Girl of Pain
New member
מסיכות
הולכת ברחוב. מלא אנשים מכל הצדדים. ואני נסחפת עם הזרם- אבל בעצם תקועה באותו מקום. מי שמסתכל מהצד רואה סתם נערה הולכת ברחוב. מנסה להתחמק ממבטים. אבל מי שבכל זאת מצליח להסתכל לתוך העיניים- יכול לראות הרבה כאב. פחד. כעס. געגועים. אולי לכן אני מורידה את הראש ומנסה להיבלע. כדי שלא יראו. כדי שהמבט לא יבגוד בי ויחשוף את הכל לעיני זרים. כדי שלא ירחמו עלי. גם אני רק עוד בת אדם. גם אני רק עוד נערה מתבגרת. גם אני כביכול כמו כל האנשים שהולכים מסביבי. אבל בעצם אני כבר מזמן לא בתוכם. העולם גזר אותי ממנו במדויק במספריים חדים. אני רק מודבקת בו, אבל לא חלק מהתמונה. כשכולם ממשיכים להתקדם, אני נעצרת ונתקעת. והם פשוט עוקפים. כדי שאני לא יתקע להם בדרך. כדי שאני לא יקלקל להם את המצברוח. שהם לא ידבקו במזל הרע שלי. כשמסתכלים עלי רואים רק עוד מישהו כמו כולם. הולך ברחוב כמו כולם. מדבר. צוחק. שמח... אבל זה הכל מסכה. מסכה שמסתירה אותי מאחוריה. את כל הכאב והפחד והגעגועים. ורק העיניים מסגירות אותי. כי כמו בכל מסכה- יש גם חורים לעיניים. וכך גם במסכה שלי, שלא מצליחה להסתיר אותם, והכל ניבט דרכם אל העולם. לכן אני הולכת ברחוב ומורידה את הראש, כך שרק הריצפה רואה את מה שהולך בתוכי. ומדי פעם מרימה מבט אל השמיים ומחפשת אותו בהם. ואלוהים יושב למעלה, מביט בי בשלווה. מחייך לצרות שלי. מדי פעם מוסיף עוד אחת לרשימה. ואני- דמות קטנה שהעולם פלט מתוכו. כתם שחור בתוך כל הצבעים המטושטשים. רק עוד בן אדם כמו כולם..
הולכת ברחוב. מלא אנשים מכל הצדדים. ואני נסחפת עם הזרם- אבל בעצם תקועה באותו מקום. מי שמסתכל מהצד רואה סתם נערה הולכת ברחוב. מנסה להתחמק ממבטים. אבל מי שבכל זאת מצליח להסתכל לתוך העיניים- יכול לראות הרבה כאב. פחד. כעס. געגועים. אולי לכן אני מורידה את הראש ומנסה להיבלע. כדי שלא יראו. כדי שהמבט לא יבגוד בי ויחשוף את הכל לעיני זרים. כדי שלא ירחמו עלי. גם אני רק עוד בת אדם. גם אני רק עוד נערה מתבגרת. גם אני כביכול כמו כל האנשים שהולכים מסביבי. אבל בעצם אני כבר מזמן לא בתוכם. העולם גזר אותי ממנו במדויק במספריים חדים. אני רק מודבקת בו, אבל לא חלק מהתמונה. כשכולם ממשיכים להתקדם, אני נעצרת ונתקעת. והם פשוט עוקפים. כדי שאני לא יתקע להם בדרך. כדי שאני לא יקלקל להם את המצברוח. שהם לא ידבקו במזל הרע שלי. כשמסתכלים עלי רואים רק עוד מישהו כמו כולם. הולך ברחוב כמו כולם. מדבר. צוחק. שמח... אבל זה הכל מסכה. מסכה שמסתירה אותי מאחוריה. את כל הכאב והפחד והגעגועים. ורק העיניים מסגירות אותי. כי כמו בכל מסכה- יש גם חורים לעיניים. וכך גם במסכה שלי, שלא מצליחה להסתיר אותם, והכל ניבט דרכם אל העולם. לכן אני הולכת ברחוב ומורידה את הראש, כך שרק הריצפה רואה את מה שהולך בתוכי. ומדי פעם מרימה מבט אל השמיים ומחפשת אותו בהם. ואלוהים יושב למעלה, מביט בי בשלווה. מחייך לצרות שלי. מדי פעם מוסיף עוד אחת לרשימה. ואני- דמות קטנה שהעולם פלט מתוכו. כתם שחור בתוך כל הצבעים המטושטשים. רק עוד בן אדם כמו כולם..