכיי ושעונה עם גבי על הדלת. 'מה עשיתי, מה עשיתי', אני מלקה בראשי. ישבתי כך דקה, אולי שתיים ואולי עשר והבנתי שאני צריכה להתעשת כיאה לאישה בגילי שמשתטה עם מי שלא תהיה שכבר תגיע ותדפוק בדלת ותתן לי את הבילוי של חיי. קמתי והתחלתי לסדר את מה שממילא היה מסודר. פתאום חרדה למחשבותיה על ביתי. ישבתי בספה, ואחר כך עברתי לכיסא הנוח ולכיסא המחשב, רוית הבהבה במסנג'ר ולא עניתי, שבתי לכורסה מוצאת את עצמי מתוחה ולחוצה כאילו כלתי עומדת להגיע, אז הכנתי קפה והוצאתי את רוגלעך השוקולד מהמקפיא וכשהמיקרו צפצף נשמעה דפיקה בדלת. הוצאתי את הרוגלעך לצלחת וניגשתי לדלת. רציתי בכל מאודי להציץ בעינית, רק כדי להיות מוכנה, רק כדי להיות בטוחה, אך היא שכנראה צפתה זאת, הסתירה בידה מאפשרת לציפיה לגבור ולמתח לטפס בגופי. בעיניים עצומות ובחוסר ידיעה פתחתי את הדלת. היא נראתה מצויין, בעצם יותר ממצויין, היא הייתה כל הפנטזיות שלי, היא לא הייתה אני. היא חייכה, נכנסה והחלה משוטטת בדירה. "שרון, יש לך אחלה דירה" "תודה. את רוצה רוגלעך?" הייתי נבוכה. "אני רוצה אותך" היא התקרבה אליי, הורידה מידי את הצלחת וכרכה את זרועה סביב מותני מצמידה אותי אליה. מבטה היה מחשמל, עיניה הירוקות ליטפו את נפשי הפצועה וידעתי שבקלות יכולתי להתאהב בה, גם חלל ביתי. היא הצמידה אותי בזהירות אך בבטחה אל הקיר והחלה מלטפת את גופי, קודם בידיה הרכות ואחר כך בלשונה, מוודאת שלא פיספסה שום חלק בגופי. אני ידעתי שאני רוצה, אבל חששתי. פחדתי להתמסר לחוויה והיא, שאפילו את שמה לא ידעתי, הבחינה, הרגיעה, אספה את ידי והובילה אותי לחדר השינה, כאילו היה זה חדרה. דחיפה קלה וכבר התנפנפתי מעל סדיני הסאטן שקניתי במשביר במבצע בשבוע שעבר. היא קפצה מעליי והחלה להפשיט אותי. ידיי חיפשו את בגדיה, להסירם כדי שנוכל להשתוות לפחות פה, למרות ההשתלטות הנעימה הזאת על מעוזי. כשתחתוני התחרה הדקיקים היו היחידים שעיטרו את גופי, היא הסירה את הפריט האחרון שהיה לגופה. לפניי התגלה גוף מושלם, של אישה היודעת מה היא רוצה, אישה שבאה במטרה אחת, לענג אותי. אני יודעת שהייתי צריכה להיות מוחמאת עכשיו, שלמרות שפתחתי את הדלת עם צלחת רוגלעך בידי, היא עדיין נכנסה, עדיין רצתה ועדיין פה, מנופפת לי את ביטחונה בגופה החשוף והמושלם. היו אלו שלוש שעות של עונג צרוף. למרות החשש להשתחרר ולאבד שליטה, היא לא הותירה מקום של תמרון, לפחות לא מצידי, בידיים מיומנות ובצעדים בטוחים, כמעט אפילו מדודים ואולי לכמה היו מעט צפויים, היא הובילה אותי לאחד הלילות המענגים בחיי. אחרי שתי סיגריות ומקלחת זריזה היא נשקה לשפתיי נשיקה רפה. "שרון, היית אחלה" 'אחלה', זאת המילה המשומשת היום בקרב בנות גילה, 'אחלה'? אני עדיין אמורה להיות מוחמאת מעולם המושגים הריקני הזה, 'אחלה בחלה'. "את היית הרבה יותר מאחלה, היית מדהימה". "תודה" נשיקה רפה נוספת על הלחי והיא כבר הייתה בדלת. קול טריקתה גבר על כל קול אחר שניסה להתחרות בו. למה אני כל כך מאוכזבת, למה קשה לי ליהנות, הרי ידעתי מראש שהיא באה רק לזיין אותי ובכל זאת המילה הזאת מסרבת להתגלגל במחשבתי, היא חדה מדי ופוצעת מדי מאיימת לשרוט את מצעי הסאטן שעכשיו מקומטים ונראים כלא שווים את מחיר המבצע שלהם. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה, איך קראו לה. קמתי וניגשתי להתקלח. אחרי מקלחת חטופה שניסתה להרגיע את מצפוני ויגוני הכנתי לי ארוחת ערב, אך גם היא לא השביעה את הכאב. הביצה איימה לחנוק אותי ולסלט היה טעם טפל, טעם של אכזבה, טעם של סטוץ שהיה אמור להרים אותי לשמיים ובמקום, הנחית אותי למציאות העגומה, ללבד, ולזיון שהיה לי, הרודף אותי עכשיו. ניגשתי למחשב. רוית כבר לא הבהבה במסנג'ר והתחרטתי מעט שלא עניתי לה קודם. הצ'ט עדיין היה פתוח והפעילות געשה, כאילו מעולם לא הפסיקה. התחלות הן תמיד קשות. לא תמיד אני יודעת איך ואם לצפות, למה, אך בעיקר לא יודעת למי לצפות. ..פנויה, איך נראית, מאיפה, מעוניינת?.. סימן השאלה המשיך להבהב במסך, מנסה לגרות את אצבעותיי להקליד את התשובות הנכונות: כן, טוב, מרכז, כן. אך במקום זאת אני ממשיכה להביט על המסך, יודעת שעוד שניה, היא תעבור לאחרת ואני אשאר פה עם החוויה המכאיבה, עם הלבד החונק ובעיקר עם הרצון שבפעם הבאה יהבהב משפט אחר, אישה אחרת, רצון אחר, סיפוק אחר וסוף אחר.
