מסיכות

[dear prudance]

את המלכה

אמרת בדיוק את מה שלא הצלחתי לבטא. אני מרגישה שהעיסוק הוא הערך לחיי ואין לי שום משמעות חוץ מזה. אני מפחדת שם לא אעשה יותר את זה אפול לתוך בור ריקניות גדול. אני עכשיו רק התחלתי להבין שאני במעגל הזה ....לצאת מזה ?אני לא יודעת איך. אני מפחדת אפילו לחשוב על זה ותודה את לא יודעת כמה הדברים כאן בפורום משפיעים עליי ביומיום

 

[dear prudance]

עכשיו אני הולכת לישון

עם חיוך ותקווה חדשה שהתעוררה תודה

 

[efratushb]

שיר מתוקה..

אני רוצה לחזק את הדברים שלך בקשר למישפחה. גם אני מרגישה שהדבק שחיבר כבר לא מחזיק יותר... כל אחד הלך עם האבל שלו לכיוון אחר פעם היינו נפגשים אצל ההורים ועכשיו אומנם אבא שלי חי שיהיה בריא. אבל זה לא כמו אמא אנחנו יותר מדברים איתו בטלפוון ואת האחים שלי אני בקושי רואה למרות שהם גרים במרחק שתי דקות ממני. עצוב...עצוב מאוד אבל למדתי לחיות עם זה. זה מה יש. התפרקה המשפחה. ואף דבק שבעולם לא ידביק אותה כמו אמא... אני שולחת לך חיבוק גדול גדול.

 

[efratushb]

../images/Emo24.gif עעענננננקקקקקקקק

 

[אודליה29 האחת]

אחותי היפה את יודעת שאני תמיד פה

בשבילך את ואחותי הקטנה ממך האושר שבתוך ליבי אתן מה שנשאר כרגע מהמשפחה שלנו שנמצאות איתי כל יום אני חושבת עליכן ואוהבת אותכן ומנסה להיות בשבילכן כמה שיותר תיהיו חזקות כי אני יודעת שלמרות הכל אתן כאלה אוהבת אותכן מאוד

 

[efratushb]

אודליה ושיר...

אמא שלכן בטוח גאה בכן על הקשר החם והעמוק שבזכותה הוא קיים. ובנוסף גם אני גאה בכן ותוך כדי כואבת את התפרקות משפחתינו. אמא שלי בטח מאוכזבת...

 

[dear prudance]

