princhipeta
New member
מסדר סמלת- חלק א'
מסדר סמלת- חלק א' "טוב קורס חובשים, הגיע אמצע השבוע השני שלנו. למי יש מה להזכיר לי?", היא יורה את השאלה אל האפלה. אנחנו עומדים מולה בח', ורק האור של המנורה החיוורת שמאירה את האיזור מגלה בקושי את פניה. כמעט כולם מרימים את היד, גם אני. "כן, ליטל, מה יש לך להזכיר לי?", היא שואלת בקול המאיים שלה. "אממ...הקשב הסמלת", אני מזהה את הרעידות בקולה של ליטל, מסכנה. "אני איחרתי למסדר בוקר, אבל רק בגלל ש..." "אחרת למסדר, הא?!", היא מתחילה ואני מתפללת שזה לא יהיה נאום ארוך, "קורס חובשים, זמנים הם קודש! אין דבר כזה איחרתי, וממש לא מעניין אותי מה הסיבה. אצלי לא יהיו איחורים! ליטל, יש לך על זה שעתיים ביציאה. מי עוד?" שיגמר כבר המסדר הזה, אני חושבת לעצמי. הרגליים כבר כואבות לי, וכמה זמן אפשר לעמוד עם ידיים מאחורי הגב? היא ממלאת את היומן שלה ברשימת עונשים מפורטת ובסוף קוראת בקול, "קורס חובשים, כמה חיילים אתם בקורס הזה?". שתיקה. אף אחד לא מעז לענות. "קדימה, כמה?" "32 הסמלת", אנחנו עונים לה בקול מפוחד. "32 נכון. אתם יודעים שיש לכם ביחד יותר מחמישים שעות ביציאה?! זה נראה לכם הגיוני?!" "לא הסמלת", אנחנו משיבים לה פה אחד. אני מתאמצת לראות את הפנים שלה, אבל החושך לא מאפשר לי. אני לא זוכרת שראיתי אי פעם את העיניים שלה. אני מנסה להזכר, אבל תמיד היא עם הכובע מצחייה הזה. סך הכל גדולה ממני בערך בשנה או שנתיים לכל היותר, אבל יש לה כח עליי, כאילו שמיליון שנות אור מפרידות ביננו. אני חוזרת לחדר וישר מדליקה את הפלאפון ומתקשרת לקרן שלי. מייד כשאני שומעת את הקול שלה, הלב שלי נשבר. "מה יש מתוקה שלי? למה את כ"כ עצובה?", היא שואלת ואני יודעת שהיא דואגת לי. אני לא מסוגלת לענות לה, רק פורצת בבכי שקט, כי אני לא רוצה שהיא תדאג יותר מדי. "שירי, מה קורה? אני מנסה לתפוס אותך כל היום. את בסדר? תדברי איתי. איפה את?", היא מבקשת לדעת בשקט. "מחוץ למגורים", אני בקושי מצליחה לדבר ברור כי לא מצליחה להפסיק לבכות. "קרן, אני לא יכולה יותר, נשבר לי. למה אני צריכה את זה? אני רוצה לפרוש מהקורס הזה וזהו. לא מעניין אותי כלום, מחר אני אצל המ"מ, חותמת ויתור. די, כמה אפשר?", הדמעות מתחילות לרדת לי במורד הלחיים אבל לא אכפת לי. "די מותק שלי, זה תמיד קשה בהתחלה. את תראי, את צריכה רק להאמין בעצמך. את יודעת שאני מאמינה בך נכון?", היא מלטפת אותי בקולה. "כן", עניתי בקול חלש, "אבל אני לא יכולה יותר. קשה לי, וקשה לי בלעדייך ובכלל לא דיברנו כל היום ואת כ"כ חסרה לי." "גם את לי, באמת. אבל אל תדאגי, אני פה. אני פה מחבקת אותך כל שניה, ואני איתך בלב. טוב מותק?" "טוב. אבל עדיין קשה לי. אני רק רוצה לחבק אותך. מי צריך לעשות צבא בכלל? למה לא אמרתי שאני דתייה וזהו?", אני מנגבת את הדמעות עם השרוול של המדים. "די שירי, שתינו יודעות שאת לא כזאת. אני לא מסכימה שתשברי לי עכשיו, את שומעת? את עבדת קשה כדי להגיע לקורס הזה ועכשיו אני רוצה שתראי להם מה את שווה, טוב? אני רוצה שחברה שלי תהיה מצטיינת!" "קרן שלי", אני לוחשת לפלאפון שבידי, "מה הייתי עושה בלעדייך? את לא יודעת כמה שאני רוצה להרגיש אותך. כמה שאני רוצה את הידיים שלך מסביבי ואת הריח שלך ואת העיניים שלך ואותך..." "אני יודעת, גם אני. אני מתגעגעת אלייך נורא, אבל ביום שישי נפגש! איזה כיף!", היא מתאמצת להשמע נלהבת בשבילי, אבל שתינו יודעות שיום שישי עוד רחוק מלהיות קרוב. "אה, ושכחתי להגיד לך, יש לי שעתיים וחצי ביציאה, אז נצטרך להפגש יותר מאוחר", אני אומרת בעצב ומקללת בלב שלי את הסמלת הזאת שמפרידה ביננו וגוזלת לנו זמן כה יקר. "על מה?", האכזבה בקול שלה שוברת אותי. "על הרבה דברים, טוב אני חייבת לעוף לפני שאני אקבל עוד כמה שעות, אז ביי בינתיים", אני ממהרת לסגור. "ביי, אני אתקשר אלייך אחר כך." אני סוגרת את הטלפון וכשאני מסתובבת אני רואה את הסמלת מאחוריי ומבט יורה ברקים בעיניה.
