מסיפורי פרק ב'
הרבה זמן לא הייתי וכתבתי.... אז קודמקול שלומות לכווווווווווולן/ם אז ככה: כידוע לחלקנו, אני בסטטוס (ג+2
) כבר קרוב ל-4 שנים ככל שעובר הזמן היחסים עם ה-
(המכונה "התכשיט") הולכים ומשתפרים זה עדיין לא חברות או אפילו ידידות או אפילו חיבה הדדית אבל הגעתי (מקווה שהגענו) לשלב שבו יש respect הדדי. במשך התקופה הזו התכשיט "הספיק" כבר לעבור מערכת יחסים של שנתיים וחצי, עם אשה שיש לה בן אחד, בערך בגיל הגורים שלי, שכללה מגורים משותפים של כמעט שנתיים, ולפני חצי שנה בערך פרידה, שהיתה כמובן לא קלה לכולם. אותי, באופן אישי, הטריד הקושי של הגורים בעיקר (מן הסתם...) בתקופה ש"התכשיט" וחברתו היו ביחד הרגשתי שזה עשה טוב לכולם בסופו של דבר (אחרי התגברות על מכשולים שבדרך) גם הילדים וגם אבשלהם היו שמחים ורגועים. מאז הפרידה ממנו האבא לא כל כך מוצא את עצמו
(למעשה זו פעם ראשונה שהוא לגמרי לבד מאז הפרידה שלנו) והגורים - חשבתי שעברו משבר והתגברו...
התברר שצדקתי רק חלקית.... עד כאן הרקע ועכשיו ה"סיפור" האמיתי
בשבת האחרונה הלכנו לים (כמו שבתות רבות אחרות) רק שהפעם היו שם גם החברה לשעבר והבן ידענו (אני והיא) זו על זו (על הפגישה הצפויה בים, שהתאפשרה דרך קשרים עקיפים של חברויות משותפות, במסגרת סיפורי ה"ביצה" שקיימים כל כך הרבה בארץ הזו...) דווקא שמחתי שתהיה לילדים הזדמנות להפגש כי שיערתי שהם מתגעגעים לא שיערתי עד כמה... ההתרגשות (מהרגע שהודעתי להם על הפגישה המיועדת ובפגישה עצמה) היתה עצומה. היו שם (בים) עוד הרבה ילדים ממעגל החברים שלהם אבל הם לא זזו מ"ר" (הבן שלה) ונהנו מכל רגע התבוננתי בהם כל השעות האלה, שוחחתי איתה ותוך כדי כך הבנתי והפנמתי טוב יותר מאי-פעם את הקשיים שעברו הילדים האלו עם הכניסה ל"משפחה" החדשה ובעיקר עם הניתוק המוחלט והחד ממנה שעברו בחצי שנה האחרונה. היא ואני ישבנו, כמו שתי נשים בוגרות ושוחחנו דיברנו על ה"מוזרות" שיש בישיבה הזו שלנו ביחד הבהרתי לה שאין לי עניין לדבר איתה עליו (על "התכשיט") לא מרגיש לא נכון ונוח ושמבחינתי אנחנו שם לא בתור שתי
יות שלו אלא בתור שתי האמהות של הילדים האלו.... אבל השיחות איתה גם עזרו לי להבין המון דברים חדשים.... חשבנו שאפשר לתת להם מדי פעם פגישות שכאלה רק במקומות ניטראליים (לא אצלי ולא אצלה בבית) ולא בתדירות גבוהה מדי אבל שידעו שאפשר... שמותר להפגש... שהנתק הזה שנכפה עליהם (ואני לגמרי לא מבקרת את אבשלהם על ההחלטה להתנתק) הוא לא הכרחי לחלוטין. כיוון שידעתי שהגורים פוגשים את אבא ביום א' וכיוון שידעתי שהם בוודאי יספרו לו על הפגישה בהתלהבות וכיוון שניחשתי שהוא עלול לא להרגיש נוח עם סיפור כזה ומיד "לבשל חומוס" על איזו קונספירציה שאני והיא עושות נגדו...
התקשרתי אליו ביום שבת אחר הצהריים כדי לספר לו ולהסביר לו שלא היה כאן שום דבר נגדו, אלא רק, ואך ורק, לטובת הילדים. לא ממש הצליח לי
הוא קצת נכנס לסרט מהעניין הזה בכל זאת
בינתיים עברו יומיים ואני מקווה שהוא מעט נרגע אני, בניגוד לתכניות שהיו לי בשבת לא מתכוונת להמשיך וליזום פגישות כאלה ואם הן יזדמנו כמו זו שהיתה - להחליט באותו רגע מה נכון לעשות אבל אני מודה שעדיין יש לי אינספור מחשבות על הנושא: (לא ציינתי קודם שבשבת בים היו גם בנזוגי מזה 8 חודשים ובנו) כמה קשה בוודאי לגורים לעבור ניתוק כזה שלוש שנים בלבד אחרי הניתוק בין אבא לאמא שלהם כמה התאמצו כולם לתת לכולם תחושה של משפחה בבית ההוא ופתאום פירקו אותה ו"פוף". כאילו לא היתה מעולם. כמה אנחנו צריכים לחשוב שוב ושוב ושוב לפני שאנחנו עושים צעדים כאלה בחיים פעם שניה, לפני שאנחנו נקשרים וקושרים את ילדינו עם אנשים חדשים... מחשבות.... אין לי ממש שאלה אליכן/ם בסוף הסיפור הארוך הזה רק רציתי לספר, לשתף, ואולי אפילו להראות עד כמה "סיפורי פרק ב'" יכולים להיות מורכבים מסובכים ובלי פתרון אחד נכון (שיהיה ברור - אני חושבת ש"התכשיט" התחרפן מעט יתר על המידה מהסיפור, אבל אני לגמרי יכולה להבין את אי הנוחות שלו מסיטואציה כזו, ואין לי ביקורת אמיתית על אף אחת מההחלטות שלו בדרך הזו. רק מצער אותי שלא הצליח להם ביחד....) ואם למישהי/ו מכן/ם יש בכל זאת נקודה חדשה להאיר בה את עיני זה תמיד מבורך
יום טוב לכולנו עפ
הרבה זמן לא הייתי וכתבתי.... אז קודמקול שלומות לכווווווווווולן/ם אז ככה: כידוע לחלקנו, אני בסטטוס (ג+2
