אז נמשיך.....
מדוע מתחילים ההבדלים בין המינים להשפיע בגיל ההתבגרות? זו תקופה של שינויים פיסיולוגיים, סביבתיים ופסיכולוגיים מהירים, המחוללים כידוע סערת נפש גדולה אצל מתבגרים רבים, אך מדוע דווקא המתבגרות נוטות יותר לדיכאון? יש ראיה לכך שמהבחינה הפסיכולוגית, התפתחות מאפייני המין המשניים קשה לבנות יותר מאשר לבנים. בתקופה זו מתעוררת אצל הבנות אי שביעות רצון מן הגוף, ואילו אצל הבנים היא שוככת. זאת ועוד, אצל בנות, הקשר בין אי-שביעות רצון מן הגוף לבין ההערכה העצמית חזק הרבה יותר מאצל בנים. עיקר אי שביעות הרצון של בנות מגופן נובעת מהכרתן בפער בין אידיאל היופי הנשי המקובל בחברתנו, דהיינו גזרה דקה ונערית של טרום הבגרות המינית, לבין העובדה שהן צוברות שומן עם בשילתן המינית. כמו כן, זו תקופה של חברות מוגבר בתפקידי המין,. על הבנות נוטים להפעיל לחץ רב לאמץ תפקיד מין נשי, ואם הן מקבלות על עצמם תפקיד זה, שהוא כנוע ותלותי במידת מה, הן עלולות יותר לנטות לחרדה ולדיכאון. לעומת זאת], אם ידחו את התפקיד, הן עלולות להידחות בידי המין השני. אחת הראיות המתיישבות עם השערה זו היא שמתבגרות אכן תופסות כשירות כחסרון ונוטות להסתיר את האינטליגנציה שלהן. ואמנם מחקר אחד הראה שקיים מתאים חיובי מובהק בין מנת משכל לבין דיכאון אצל מתבגרות. אצל בנים, לעומת זאת, נמצא מתאם שלילי קטן בין מנת משכל לבין דיכאון. גם כאן דרוש מחקר נוסף כדי לגלות כיצד בדיוק מתהווים הבדלים בין המינים בדיכאון בגיל ההתבגרות, אך אלה רעיונות מרתקים שעוד ייבחנו בעתיד. חוסר אונים, חוסר תקווה וחוסר שליטה תיאוריות שונות מנסות להסביר את ההבדלים בין המינים בשיעורי הדיכאון. שתי תיאוריות, הלקוחות מתחום הטיפול הקוגניטיבי בדיכאון (ניסיון לשנות את דפוסי החשיבה האופייניים לאדם הדכאוני מתוך אמונה שהדבר יגרום לשינוי במצב רוחו), מסייעות להבין את ההבדלים בין המינים: תיאוריית חוסר האונים הנלמד ותיאוריית חוסר התקווה הנלמד. אבי התיאוריות הללו הוא אהרון בק, שפיתח את המודל הקוגניטיבי לטיפול בדיכאון. התיאוריה שלו נבעה מתצפיתו בחשיבה השלילית המופיעה אצל מטופלים מדוכאים. חוסר אונים נלמד נצפה לראשונה בבעלי חיים . בסוף שנות השישים מצאו זליגמן וחבריו שכלבי מעבדה, שנחשפו תחילה להלם חשמלי בלתי נשלט, הראו אחר כך ליקויי למידה רציניים במצב שונה, שבו יכלו לשלוט בהלם. אצל בעלי חיים שנחשפו תחילה לכמויות שוות של הלם חשמלי נשלט לא נמצאו ליקויים כאלה. למעשה, כאשר בעלי החיים הוכנסו למצב החדש, שבו יכלו לשלוט בהלם, נראה כי אפילו אינם מנסים ללמוד אם יש דרך כלשהי לשלוט בהלם, אלא מקבלים אותו בפסיביות גמורה. האם נשים אינן מחונכות לפסיביות יותר מאשר גברים? האם אין הן מקבלות מסר מהחברה שכדאי להן להיות פסיביות? אנו חיים