מנטה ריי - ביקורת ערב
ביום רביעי האחרון - לפני שנה בדיוק, נסענו הגבר ואנכי, מלווים בחברינו הטובים ג' ו-ג', אל מדרונותיה הדרומיים של ארץ ספרד הרחוקה, שם, חצינו את הגבול אל הזיז היבשתי הקטן והמתוק הקרוי גיברלטר – והתחתנו. ג' ו-ג' חברינו הטובים היו העדים. היה קסום ומופלא, חשוב ומרגש, שתוי ומצחיק! בחיי – כל אלה ביחד... משם המשכנו, (במחלקה ראשונה ברכבת לילה – למי שמחפש חוויות קינקיות) לצפון הרחוק והקריר של ארץ ספרד הרחוקה, וטיילנו ארבעתנו כשבועיים. טיול שלא ישכח לדורות. ממש סיפור לנכדים. בקיצור – חלפה עברה לה שנה בדיוק, ואני והגבר חשנו שבהחלט יש מקום לחגיגה. את האנקדוטות שארעו לאורך היום אחסוך מכם, באשר אין בהן נגיעת קולינאריה, ואולם בערב, חפצה נפשנו במזון ובאוירה – ובשילובם של ג' ו-ג' – כי אחרי הכל - כעדים, היה להם חלק חשוב בארוע עצמו, והם גם, כזכור, חברינו הטובים... בהתלבטות המקדימה כל יציאה, שהיא מחוייבת המציאות בחלוקת התפקידים בין הגבר לביני (אני אוהבת אוכל והוא גם כן), העלה הגבר דרישה אחת בלבד – שיהיה קליל ושיהיה סבבה (יש שיפרשו זאת כשתי דרישות, אבל בהכירי את הגבר – זו אותה דרישה ממש). אז החלטנו לפקוד את "מנטה ריי" לארוחת ערב מאוחרת. השולחן הוזמן לשעה 22:00, ואנחנו הגענו באיחור קל (הלכנו לאיבוד בחניון. בחיי! ואני תל-אביבית מלידה!) – ומיד הבנו שזו – אבל ממש ממש זו – העונה לשבת במנטה ריי בערב בחוץ. האוירה במקום – ס-ב-ב-ה, השולחנות מרווחים מספיק, הים קרוב מספיק, הרוח – בדיוק בדיוק במידה, והדֶק מהעץ – עושה את שלו. קיבלנו אחלה שולחן והיינו מאוד מרוצים. וכך ישבנו לנו, מרוצים ונטולי תפריטים, במשך שתי דקות, חמש, עשר, חמש עשרה דקות – רק לאחר כרבע שעה הגיעו התפריטים. הייתי שמחה לאמר שזה היה הפאלטה האחרונה בנושא השירות באותו ערב – אך לצערי – לא היא. השירות היה אטי, לא יעיל, והכי מעצבן מהכל – למלצרית היה כל הזמן פרצוף של: "נו... אתם באמת רוצים לאכול?!?! בשביל מה?!?!? ממש לא מתאים לי הענין הזה עם האוכל שלכם...". מצער. אבל – אנחנו חוגגים את יום נושאינו, ולא הסכמנו בשום פנים ואופן שפרצופה של המלצרית יעיב על השמחה. לאחר התלבטות קלילה עם התפריטים הזמנו את המאזטים לראשונות, ולצדם מנה של לחם בלקני. המאזטים עולים 13 ₪ לכל צלוחית (ומגיעים בצלוחיות ראויות בגודלן), ומגיעים על מגש עצום, עליו כעשר או שתים עשרה צלוחיות, מתוכן תבחר מה שבא לך (בא לאמר – כמו טאפס, אבל בלקני-משרח תיכוני). לקחנו איקרה – שהיתה קרמית, אוורירית ומצויינת, סביצ'ה (לא זוכרת איזה דג) עם סומק – שהיה נחמד ביותר, וגבינת צאן עטופה ומטוגנת בשמן עמוק, ליד סלט סלק – שהיתה ככה ככה. הלחם היה משמח. ליד – הזמנו בקבוק שרדונה ישראלי (גמלא אם אינני טועה) שהיה מוכר וקליל ומתאים – בדיוק במידה. 120 ₪. עוד ליד – הזמנו להריונית (זו אני) כוס מיץ תפוזים שנסחטו במקום (!!!). אחרי שלוק אחד עפה הכוס והמיץ נשפך בנחשול מרשים על השולחן עקב תנועת יד מפתיעה של ג'. בעוד ג' מתנצלת שוב ושוב, ואנחנו מעריכים נזקים (המכנסיים שלי נשארו יבשים, החולצה נרטבה מעט, והשולחן שחה במיץ) עברה לידינו מלצרית הפרצוף מספר פעמים ולמרות נפנופי הידיים והפרצופים שהעידו בצורה מובהקת: "כאן נשפך מיץ תפוזים סחוט במקום" – לא העלתה על דעתה לעצור. אחרי כמה דקות של טפטוף אדוק בצד שלי של השולחן, קמתי לקרוא לעזרה. נפלתי על