מסיכות

יום חמישי היתה לי ממש התומוטטות עצבים. וזה אף פעם לא קרה לי. תמיד הייתי בשליטה לא משנה מה כמה הייתי מיואשת עצובה ומדוכאת. אף פעם לא הגעתי למצב של חוסר תפקוד. יום חמישי התקשרתי לרכז שלי ואמרתי לו שאני פשוט לא יכולה לעבוד כי אני חולה. האמת היא שפשוט לא היו לי כוחות לעבוד. אני עובדת בפנימיית נוער שיקומית ותמיד אני מצליחה לשאוב עוד ועוד ועוד כוחות בשביל לנסות ולהכיל את הכאבים הכעסים והפחדים שלהם---------אבל פתאום חמישי לא יכולתי לא מצאתי את הכוחות בשביל לשים מסיכה בפורים הזה ולהיות משעשעת מצחיקה ולתת אוירת פורים לילדים שלי.( מסיבת הפורים היתה אצלנו חמישי בערב.) אני מלאת רגשי אשמה ויסורי מצפון על כך . אני יודעת שאני עושה את העבודה שלי יחסית טוב ויותר טוב משאר מדריכים אצלנו. ואני מרגישה שהם יותר מעבודה בשבילי והופכים להיות לאט לאט החיים שלי. אני מוטרדת בלילות בגללם חושבת עליהם המצב רוח שלי משתנה בגללם. ונראה לי שהכוחות שייש לי הם למענם. וכשאני בזמן חופשי לעצמי אין לי את הכוחות בשביל לבנות את החיים שלי. אבל אני יודעת שכשלא אעבוד בעבודה כזאת ארגיש מרוקנת וחסרת משמעות ללא שום סיבה לחיות. שישי שבת (כבר לא הייתי חודשים...) הייתי בבית שלי בבני ברק שמתי את מסיכת הדתייה לייט ואחות הכיפית והמשעשעת שלי שיחקתי טאקי עם האחים הקטנים אצל סבתא והחזקתי את עצמי מול אבי לא להכנס למעגל הכעסים וההאשמות ביננו . ללא הועיל רק לראות את אבא שלי את הבית המוזנח את אחי שגר עם סבתי ונאלץ להתמודד עם אבי את אחי בצבא שצריך לכבס לעצמו את הבגדים ולהכין ארוחת שבת לעצמו אחיי הגדולים שכבר לא מסוגלים לעשות שבת בבית ואני רחוקה מהם אלפי שנות אור חילונייה חיה את חיי מסווה את עצמי במסיכת דתייה חייכנית ומאושרת --- כמה רחוקים אפשר להיות מהקרובים אילנו ביותר? מוצש ברחתי לחברה יצאתי שתיתי ביליתי השתחררתי אבל הלכתי לישון עם אותה אשמה ואותו כאב ועם כל המסיכות נדחית ונגעלת מכולם . עכשיו מול המחשב אני אני מסתכלת מבחוץ על כל המסיכות שלי בערב אני עושה קליטה- מקבלת את כל הילדים בחזרה לפנימייה. אני אלביש על עצמי היום את הבטחון הסבלנות התקווה את ההקשבה ואת החיוך הנצחי ואקבל באהבה את פניהם. ועכשיו יש לי שהות לתהות איך אימי היתה מקבלת אותי כמו שאני היום. כועסת ? מאוכזבת ? שופטת? מתעצבת? מקבלת? אני לא יודעת אני רק יודעת שאני רוצה אותה היום.

 

[אשבל1]

ממש לא קל........

נשמע שיש לך חיים מגוונים ועסוקים... בקשר לאימך אינני מכירה ולא יודעת איך הייתה מקבלת אותך, אבל היא לא נמצאת לצערינו, ואני מאחלת לך להיות שלמה עם מה שבחרת לעצמך, ומאחלת לך חיים נפלאים.

 

[dear prudance]

אשבל

תודה אשבל ,אני מעסיקה את עצמי למוות כדי לא להיות פנויה למחשבות והתמודדויות. ככל שהזמן עובר אני יותר שלמה עם עצמי. פשוט אני יודעת שאם המשפחה שלי תדע את האמת הם יהיו מאוכזבים ממני ומספיק יש למשפחה שלנו התמודדויות. אבל את צודקת קודם אשלים עם מי שאני ואז הכל יהיה יותר קל תודה

 

[סְקָאלִי]

פרודנס יקירתי,

היה עצוב לקרוא את מה שכתבת. יש אנשים שמתחפשים רק בפורים, ויש אנשים שמרגישים כל יום שהם הולכים עם מסיכה, ואז בפורים אין להם כבר כוח להתחפש, ובעצם הם רק מרגישים שהם רוצים לזרוק את המסיכה ... אני מבינה שאת מתמודת עם קשיים רבים. גם עם מות אימך, גם עם התפרקות הבית, וגם עם התפרקות מסויימת של המסגרת הדתית שבה חיית, כך אני מניחה, רוב חייך. לא מעט התמודדויות. הקשיים שלך כל כך מובנים ... אני מעריכה את הערכיות שלך ואת הרצון שלך לחיות בצורה משמעותית, ומשמעות בינייך היא נתינה, מה שמאוד מרגש בפני עצמו. את מתארת איך הילדים בהם את מטפלת הופכים להיות כל עולמך, ולך עצמך לא נותרים לך מאוחר יותר כוחות. וכאן אני רוצה לשתף אותך במשהו שאמרה לי לפני המון שנים עובדת סוציאלית קלינית - כדי להיות מסוגל לתת טיפול טוב באמת - אדם צריך להיות קודם כל שבע רצון מחייו הוא. ליתר דיוק, היא אמרה, לאהוב את עצמו. בהתחלה זה היה נשמע לי סתם אמירה, אך ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי את ההגיון שבזה. ומכאן אני באה ואומרת גם לך יקירתי. סביר להניח שאת עושה עבודה מאוד חשובה. אבל חשוב גם לטפל בעצמך. במיוחד עם כל ההתמודדויות שלך. ובמיוחד אם את בעצמך רוצה לטפל באחרים. לא טוב שאת צריכה להגיע למצב של התמוטטות עצבים כדי לאפשר לעצמך מעט הכרה בקשיים. הייתי שמחה אם היינו חושבות קצת ביחד [או בלעדינו, איך שנוח לך] על איזו מסגרת שבה את יכולה לקבל תמיכה. מה את אומרת?