מסדר סמלת- חלק א' "טוב קורס חובשים, הגיע אמצע השבוע השני שלנו. למי יש מה להזכיר לי?", היא יורה את השאלה אל האפלה. אנחנו עומדים מולה בח', ורק האור של המנורה החיוורת שמאירה את האיזור מגלה בקושי את פניה. כמעט כולם מרימים את היד, גם אני. "כן, ליטל, מה יש לך להזכיר לי?", היא שואלת בקול המאיים שלה. "אממ...הקשב הסמלת", אני מזהה את הרעידות בקולה של ליטל, מסכנה. "אני איחרתי למסדר בוקר, אבל רק בגלל ש..." "אחרת למסדר, הא?!", היא מתחילה ואני מתפללת שזה לא יהיה נאום ארוך, "קורס חובשים, זמנים הם קודש! אין דבר כזה איחרתי, וממש לא מעניין אותי מה הסיבה. אצלי לא יהיו איחורים! ליטל, יש לך על זה שעתיים ביציאה. מי עוד?" שיגמר כבר המסדר הזה, אני חושבת לעצמי. הרגליים כבר כואבות לי, וכמה זמן אפשר לעמוד עם ידיים מאחורי הגב? היא ממלאת את היומן שלה ברשימת עונשים מפורטת ובסוף קוראת בקול, "קורס חובשים, כמה חיילים אתם בקורס הזה?". שתיקה. אף אחד לא מעז לענות. "קדימה, כמה?" "32 הסמלת", אנחנו עונים לה בקול מפוחד. "32 נכון. אתם יודעים שיש לכם ביחד יותר מחמישים שעות ביציאה?! זה נראה לכם הגיוני?!" "לא הסמלת", אנחנו משיבים לה פה אחד. אני מתאמצת לראות את הפנים שלה, אבל החושך לא מאפשר לי. אני לא זוכרת שראיתי אי פעם את העיניים שלה. אני מנסה להזכר, אבל תמיד היא עם הכובע מצחייה הזה. סך הכל גדולה ממני בערך בשנה או שנתיים לכל היותר, אבל יש לה כח עליי, כאילו שמיליון שנות אור מפרידות ביננו. אני חוזרת לחדר וישר מדליקה את הפלאפון ומתקשרת לקרן שלי. מייד כשאני שומעת את הקול שלה, הלב שלי נשבר. "מה יש מתוקה שלי? למה את כ"כ עצובה?", היא שואלת ואני יודעת שהיא דואגת לי. אני לא מסוגלת לענות לה, רק פורצת בבכי שקט, כי אני לא רוצה שהיא תדאג יותר מדי. "שירי, מה קורה? אני מנסה לתפוס אותך כל היום. את בסדר? תדברי איתי. איפה את?", היא מבקשת לדעת בשקט. "מחוץ למגורים", אני בקושי מצליחה לדבר ברור כי לא מצליחה להפסיק לבכות. "קרן, אני לא יכולה יותר, נשבר לי. למה אני צריכה את זה? אני רוצה לפרוש מהקורס הזה וזהו. לא מעניין אותי כלום, מחר אני אצל המ"מ, חותמת ויתור. די, כמה אפשר?", הדמעות מתחילות לרדת לי במורד הלחיים אבל לא אכפת לי. "די מותק שלי, זה תמיד קשה בהתחלה. את תראי, את צריכה רק להאמין בעצמך. את יודעת שאני מאמינה בך נכון?", היא מלטפת אותי בקולה. "כן", עניתי בקול חלש, "אבל אני לא יכולה יותר. קשה לי, וקשה לי בלעדייך ובכלל לא דיברנו כל היום ואת כ"כ חסרה לי." "גם את לי, באמת. אבל אל תדאגי, אני פה. אני פה מחבקת אותך כל שניה, ואני איתך בלב. טוב מותק?" "טוב. אבל עדיין קשה לי. אני רק רוצה לחבק אותך. מי צריך לעשות צבא בכלל? למה לא אמרתי שאני דתייה וזהו?", אני מנגבת את הדמעות עם השרוול של המדים. "די שירי, שתינו יודעות שאת לא כזאת. אני לא מסכימה שתשברי לי עכשיו, את שומעת? את עבדת קשה כדי להגיע לקורס הזה ועכשיו אני רוצה שתראי להם מה את שווה, טוב? אני רוצה שחברה שלי תהיה מצטיינת!" "קרן שלי", אני לוחשת לפלאפון שבידי, "מה הייתי עושה בלעדייך? את לא יודעת כמה שאני רוצה להרגיש אותך. כמה שאני רוצה את הידיים שלך מסביבי ואת הריח שלך ואת העיניים שלך ואותך..." "אני יודעת, גם אני. אני מתגעגעת אלייך נורא, אבל ביום שישי נפגש! איזה כיף!", היא מתאמצת להשמע נלהבת בשבילי, אבל שתינו יודעות שיום שישי עוד רחוק מלהיות קרוב. "אה, ושכחתי להגיד לך, יש לי שעתיים וחצי ביציאה, אז נצטרך להפגש יותר מאוחר", אני אומרת בעצב ומקללת בלב שלי את הסמלת הזאת שמפרידה ביננו וגוזלת לנו זמן כה יקר. "על מה?", האכזבה בקול שלה שוברת אותי. "על הרבה דברים, טוב אני חייבת לעוף לפני שאני אקבל עוד כמה שעות, אז ביי בינתיים", אני ממהרת לסגור. "ביי, אני אתקשר אלייך אחר כך." אני סוגרת את הטלפון וכשאני מסתובבת אני רואה את הסמלת מאחוריי ומבט יורה ברקים בעיניה.