מנהל המשמרת, או מישהו סמכותי אחר, וראה זה פלא – מיד שראתה אותו מלצרית הפרצוף ליד שולחננו – התייצבה אף היא, והם סייעו לנו בצוותא חדא. קל מהירה השולחן יובש, כליי הוחלפו והשקט שב לשולחננו. קיבלתי כוס מיץ חדשה – וחוייבנו על שתיהן (שאלה פתוחה – האם בסדר או לא). לעיקריות – רצתה ג' להזמין סיר שחור עם mix פירות ים – אבל נגמר. אז היא בחרה סיר שחור עם מולים – אבל לא היה. בסוף היא הלכה על סיר סרטנים (75 ₪) – ויצאה מרוצה ביותר. ג', לעומתה, ביקש פילה לברק – אך לא היה, אז הוא הזמין דג מוסר בגריל (80 ₪) – שהיה נחמד מאוד. הגבר פנה לאגף השרימפסים – שהוזמנו מוקפצים ברוטב חמאה ושהיו סתמיים (מנה לא גדולה מאוד – 95 ₪! מה קרה???), ואילו אני הלכתי על פילה דניס עם פירה (נשבעת לכם שבחרתי בגלל הפירה)(82 ₪) המנה שלי היתה קטנה מעט (ביקשתם קליל?! קיבלתם!), אך לא רעה. עם זאת – היא לא התעלתה מעבר ללא רעה. נקודת התורפה של: הרבה מדי שמנת שחתה לי מעל הפירה – וזה לא הסתדר כל כך. למנות האחרונות הגיעו (לאחר שהוזמנו כמובן) שתי מנות סורבה של אייסברג (27 ש"ח כל מנה): האחת מלון ואננס+קמפרי אשכוליות (מרוצות רבה נרשמה באגף הזה) והשניה מלון ואננס + פטל. הפטל היה מתוק מדי לטעמי. המלון והאננס – ברכה. עוד הוזמנה מנת קדאיף (30 ₪) – שאיכזבה. בשורה התחתונה – האוירה היתה נהדרת וקיצית – ושום דבר לא יכול היה לקלקל אותה, השירות היה בינוני ומטה, האוכל היה בינוני עם הברקות נקודתיות. המחירים – לא מוצדקים ביחס לאיכות. גישה לנכים – יש (אלא אם פספסתי משהו); השירותים לא נבדקו (למרות ההריון. מפתיע – אני מודה). הנזק – 624, כולל 1 ₪ אבטחה לבן אדם. נחזור – אבל כנראה רק לבראנצ'ים.
ביום רביעי האחרון - לפני שנה בדיוק, נסענו הגבר ואנכי, מלווים בחברינו הטובים ג' ו-ג', אל מדרונותיה הדרומיים של ארץ ספרד הרחוקה, שם, חצינו את הגבול אל הזיז היבשתי הקטן והמתוק הקרוי גיברלטר – והתחתנו. ג' ו-ג' חברינו הטובים היו העדים. היה קסום ומופלא, חשוב ומרגש, שתוי ומצחיק! בחיי – כל אלה ביחד... משם המשכנו, (במחלקה ראשונה ברכבת לילה – למי שמחפש חוויות קינקיות) לצפון הרחוק והקריר של ארץ ספרד הרחוקה, וטיילנו ארבעתנו כשבועיים. טיול שלא ישכח לדורות. ממש סיפור לנכדים. בקיצור – חלפה עברה לה שנה בדיוק, ואני והגבר חשנו שבהחלט יש מקום לחגיגה. את האנקדוטות שארעו לאורך היום אחסוך מכם, באשר אין בהן נגיעת קולינאריה, ואולם בערב, חפצה נפשנו במזון ובאוירה – ובשילובם של ג' ו-ג' – כי אחרי הכל - כעדים, היה להם חלק חשוב בארוע עצמו, והם גם, כזכור, חברינו הטובים... בהתלבטות המקדימה כל יציאה, שהיא מחוייבת המציאות בחלוקת התפקידים בין הגבר לביני (אני אוהבת אוכל והוא גם כן), העלה הגבר דרישה אחת בלבד – שיהיה קליל ושיהיה סבבה (יש שיפרשו זאת כשתי דרישות, אבל בהכירי את הגבר – זו אותה דרישה ממש). אז החלטנו לפקוד את "מנטה ריי" לארוחת ערב מאוחרת. השולחן הוזמן לשעה 22:00, ואנחנו הגענו באיחור קל (הלכנו לאיבוד בחניון. בחיי! ואני תל-אביבית מלידה!) – ומיד הבנו שזו – אבל ממש ממש זו – העונה לשבת במנטה ריי בערב בחוץ. האוירה במקום – ס-ב-ב-ה, השולחנות מרווחים מספיק, הים קרוב מספיק, הרוח – בדיוק בדיוק במידה, והדֶק מהעץ – עושה את שלו. קיבלנו אחלה שולחן והיינו מאוד מרוצים. וכך ישבנו לנו, מרוצים ונטולי תפריטים, במשך שתי דקות, חמש, עשר, חמש עשרה