מסובך להיות אמא.

[dina199]

מותר לבכות

למה לחנור דמעות ? בכי זה דבר הרי משחרר לחצים

 

[אמא חמסה]

 

[יפחוצית מצויה]

לכולן!

 

[שרון123]

מזל טוב

העלית דמעות בעיניי, את כותבת כל כך מדויק...
לא יהיה קל, אבל יהיה טוב

 

[יפחוצית מצויה]

 

[הנועיתה]

ריגשת אותי כל כך,

מכירה את ההתרגשות הזו, מול החשש.
מקווה שעכשיו כשאתם הורים הרבה יותר מנוסים (פי אינסוף בערך)
הדברים יהיו הרבה יותר קלים.

 

[מספרת הסיפורים 22]

אני מאחלת לך למצוא שקט

(זה מה שאני מאחלת לעצמי)
אני חושבת שלנו כהורים קל מאוד לראות בילדינו האוטיסטים(ואני מניחה שגם לגבי ילדים עם לקויות אחרות זה כך), את המופלא והשלם. הבעיה היא מה קורה כשהילד יוצא החוצה, ופתאום הוא נאלץ להתמודד עם תגובותיה של החברה לשונותו.
אני נתקלת בזה בזמן האחרון יותר ויותר(כנראה בגלל שהמתוק שלי כבר בן 9), וכשמספר שהוא בכתה ד' לילדים בני שכבת הגיל שלו, שמנסים ליצור איתו קירבה, אבל אז פורץ בנאומים ארוכים על עינייניו הפרטיים, שאינם מעניינים איש, ומסופרים בהתלהבות ופתיחות של בן 4, אני רואה את פניהם משתנים פיזית לנגד עיני, ואז שתי התגובות הנפוצות הן: העלמותם המידית מהשטח, או לעג ואפילו כעס.
אני חושבת שעיקר ההתמודדות היא מול העולם החיצון, כי בבית התכנים שלו לרוב רלוונטיים, כי נוגעים לו ולחייו, ומכאן שגם אלינו, ומעבר לכך הוא באמת מדהים וחכם וטוב לב ומקסים, אבל צריך להשאר בסביבתו ולהכיר אותו ליותר מ-5 דקות בכדי להיווכח בזאת, ואת זה החברה נמנעת מלעשות, כשנתקלת באדם עם שונות.

את השקט שאני מאחלת לך ולעצמי, שתינו נצטרך ככול שילדינו יצאו מתחת לכנפינו, ולשם כך עלינו להיות מאוד מאוד חזקות, ולא להישבר, ותמיד לזכור שהמראה שהחברה מציבה לילדים האלו היא היא המעוותת, ואנחנו אלו שרואים אותם כמות שהם באמת, והשליחות שלנו היא לעזור להם לראות את עצמם כפי שהם דרך אהבתינו, ולעזור לעצמינו לא להתבלבל ולהשתכנע אפילו לרגע קט שכפי שרואים אותם מסביב, כך הם , כי זה פשוט לא נכון, לא- אם משתדלים להכיר אותם מעט יותר לעומק מעבר להתקפי הזעם, החרדות וההתנהגויות האוטיסטיות האחרות.