שלמה כמידת האפשר
New member
מנסה לכתוב (ט׳?)...
כי חייבת לעצור את צו השתיקה אולי לגרש את ההדממה הכפויה מרגישה שלא מרגישה מנותקת מהעולם ובעיקר מנותקת מעצמי מרגישה שמה שיפר את הדממה, ינער את השתיקה היא צעקה לא כזו שתזעזע את הבפנים כזו שתנער את הקורים של אלו הנמצאים לצידי כבר לא מסוגלת להסיר את המסכה, ממשיכה לחייך כשבפנים הכול כואב וסוער אף אחד לא יודע מה מתחולל בפנים, הכאב הזה שלא מפסיק ושומעת אותם מדברים בגנותם של המתקשים והם לא רואים אותי שעומדת בצידו השני של המתרס לא כאחד האדם חייבת למצוא מילים חיצוניות, כאלו משירים וסיפרים, שידברו את הכאוס הפנימי כי באמתחתי קיימת השתיקה הכפויה כזו שגזרתי לעצמי על עצמי מבלי לדעת מתי זה קרה כל כך חייבת שיראו אותי, באמת אותי עם כול הרבדים השחורים והכואבים שיפסיקו את הכאב, את הסיוטים המתמשכים לא מסוגלת לדבר את הדברים, שומרת על קשר השתיקה של פעם אבל היום זה מבחירה רוצה להפסיק להסתתר מאחורי צללים ודמויות לא מוכרות או מזוהות ולא, לא מוכנה לוותר על המחלה אולי בגלל שהיא הדבר היציב בחיי ואולי לא מסוגלת לוותר על השליטה המדומה כי עומדת מול תהום ללא חבלי הצלה פוחדת, כל כך פוחדת כי לא מצליחה לראות את עצמי אפילו לא יודעת מה רציתי לכתוב פוחדת לשבור את קשר השתיקה כי בלעדיה הסיוט חוזר, קורם עור וגידים פוחדת לזכור אבל לא יכולה לחזור לעיוורון אז חוזרת שוב ושוב לאותה השתיקה ולשליטה המדומה אבל חייבת לפורר את כבלי השתיקה להסיר את הדממה שבורה (לא מגיבה למסרים כי המחשב שבק חיים).
כי חייבת לעצור את צו השתיקה אולי לגרש את ההדממה הכפויה מרגישה שלא מרגישה מנותקת מהעולם ובעיקר מנותקת מעצמי מרגישה שמה שיפר את הדממה, ינער את השתיקה היא צעקה לא כזו שתזעזע את הבפנים כזו שתנער את הקורים של אלו הנמצאים לצידי כבר לא מסוגלת להסיר את המסכה, ממשיכה לחייך כשבפנים הכול כואב וסוער אף אחד לא יודע מה מתחולל בפנים, הכאב הזה שלא מפסיק ושומעת אותם מדברים בגנותם של המתקשים והם לא רואים אותי שעומדת בצידו השני של המתרס לא כאחד האדם חייבת למצוא מילים חיצוניות, כאלו משירים וסיפרים, שידברו את הכאוס הפנימי כי באמתחתי קיימת השתיקה הכפויה כזו שגזרתי לעצמי על עצמי מבלי לדעת מתי זה קרה כל כך חייבת שיראו אותי, באמת אותי עם כול הרבדים השחורים והכואבים שיפסיקו את הכאב, את הסיוטים המתמשכים לא מסוגלת לדבר את הדברים, שומרת על קשר השתיקה של פעם אבל היום זה מבחירה רוצה להפסיק להסתתר מאחורי צללים ודמויות לא מוכרות או מזוהות ולא, לא מוכנה לוותר על המחלה אולי בגלל שהיא הדבר היציב בחיי ואולי לא מסוגלת לוותר על השליטה המדומה כי עומדת מול תהום ללא חבלי הצלה פוחדת, כל כך פוחדת כי לא מצליחה לראות את עצמי אפילו לא יודעת מה רציתי לכתוב פוחדת לשבור את קשר השתיקה כי בלעדיה הסיוט חוזר, קורם עור וגידים פוחדת לזכור אבל לא יכולה לחזור לעיוורון אז חוזרת שוב ושוב לאותה השתיקה ולשליטה המדומה אבל חייבת לפורר את כבלי השתיקה להסיר את הדממה שבורה (לא מגיבה למסרים כי המחשב שבק חיים).
