מנחה מתנכל

מנחה מתנכל

שלום לכולם!
אני חדשה פה, הגעתי כי מתלבטת איך לפעול ואעריך מאד כל עצה או מחשבה.
נשארה לי עוד שנה אחת לדוקטורט. עד עכשיו ההתקדמות הייתה בסדר גמור, יש לי שני מאמרים ככותבת ראשית (מתכוונת לעשות דוקטורט מאמרים) ובשנה החולפת עשיתי פרוייקט נוסף שאמור היה להפוך למאמר השלישי. מדובר בעבודה ניסויית, ומעט לפני לידת בני סיימתי להשיג את היעדים הניסיוניים שהוגדרו מראש. הבעייה התחילה כשהגעתי אחרי הלידה לדבר עם המנחה על חזרה לעבודה. הוא הודיע לי שלא אוכל לפרסם או להמשיך לעבוד על הפרוייקט הקודם (לא הסכים לפרט מעבר ל"זה לא מספיק טוב". יש לציין שהפרוייקט והיעדים הוגדרו על ידיו). במקום זה הוא רוצה שאתחיל פרוייקט חדש ושאפתני, שמצריך עבודה של שעות רבות ורצופות, בהיקף כפול ומשולש ממה שהיה עד עכשיו. הסברתי לו שאין לי אפשרות להיעדר לימים שלמים מהבית עם תינוק יונק בן שלושה חודשים, ושלכן התאמצתי לסיים עם העבודה הניסויית לפני הלידה. חשוב לי להוסיף ברקע כי הדוקטורט שלי לא מוגדר כניסויי, המנחה שלי הוא תאורטיקן והגעתי אליו על דעת זה, כיוון שידעתי כי אתקשה לעמוד בלו"ז ניסויי כאמא לילדים קטנים. במהלך הדוקטורט המנחה ביקש ממני לבצע גם עבודה ניסויית, והסכמתי להשתתף בפרוייקטים נקודתיים.
תגובת המנחה הייתה שאם אני רוצה להמשיך בדוקטורט עליי לפעול לפי דרישתו, ואם זה בלתי אפשרי עליי לסיים עם תואר שני בלבד (אני במסלול ישיר לדוקטורט). פניתי להנהלת המחלקה ונעשה תהליך של גישור ביני לבין המנחה, שבסופו הסכמתי להתפשר ולהיענות חלקית לדרישותיו.
הבעייה היא שאינני חושבת שהמנחה מעוניין שאחזור או אסיים אצלו דוקטורט. הוא כמובן לא יכול להעיף אותי במיידית ללא סיבה, אולם לתחושתי הוא מתנכל אליי. לאחר שהגענו להבנות הוא שלח מכתבים לגורמים אחרים באוניברסיטה, מהם משתמע (גם אם לא כתוב במפורש) שההתקדמות האקדמית שלי לא מספקת ויש אתי בעייה. עדיין לא חזרתי מחופשת הלידה, ועד הלידה הוא לא התלונן בפניי או בפני אחרים על ההתקדמות או העבודה שלי. במהלך הדוקטורט השתתפתי במילגה מסויימת המצריכה התנדבות של מספר שעות שבועיות, והוא כתב לממונה על המילגה שהשתתפותי במילגה פוגעת בעבודת המחקר, כנראה בתקווה שלא יאפשרו לי להמשיך בה. ואכן חלק מהמילגה שהייתי אמורה לקבל מדי חודש "הוקפא" במיידי, ואני אף זומנתי לשיחת בירור עם אותו הגורם. אני מפחדת שלמרות הנכונות שלי להתפשר, שום דבר שאעשה לא יספק את המנחה, הוא תמיד יכול לדרוש יותר ממה שביכולתי לתת ואז להאשים אותי. יש המון דרכים שונות בהן מנחה יכול לפגוע בסטודנט, ואני חוששת שזה מה שיקרה לי.
תוספת חשובה: לפני כשנתיים סטודנטית נוספת שלו יצאה לחופשת לידה, ולפי עדותה לאחר שחזרה נוצרה סיטואציה דומה למה שתיארתי והיא החליטה לעזוב ללא הדוקטורט.
השאלה שלי היא איך כדאי להמשיך הלאה. בקרוב מסתיימת חופשת הלידה: אני יכולה לחזור ולפעול לפי מה שסוכם בגישור, להשתדל לעשות את המירב ולקוות לטוב. יכול להיות שהמנחה ירגע, יכול להיות גם שהוא ימרר את חיי או יכשיל לי את הדוקטורט. אני יכולה לפרוש עם תואר שני, למרות שזה יהיה מאד בעייתי עם המילגות שאני מקבלת כדוקטורנטית, וגם זה פשוט לא הוגן שאני זאת ש"נענשת". בנוסף, אם אני אעמוד על שלי ולא אברח מעימות אולי אמנע גורל דומה מסטודנטיות עתידיות. אני יכולה לפנות למישהו מהמחלקה/אוניברסיטה (למי?) ולבקש שיעזור לי למצוא פתרון אחר (איזה?). אני יכולה (?) לאיים לתבוע את האוניברסיטה או לפרסם את המקרה בתקשורת, אבל לא חושבת שזה פתרון מועיל.
כפי שאמרתי, אשמח מאד לעצות, תובנות, שיתופים ורעיונות. רוצה להגיע להחלטה בימים הקרובים.
תודה ושבת שלום
 

tibia2014

New member
דבר ראשון שיהיה בהצלחה!