עדיין בעולם שבו רוב כוח העבודה "גברי". כאשר אדם, או כל בעל חיים אחר לומד שאין לו שליטה על אירועים שליליים, יוצר חוסר האונים הנלמד שלושה סוגי ליקויים: א. ליקויי הנעה: אם אין לי שליטה מה הטעם לנסות? (בניסוי שהוזכר בעלי החיים אפילו לא ניסו להימלט מן ההלם שהופעל עליהם). ב. ליקויים קוגניטיביים (מחשבתיים): אם אדם למד שאין לו שליטה על גורלו, הדבר עלול לפגום ביכולתו ללמוד בעתיד, במצבים אחרים, לשלוט בחייו (גם הכלב בניסוי נקט מדי פעם תגובה של ניסיון להימלט מההלם, אך נראה כי לא שם לב שתגובה זו הביאה הקלה ושב לקבל בפסיביות את ההלם בניסויים שנערכו בהמשך. ג. ליקויים רגשיים: הלמידה שאין לנו שליטה יוצרת סבילות ואולי דיכאון. תיאוריית חוסר התקווה מעלה את סוגיית מותר האדם על הבהמה וטוענת שבני אדם הנחשפים לאירועי חיים שליליים ולא-נשלטים, הם שואלים את עצמם מדוע. האם האדם מייחס את האירוע לגורם פנימי או לגרום חיצוני, האם הייחוס היא כוללני או ספציפי והאם הוא יציב או בלתי יציב? אם אישה סובלת מיחס גרוע מצד החבר שלה, והיא מסיקה כי "זה מפני שאני מכוערת ומשעממת" (ייחוס פנימי כי היא מאשימה את עצמי ויציב כי היא תמיד מכוערת ומשעממת), הרי הסבירות שתלקה בדיכאון גבוהה בהרבה מאשר אם תסיק שזה "מפני שהוא במצב רוח רע היום לאחר שנכשל במבחן, והוא מוציא את זה עליי" (ייחוס חיצוני כי האחריות למצב היא של החבר וספציפי כי מדובר בכישלון במבחן שנערך היום). סגנונות ייחוס של נשים ושל גברים כאן אנו מגיעים לשאלה מעניינת, סוגי הייחוסים שאנשים דכאוניים עושים דומים להפליא לסוגי הייחוסים שעושות בנות בגיל צעיר. סדרה ארוכה של מחקרים הוכיחה באופן עקבי שגברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ו"להאשים" גורמים חיצוניים בכישלונם ולייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב, כמו יכולת ואת כישלונותיהם לגורם חיצוני ולא יציב כמו מזל רע. לעומתם, נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה חיצונית, כמו מזל או מטלה קלה ונוטות להיאחז בסיבה משתנה, כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה, כמו יכולת. לעומת זאת, את הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן. ייחוס זה, יש לציין, אינו מושפע ממידת ההצלחה הממשית בביצוע משימה, כי גם כשנשים מצליחות במטלה מסוימת כמו גברים, הן נוטות להסביר את הצלחתן במזל ולא ביכולת, בעוד הגברים מסבירים את הצלחתם ביכולת ולא במזל. מידת ההפנמה של תפיסות סטריאוטיפיות באשר ליכולתן ולסיכוייהן של נשים להצליח משפיע על נטייתן לצפות להצלחה פחות מהגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים, ולהאמין שיכולתן פחותה וכי הישגיהן בלתי צפויים. אם זהו תהליך ההפנמה של התפקידים החברתיים