מנסה לעבור את זה
ואולי בכלל עדיין בשלב ההכחשה.... עמדנו לציין את שנתנו הראשונה יחד (אחרי שיותר משנה קוםד לכן היינו מכרים) זהו הקשר הראשון לשנינו,לאחר הרבה ניסיונות קצרים, הצלחנו לשמר קשר רציף כ"כ ואף לעבור לגור יחד. התקשורת ביננו היתה נפלא מתואמת באופן מפתיע, הצלחנו למצוא נושאים משותפים, לתמוך כשצריך וכד' במשך החודש האחרון הוא התנהל כאילו-רגיל.אך הסתגר לו בקונכיה משלו. הבנתי שהוא עובר משהו, אבל הוא החליט שלא לשתף אותי לפני שבועיים הוא הודיע לי שהוא רוצה שניפרד. הוא עדיין אוהב אותי, אבל ה'טייטל' של שנה יחד מלחיצה אותו והוא לא יכול לראות את זה ממשיך. אני מצידי ניסיתי להבין יותר לעומק מהיכן זה מגיע, אבל הוא סירב לשתף פעולה (כי הוא, כאמור, החליט שזה צריך להיגמר). הוא יודע שאני לא לוחצת אותו לכיוון חתונה, וזה למרות ששנינו כבר בגילאים ש - גם אם הלחץ לא מגיע ממקום מסויים - הוא קיים שם בסביבה. כבר הכרנו זה את משפחתו של זו, כבר יצא לנו לדבר על העתיד (ומוזר שזה בד"כ בא מצידו), והוא פשוט החליט לחתוך הכל. אז הניתוח הצליח אבל הלב נשאר קרוע. אני ארזתי וחזרתי לבית הוריי. מעסיקה את עצמי באובססיביות. מחדדת לעצמי כמעין מנטרה - להתחיל להסתכל קצת לכיוונים חדשים. ובמקביל "מתה" שהוא יתפוס את ברכיו הרועדות, יתעשת ויחזור בו מהחלטתו. שמעתי כ"כ הרבה סיפורים מהסוג הזה, ומוזר שדוקא אצלי חשבתי ש'זה לא יקרה' - שאני שברתי את מיתוס 'הרווק התל-אביבי' המצוי. כניראה של'זן המצוי' הזה אין "מגדיר" משלו, ואין ספר הפעלה, וכל תוצאה מניסוי קודם, לא נרשמת בשומקום. ולכן כל חוקרת טבע מצליחה ליפול למראה הפרפר המרשים הזה. אולי הייתי צריכה לנער אותו, ואולי עשיתי נכון ששיחררתי אותו מהרשת..... זאת שמנסה להתעשת על חייה מחדש
ואולי בכלל עדיין בשלב ההכחשה.... עמדנו לציין את שנתנו הראשונה יחד (אחרי שיותר משנה קוםד לכן היינו מכרים) זהו הקשר הראשון לשנינו,לאחר הרבה ניסיונות קצרים, הצלחנו לשמר קשר רציף כ"כ ואף לעבור לגור יחד. התקשורת ביננו היתה נפלא מתואמת באופן מפתיע, הצלחנו למצוא נושאים משותפים, לתמוך כשצריך וכד' במשך החודש האחרון הוא התנהל כאילו-רגיל.אך הסתגר לו בקונכיה משלו. הבנתי שהוא עובר משהו, אבל הוא החליט שלא לשתף אותי לפני שבועיים הוא הודיע לי שהוא רוצה שניפרד. הוא עדיין אוהב אותי, אבל ה'טייטל' של שנה יחד מלחיצה אותו והוא לא יכול לראות את זה ממשיך. אני מצידי ניסיתי להבין יותר לעומק מהיכן זה מגיע, אבל הוא סירב לשתף פעולה (כי הוא, כאמור, החליט שזה צריך להיגמר). הוא יודע שאני לא לוחצת אותו לכיוון חתונה, וזה למרות ששנינו כבר בגילאים ש - גם אם הלחץ לא מגיע ממקום מסויים - הוא קיים שם בסביבה. כבר הכרנו זה את משפחתו של זו, כבר יצא לנו לדבר על העתיד (ומוזר שזה בד"כ בא מצידו), והוא פשוט החליט לחתוך הכל. אז הניתוח הצליח אבל הלב נשאר קרוע. אני ארזתי וחזרתי לבית הוריי. מעסיקה את עצמי באובססיביות. מחדדת לעצמי כמעין מנטרה - להתחיל להסתכל קצת לכיוונים חדשים. ובמקביל "מתה" שהוא יתפוס את ברכיו הרועדות, יתעשת ויחזור בו מהחלטתו. שמעתי כ"כ הרבה סיפורים מהסוג הזה, ומוזר שדוקא אצלי חשבתי ש'זה לא יקרה' - שאני שברתי את מיתוס 'הרווק התל-אביבי' המצוי. כניראה של'זן המצוי' הזה אין "מגדיר" משלו, ואין ספר הפעלה, וכל תוצאה מניסוי קודם, לא נרשמת בשומקום. ולכן כל חוקרת טבע מצליחה ליפול למראה הפרפר המרשים הזה. אולי הייתי צריכה לנער אותו, ואולי עשיתי נכון ששיחררתי אותו מהרשת..... זאת שמנסה להתעשת על חייה מחדש
