יפחוצית מצויה
New member
מסובך להיות אמא.
אני מסתכלת על היפחוצוציק החדש שלי (עוד מעט חודש), והוא כלכך יפה וחמוד, קטן ומוצלח ובריא ומלא רצון טוב, ב"ה ותודה לאל
ואנחנו מתחילים להתאושש מהתקופה המתישה מאוד שעברנו עם כל המחלות, וללמוד איך להתנהל ארבעתנו בבית. ואנחנו סחוטים ותשושים אבל שמחים. והכול כמעט בסדר.
ואני מסתכלת על התינוק והוא מזכיר לי כלכך את אחותו בגילו.
ועולה בי זיכרון פיזי ממש של התקופה שהיא הייתה עוללית כמוהו, יפה ופצפונת וחמודה ושמחה ומוצלחת. ואיך אחותי אמרה לנו, "הצליח לכם". ואיך היא גדלה ופרחה, רצה לה בשמחה על כל שלבי ההתפתחות, חמודה חכמה ומוצלחת, וכמה שהרבה דברים היו מסובכים בחיים, ההתפתחות שלה הייתה קלה, קסומה, מרגיעה, מפתיעה אותי בנורמאליות שלה - הרי למדתי מזמן לצפות ששום דבר לא ילך בקלות - אבל הנה...
וכשהיה קשה, כי אף פעם לא קל עם תינוקת, אמרתי לעצמי, היא תגדל. ככה גם כולם אמרו - הם גדלים. זה נהיה קל יותר. זה אפילו לא תלוי בנו. ככה זה ילדים תמיד. כולם הרי תמיד שמחים להשוות את לוחות הזמנים וההתפתחות האלה עד אינסוף - את מספרת על הילדה שלך והם מיד מספרים על שלהם - כאילו יש רק ילד אחד בעולם וכולנו מגדלים אותו כל פעם מחדש.
והנה עכשיו היפחוצונת בת שנתיים ורבע, חמודה חכמה מוצלחת טובה מקסימה חברותית ואוטיסטית. היא גדלה ומתפתחת, אבל כלום לא נהיה קל יותר. רק מסובך יותר. עם שכל והבנה רגשית מעל הגיל שלה כנראה, ומיומנות תקשורתית שבאופן עקבי מתאימה בערך לחצי מהגיל שלה, והפער הזה עקבי ומטריף את הדעת, ולא הולך לשום מקום.
וגם אם היא עדיין הילדה הכי מוצלחת בעיר, עכשיו זה תלוי בי שאני אזכיר את זה לכולם:
לה עצמה, כל הזמן. השמחה שלה עדיין שם, אבל אני צריכה להחזיק בה חזק חזק, לשמור עליה. היא כבר יודעת על החיים הרבה יותר מאשר כשהייתה עוללית פיצקולה, ולא רק דברים טובים.
לאבא שלה, שעובד קשה כלכך ושומר על אופטימיות ואני יודעת כמה מזה נשען עליי.
לצוות בגן שלה, עם כל הגישות המשונות שלהם.
לסבים. לדודים. לאחים. לחברים. לבייביסיטר. לזרים בגינה.
לעצמי.
ואני מסבירה ומסבירה שהיא ילדה טובה כזו אבל מיוחדת, שצריכה יותר השקעה וסבלנות כדי להגיע יותר רחוק, או יותר לעומק, או לאיזה כיוון אחר וחדש שאנחנו לא מכירים. שהיא לא מעתיקה אחרים אלא מבינה הכול בעצמה. ושהיא תלמד הכול, או כל מה שהיא תרצה, רק צריך לשמור עליה, לא לפגוע בה, לא להשוות אותה אף פעם. די כבר עם ההשוואות האלה, מה אנחנו בתחרות כאן? מה זה כבר משנה? יש לה דרך אחרת ללמוד, יותר טובה, יותר יסודית, יותר חשובה, וכל השאר שטויות...
(וחוץ מזה, מי בכלל אומר מילים בגיל שנתיים ורבע? ילדים נורמאליים מתחילים לדבר בגיל שש, אם בכלל. מה, לא? לדבר זה קשה נורא. מה זה הקשקוש הזה, שילדים בני שנתיים יודעים להגיד משפטים? זה לא יתכן. זה לא תקין. זהו, נפל לי האסימון, אני בטוחה - זה הכול סתם מיתוס שהמציאו כדי לשגע את ההורים
)
והיפחוצוציק? הוא חמוד, כפרה עליו. אמנם אנשים כבר נזהרים מלהגיד "הצליח לכם", אבל לא נורא, אני אגיד את זה בשבילם. הוא יגדל בע"ה, הוא יתפתח, אולי הוא ילמד לדבר מתישהו, אין לדעת. לא נראה לי שיהיה לנו כאן קל יותר בעשור הקרוב, אבל מילא, שטויות, יש צרות גדולות יותר, ומי בכלל ציפה שמשהו ילך בקלות... הכול בסדר. ה-כול ב-סדר.