המיניים, לא נתקשה להבין מדוע נשים, בממוצע, סובלות יותר מדיכאון מאשר גברים. האם הגברים יוצאים מכך בזול? כלל וכלל לא! אם ניקח את הביטוי הקיצוני ביותר לדיכאון, ההתאבדות, נמצא שנשים מאיימות הרבה יותר בהתאבדות, אך גברים "בוכים בסתר" ושיעור ההתאבדות המעשי בקרבם גבוה הרבה יותר מזה שנמצא בקרב נשים ("גברים עושים - נשים רק מדברות", אם לדבוק בסטריאוטיפ המקובל, אלא שבמקרה זה גברים לא עושים טוב לעצמם). גברים שחונכו לא להפגין חולשה מדחיקים אותה ועל כן הם חשופים יותר להתקפי לב. מעניין לציין, לסיום, את השפעת הטיפול התרופתי החדיש יחסית מסוג (פרוזאק, פאבוקסיל, סרוקסט וכו´) על נכונותם של גברים לחשוף את דיכאונם. יחסי הציבור המטאוריים של חברות התרופות השרישו את הטענה שמקורו של הדיכאון ביוכימי. אם מדובר בחוסר איזון ביוכימי, "מותר" לגברים "לחלות" בדיכאון, כי זו מחלה לכל דבר. ואכן, גברים בדיכאון מעדיפים טיפול תרופתי לאין ערוך מאשר נשים בדיכאון, המעדיפות לדבר על כך בפסיכותרפיה, כלומר, לקשר את הדיכאון אל עצמן. מה אירוני הדבר שאותן תרופות פוגעות בתפקוד המיני של גברים הרבה יותר במה שהן פוגעות בנשים. בשני המינים הן פוגעות בחשק המיני אמנם וביכולת להגיע לאורגזמה, אך אצל הגבר יש לפגיעה זו השלכות פסיכולוגיות לגבי התחום בו כל כך חשוב לו להצטיין, התחום הביצועי. אף שאין לתרופות אלו השפעה ישירה על המנגנון הזיקפתי, כאשר גברים חשים חוסר חשק ושפיכתם לקויה או חסרה לחלוטין, הדבר משפיע לרעה גם על זקפתם ואז חוסר האונים, עליו דיברנו קודם, נגלה לעיני כול (או לפחות לעיני בת הזוג ולעיניהם). ואכן, אחד התחומים שבו נשים משיגות, בממוצע, ציונים גבוהים יותר מגברים במבחני אינטליגנציה הוא הכושר המילולי. כושר זה, כפי שראינו, אינו פועל לטובתן כשמדובר בדיכאון שכן הוא גורם להן "לחטט" בעצמן במקום לפעול, כמו הגברים, אך במצבי דיכאון קיצוניים, עדיף כפי שראינו, לדבר על התאבדות, כמנהג הנשים, ולא להפגין חזות חזקה ושלטת, ולעשות, כלומר, להתאבד הלכה למעשה, כמנהג הגברים. תגיד שלא התעודדת קצת..תגיד נו..חחחחחחחח סוף שבוע יפה,ונעים לכולם-ן... הפסיכיאטר המחוזי ס´
קח לעצמך את הזמן הזה, עם טקילה ומוזיקה שפורטת על אותם קצוות שרגישים אצלך עכשיו. אתה תדע מתי לחזור מהמסע הזה, אותו מסע שבסופו תרגיש הרבה יותר חזק להילחם בפחד. הפחד הזה שמלמד אותנו שהחיים הם רק נקודת זמן בעולם הזה, שהם דבר כל כך נזיל, ובאותה נשימה, הדבר הכי חשוב שקיים , ורק בידייך, במחשבותיך, בעשיה שלך, בכל דבר שתגרום לו אתה- רק אתה תחליט אם להפוך כל רגע לרגע שלא ישכח, או למשהו חולף כאותו רגע שנדחף כאותם גרגירי חול דרך הסדק לתחתית שעון חיינו... תוסיף לטקילה ספרייט ותקפיץ אחת לחיי מחר שיביא איתו דברים טובים ויפים...