דקות – רק לאחר כרבע שעה הגיעו התפריטים. הייתי שמחה לאמר שזה היה הפאלטה האחרונה בנושא השירות באותו ערב – אך לצערי – לא היא. השירות היה אטי, לא יעיל, והכי מעצבן מהכל – למלצרית היה כל הזמן פרצוף של: "נו... אתם באמת רוצים לאכול?!?! בשביל מה?!?!? ממש לא מתאים לי הענין הזה עם האוכל שלכם...". מצער. אבל – אנחנו חוגגים את יום נושאינו, ולא הסכמנו בשום פנים ואופן שפרצופה של המלצרית יעיב על השמחה. לאחר התלבטות קלילה עם התפריטים הזמנו את המאזטים לראשונות, ולצדם מנה של לחם בלקני. המאזטים עולים 13 ₪ לכל צלוחית (ומגיעים בצלוחיות ראויות בגודלן), ומגיעים על מגש עצום, עליו כעשר או שתים עשרה צלוחיות, מתוכן תבחר מה שבא לך (בא לאמר – כמו טאפס, אבל בלקני-משרח תיכוני). לקחנו איקרה – שהיתה קרמית, אוורירית ומצויינת, סביצ'ה (לא זוכרת איזה דג) עם סומק – שהיה נחמד ביותר, וגבינת צאן עטופה ומטוגנת בשמן עמוק, ליד סלט סלק – שהיתה ככה ככה. הלחם היה משמח. ליד – הזמנו בקבוק שרדונה ישראלי (גמלא אם אינני טועה) שהיה מוכר וקליל ומתאים – בדיוק במידה. 120 ₪. עוד ליד – הזמנו להריונית (זו אני) כוס מיץ תפוזים שנסחטו במקום (!!!). אחרי שלוק אחד עפה הכוס והמיץ נשפך בנחשול מרשים על השולחן עקב תנועת יד מפתיעה של ג'. בעוד ג' מתנצלת שוב ושוב, ואנחנו מעריכים נזקים (המכנסיים שלי נשארו יבשים, החולצה נרטבה מעט, והשולחן שחה במיץ) עברה לידינו מלצרית הפרצוף מספר פעמים ולמרות נפנופי הידיים והפרצופים שהעידו בצורה מובהקת: "כאן נשפך מיץ תפוזים סחוט במקום" – לא העלתה על דעתה לעצור. אחרי כמה דקות של טפטוף אדוק בצד שלי של השולחן, קמתי לקרוא לעזרה. נפלתי על מנהל המשמרת, או מישהו סמכותי אחר, וראה זה פלא – מיד שראתה אותו מלצרית הפרצוף ליד שולחננו – התייצבה אף היא, והם סייעו לנו בצוותא חדא. קל מהירה השולחן יובש, כליי הוחלפו והשקט שב לשולחננו. קיבלתי כוס מיץ חדשה – וחוייבנו על שתיהן (שאלה פתוחה – האם בסדר או לא). לעיקריות – רצתה ג' להזמין סיר שחור עם mix פירות ים – אבל נגמר. אז היא בחרה סיר שחור עם מולים – אבל לא היה. בסוף היא הלכה על סיר סרטנים (75 ₪) – ויצאה מרוצה ביותר. ג', לעומתה, ביקש פילה לברק – אך לא היה, אז הוא הזמין דג מוסר בגריל (80 ₪) – שהיה נחמד מאוד. הגבר פנה לאגף השרימפסים – שהוזמנו מוקפצים ברוטב חמאה ושהיו סתמיים (מנה לא גדולה מאוד – 95 ₪! מה קרה???), ואילו אני הלכתי על פילה דניס עם פירה (נשבעת לכם שבחרתי בגלל הפירה)(82 ₪) המנה שלי היתה קטנה מעט (ביקשתם קליל?! קיבלתם!), אך לא רעה. עם זאת – היא לא התעלתה מעבר ללא רעה. נקודת התורפה של: הרבה מדי שמנת שחתה לי מעל הפירה – וזה לא הסתדר כל כך. למנות האחרונות הגיעו (לאחר שהוזמנו כמובן) שתי מנות סורבה של אייסברג (27 ש"ח כל מנה): האחת מלון ואננס+קמפרי אשכוליות (מרוצות רבה נרשמה באגף הזה) והשניה מלון ואננס + פטל. הפטל היה מתוק מדי לטעמי. המלון והאננס – ברכה. עוד הוזמנה מנת קדאיף (30 ₪) – שאיכזבה. בשורה התחתונה – האוירה היתה נהדרת וקיצית – ושום דבר לא יכול היה לקלקל אותה, השירות היה בינוני ומטה, האוכל היה בינוני עם הברקות נקודתיות. המחירים – לא מוצדקים ביחס לאיכות. גישה לנכים – יש (אלא אם פספסתי משהו); השירותים לא נבדקו (למרות ההריון. מפתיע – אני מודה). הנזק – 624, כולל 1 ₪ אבטחה לבן אדם. נחזור – אבל כנראה רק לבראנצ'ים.