אני מסתכלת על היפחוצוציק החדש שלי (עוד מעט חודש), והוא כלכך יפה וחמוד, קטן ומוצלח ובריא ומלא רצון טוב, ב"ה ותודה לאל
ואנחנו מתחילים להתאושש מהתקופה המתישה מאוד שעברנו עם כל המחלות, וללמוד איך להתנהל ארבעתנו בבית. ואנחנו סחוטים ותשושים אבל שמחים. והכול כמעט בסדר.
ואני מסתכלת על התינוק והוא מזכיר לי כלכך את אחותו בגילו.
ועולה בי זיכרון פיזי ממש של התקופה שהיא הייתה עוללית כמוהו, יפה ופצפונת וחמודה ושמחה ומוצלחת. ואיך אחותי אמרה לנו, "הצליח לכם". ואיך היא גדלה ופרחה, רצה לה בשמחה על כל שלבי ההתפתחות, חמודה חכמה ומוצלחת, וכמה שהרבה דברים היו מסובכים בחיים, ההתפתחות שלה הייתה קלה, קסומה, מרגיעה, מפתיעה אותי בנורמאליות שלה - הרי למדתי מזמן לצפות ששום דבר לא ילך בקלות - אבל הנה...
וכשהיה קשה, כי אף פעם לא קל עם תינוקת, אמרתי לעצמי, היא תגדל. ככה גם כולם אמרו - הם גדלים. זה נהיה קל יותר. זה אפילו לא תלוי בנו. ככה זה ילדים תמיד. כולם הרי תמיד שמחים להשוות את לוחות הזמנים וההתפתחות האלה עד אינסוף - את מספרת על הילדה שלך והם מיד מספרים על שלהם - כאילו יש רק ילד אחד בעולם וכולנו מגדלים אותו כל פעם מחדש.
והנה עכשיו היפחוצונת בת שנתיים ורבע, חמודה חכמה מוצלחת טובה מקסימה חברותית ואוטיסטית. היא גדלה ומתפתחת, אבל כלום לא נהיה קל יותר. רק מסובך יותר. עם שכל והבנה רגשית מעל הגיל שלה כנראה, ומיומנות תקשורתית שבאופן עקבי מתאימה בערך לחצי מהגיל שלה, והפער הזה עקבי ומטריף את הדעת, ולא הולך לשום מקום.
וגם אם היא עדיין הילדה הכי מוצלחת בעיר, עכשיו זה תלוי בי שאני אזכיר את זה לכולם:
לה עצמה, כל הזמן. השמחה שלה עדיין שם, אבל אני צריכה להחזיק בה חזק חזק, לשמור עליה. היא כבר יודעת על החיים הרבה יותר מאשר כשהייתה עוללית פיצקולה, ולא רק דברים טובים.
לאבא שלה, שעובד קשה כלכך ושומר על אופטימיות ואני יודעת כמה מזה נשען עליי.
לצוות בגן שלה, עם כל הגישות המשונות שלהם.
לסבים. לדודים. לאחים. לחברים. לבייביסיטר. לזרים בגינה.
לעצמי.
ואני מסבירה ומסבירה שהיא ילדה טובה כזו אבל מיוחדת, שצריכה יותר השקעה וסבלנות כדי להגיע יותר רחוק, או יותר לעומק, או לאיזה כיוון אחר וחדש שאנחנו לא מכירים. שהיא לא מעתיקה אחרים אלא מבינה הכול בעצמה. ושהיא תלמד הכול, או כל מה שהיא תרצה, רק צריך לשמור עליה, לא לפגוע בה, לא להשוות אותה אף פעם. די כבר עם ההשוואות האלה, מה אנחנו בתחרות כאן? מה זה כבר משנה? יש לה דרך אחרת ללמוד, יותר טובה, יותר יסודית, יותר חשובה, וכל השאר שטויות...
(וחוץ מזה, מי בכלל אומר מילים בגיל שנתיים ורבע? ילדים נורמאליים מתחילים לדבר בגיל שש, אם בכלל. מה, לא? לדבר זה קשה נורא. מה זה הקשקוש הזה, שילדים בני שנתיים יודעים להגיד משפטים? זה לא יתכן. זה לא תקין. זהו, נפל לי האסימון, אני בטוחה - זה הכול סתם מיתוס שהמציאו כדי לשגע את ההורים
והיפחוצוציק? הוא חמוד, כפרה עליו. אמנם אנשים כבר נזהרים מלהגיד "הצליח לכם", אבל לא נורא, אני אגיד את זה בשבילם. הוא יגדל בע"ה, הוא יתפתח, אולי הוא ילמד לדבר מתישהו, אין לדעת. לא נראה לי שיהיה לנו כאן קל יותר בעשור הקרוב, אבל מילא, שטויות, יש צרות גדולות יותר, ומי בכלל ציפה שמשהו ילך בקלות... הכול בסדר. ה-כול ב-סדר.
