רינתוש היחידה
New member
מסיבת הפתעה
"את מקלפת אותי כמו בצל" את נוהגת לומר,וזה לא תמיד קל,לעיתים זה שורף ולא נעים לפלוש כך לחדרי חדרים,אבל זו הסיבה שנכנסתי לך לחיים... כך הקראתי לה ביום הולדתה, במסיבת הפתעה שערכתי לכבודה. 20 בנות מסביב לשולחן,והרגשתי שליבי נדם,"התאבנתי, לא יכולתי לזוז,הרגשתי עירומה,רציתי לחבק אותך...אבל התאבנתי...שמחתי שאת באת וחיבקת..." כך היא אמרה. בדרך עוד הספיקה להודות, כשהגענו לביתה נפלו הפצצות.... בין הסדינים הרגשתי שאכן פלשתי,"איבדנו משהו מהאינטימיות שלנו,יותר מדי אנשים יודעים,אני מרגישה חשופה מדי"... התריסה בפניי. ופתאום לא רציתי באינטימיות איתה,כעסתי מדי,ברחתי עד אילת אבל חזרנו לאותה נקודה, לא יכולתי להיות איתה,לא רציתי שתגע, כפוית הטובה. לא הספקנו לאסוף את שברי המסיבה, ניגש אליה חבר מהעבודה, ושאל אם אני בת זוגתה, היא שוב התאבנה, (זה החלק שעובד אצלה הכי מהר), אבל היא אמרה לו כן, לפחות לא בחרה לשקר. מה לעשות שאנשים רואים, מרגישים, אנו ביחד עוד מעט 6 שנים, ואני לא ממש דנידין, היא כזאת עב"מית כזו אטומה, בכלל לא מבינה "כמו שאני לא רוצה שיכנסו לי לחשבון בנק, לא רוצה שיכנסו לי לחיים הפרטיים, זה שלי ושלך ולא עניין של אף אחד....(אח"כ כששאלה מה קורה? אמרתי חכי אני הוציא תדפיס יתרה..). היא תמיד בורחת לחומר לעשייה, אפילו מצליחה לבלבל את עצמה מה היא באמת רוצה,הרבה פעמים אני מרגישה שהיא לא ממש צריכה, ואז אני מוצפת, מרוחקת..ופתאום היא קולטת,שהיא כמעט מאבדת. והעניים הירוקות והיפות שלה מתמלאות דמעות בקול תחנונים היא לוחשת:"עד שפעם בחיים אני מאוהבת אז לא מאמינים לי" רוצה להאמין, חייבת להאמין. ואני שואלת למה תמיד אני נימשכת למקומות הבעייתים האלה? איזה צורך דפוק מקונן בי עוד משחר נעוריי לשנות את העולם? למה חייבת להרגיש שהמצאתי את הגלגל? זה האתגר? זה הכיבוש? או סתם קישקוש?
"את מקלפת אותי כמו בצל" את נוהגת לומר,וזה לא תמיד קל,לעיתים זה שורף ולא נעים לפלוש כך לחדרי חדרים,אבל זו הסיבה שנכנסתי לך לחיים... כך הקראתי לה ביום הולדתה, במסיבת הפתעה שערכתי לכבודה. 20 בנות מסביב לשולחן,והרגשתי שליבי נדם,"התאבנתי, לא יכולתי לזוז,הרגשתי עירומה,רציתי לחבק אותך...אבל התאבנתי...שמחתי שאת באת וחיבקת..." כך היא אמרה. בדרך עוד הספיקה להודות, כשהגענו לביתה נפלו הפצצות.... בין הסדינים הרגשתי שאכן פלשתי,"איבדנו משהו מהאינטימיות שלנו,יותר מדי אנשים יודעים,אני מרגישה חשופה מדי"... התריסה בפניי. ופתאום לא רציתי באינטימיות איתה,כעסתי מדי,ברחתי עד אילת אבל חזרנו לאותה נקודה, לא יכולתי להיות איתה,לא רציתי שתגע, כפוית הטובה. לא הספקנו לאסוף את שברי המסיבה, ניגש אליה חבר מהעבודה, ושאל אם אני בת זוגתה, היא שוב התאבנה, (זה החלק שעובד אצלה הכי מהר), אבל היא אמרה לו כן, לפחות לא בחרה לשקר. מה לעשות שאנשים רואים, מרגישים, אנו ביחד עוד מעט 6 שנים, ואני לא ממש דנידין, היא כזאת עב"מית כזו אטומה, בכלל לא מבינה "כמו שאני לא רוצה שיכנסו לי לחשבון בנק, לא רוצה שיכנסו לי לחיים הפרטיים, זה שלי ושלך ולא עניין של אף אחד....(אח"כ כששאלה מה קורה? אמרתי חכי אני הוציא תדפיס יתרה..). היא תמיד בורחת לחומר לעשייה, אפילו מצליחה לבלבל את עצמה מה היא באמת רוצה,הרבה פעמים אני מרגישה שהיא לא ממש צריכה, ואז אני מוצפת, מרוחקת..ופתאום היא קולטת,שהיא כמעט מאבדת. והעניים הירוקות והיפות שלה מתמלאות דמעות בקול תחנונים היא לוחשת:"עד שפעם בחיים אני מאוהבת אז לא מאמינים לי" רוצה להאמין, חייבת להאמין. ואני שואלת למה תמיד אני נימשכת למקומות הבעייתים האלה? איזה צורך דפוק מקונן בי עוד משחר נעוריי לשנות את העולם? למה חייבת להרגיש שהמצאתי את הגלגל? זה האתגר? זה הכיבוש? או סתם קישקוש?