 

[dear prudance]

הי סקאלי

רק עכשיו יצא לי לראות את ההודעה הזאת. אני מרגישה את כל מה שאת אומרת . ואת צודקת. אני מתביישת בעצמי שאני נותנת מהמקום הזה . ואני מפחדת להפסיק כי אני מרגישה שאז לא יהיה לי כלום -וביחוד לא סיבה לחיות. אני עכשיו בדיוק בתקופה של קבלת ההחלטות על שנה הבאה ואני יודעת שאני צריכה רק ללמוד בלי לעבוד פה בפנימייה. (אני אלמד עבודה סוצילית) אבל אני מפחדת ואני מרגישה שאני נוטשת אותם . אני לא רוצה לעשות להם את זה גם בגללי וגם בשבילם - מעולם לא היתה להם דמות יציבה. היתיי בת 14 כשאימי נפטרה וגם לפני המחלה גם במהלכה וגם אחריה התרגלתי לשבת בחדרי להנעל לקרוא לדמיין סיפורים להתרחק לעולמות אחרים. לא לשמוע את הוריי רבים לא לראות את השפלת אימי לא לראות אימי גוססת ולאחר מכן לא לראות את הבית מתפרק את אחי הקטן ללא אם אצל סבתי את אבי והבית המוזנח את אחיי הגדולים רבים עם אבי ודברים שאני אפילו מתביישת להעלות. קראו לחדר שלי המאורה של יהל. ושם הכנסתי את כל הזכרונות לתוך מגירות נעולות שאני כבר לא יודעת איפה המפתח שלהם בגיל 14 נולדתי ורק עכשיו עולים בי זכרונות על החיים לפני. אני מפחדת לפתוח את הפצע אני מפחדת כי אני יודעת שהוא שותת דם. אני מפחדת שלא יהיו לי כוחות להכיל אותו. עברתי דרך מאז אני כבר יכולה לספר על מות אימי אני יכולה לבכות עליה. רגשות שלא הצלחתי לפתוח עד לפני שלוש שנים. בתחילת השנה חזרתי משמונה חודשים בדרום אמריקה היה לי מדהים. ( בריחה יפיפיה ומהנ הרפתקאנית ומאתגרת מהמציאות) חזרתי למציאות והיא הכתה בי שכרתי דירה התחלתי לעבוד בעבודה מזדמנת ונכנסתי לדיכאון. הלכתי למרכז בריאות הנפש והייתי בפגישה אצל פסיכולוגית. אני לא יודעת איך לתאר איך היה לי או למה הפסקתי. אבל שוב מצאתי את עצמי עובדת עם נוער יודעת שייש לי למה לקום בבוקר. אני לא שלמה עם עצמי ואני לא אוהבת את עצמי אני רוצה לשנות את זה אני רוצה להיות מסוגלת לשנות את זה. אני רושמת עכשיו ועולות בי דמעות תמיד הרגשתי שאפילו החברות הכי טובות שלי לא יכולות לעזור לי בזה ושאני לבד. אבל על גלי האינטרנט מציעים לי יד. ואני אומרת לעצמי מה שאני אומרת לילדים. קחו את היד נצלו אותה ואל תתעלמו ממנה. תודה סקאלי אני אשמח לעזרה אני לא יודעת מאיפה להתחיל ומה מתאים לי ואיזה ומי יכול לטפל בי. אני לא מצליחה לעשות זאת לבד.