דבר ראשון כל הכבוד על ההתמודדות עד כה- נשמע שעשית הכל ביי דה בוק וניסית להימנע מעימותים ולפנות לגשור. מאחלת שכל מה שיהיה בסופו של דבר, שיהיה לטובה ובהצלחה מרובה!
אני ממש מבינה אותך וכואבת את כאבך, המערכת בה אנו נמצאות היא לא הוגנת בכך שעתידנו האקדמי (ובשלב הזה של חיינו רוב חיינו סובבים סביב זה), נתון בשרירותיות בידי קומץ אנשים ולעיתים בן אדם אחד בלבד. וזו בעיה, מכשלה ואתגר ענקי לחיים.

נכון מצד האמת והדין מישהי במצבך צריכה לההפך ל"הופכת שולחנות וחושפת שחיתויות", דא עקא שעם כל הכבוד אין סיבה שתשכבי על הגדר למען כולן אח"כ ותשרפי את עצמך בעולם האקדמי (מצד שני אם את רואה ששום דבר לא עוזר ואין לך גבוי מוסדי, נכונות לשרוף את המועדון והפנמה שאיומים עדיף שיהיו אמיתיים צריכה לנקר מאחורי הראש).
אני לא מהתחומים הניסויים ואיני מכירה את הדינמיקה- אבל דבר ראשון נשמי עמוק- אי אפשר להבטיח שיהיה בסדר אבל אפשר לנסות ולהתמודד ברגע שממפים את האתגרים והבעיות המובנות ומבינים שבעולם לא הוגן צריך לשאוף למטרות ריאליות ונקודתיות.

איננ יודעת באיזה מוסד את לומדת וזה לא משנה, אך נשמע שיש מקום להתערבות של נציבת שיויון מגדרי בדיקנט הסטודנטים או למישהי ברשות לתמידים מתקדמים- חברים מהעברית ספרו לי על אמנת מנחה-מונחה שפורסמה שם שאמורה לעשות קצת סדר במצב http://new.huji.ac.il/files/fcc920070e411ff81e2a1142181ce54b/amana_hebrew_final_site.pdf

אגב, ששוחחת עם האחראי עם המלגה ה'חברתית' והסברת לו את המצב? האם הפשירו לך את המלגה? או שהעניין תקוע? זו יכולה להיות אנדיקציה לנכונות של גורמים במוסד לתת לך גבוי.

אם אין גבוי מוסדי שווה לעלות רמה ולנסות לצור קשר עם המל"ג, יש שם חטיבה לקדום שוויון מגדרי http://che.org.il/?page_id=25949. אפשר לנסות ולשטוח את הבעיה מולם ולראות אם יש להן עצות לסיוע.

אני כן הייתי מנסה לחזור לפרוייקט הקודם שהשקעת בו את כל מרצך וסיימת לפני הלידה, לפטור את העניין בלא כלום זה ממש לא בסדר מצד המנחה ומותר לך לקבל תשובות, גם ההסטה לעבר פרוייקט אחר היא בעייתית. הטעון שהיתי משתמשת בוא הוא הצעת המחקר. תיאורטית בחלק מהאוניברסיטאות התפיסה היא שהצעת המחקר היא חוזה מחייב בין התלמיד, המנחה והרשות לתלמידים מתקדמים - לכם סטייה מהותית מהצעת המחקר היא תיאורטית "לא חוקית" ומשמשת לטובתך.

קחי בחשבון שבמצב בו כלו כל הקיצין, היו כבר תקדימים שתלמידים עברו להנחיה של מנחה אחר במחלקה לאחר שיחסיהם עם המנחה המקורית עלו על שרטון, מן הסתם המיקוד והיכולת של מנחה אחר להנחות היא לא תהייה אותו דבר אבל לפחות תוכלי לנסות ולצאת עם דוקטורט.

מצטערת שאין לי משהו יותר חכם ומלומד לומר- אבל שיהיה בהצלחה וסופ"ש נעים.

בשולי הדברים, בהנחה שיש לך סמרטפון- הורידי אפליקציה שמקליטה את שיחות הטלפון באופן אוטומטי ושמרי את כל תכתובות המייל עם המנחה בשרת גבוי לא אוניברסיטאי, אם יש דבר אחד שהמחקר לימד אותי לחיים (מעבר לביקורתיות, חשיבה ונתוח) זה שתעוד שווה זהב.

בשולי הדברים 2-- בבן-גוריון ובעברית ישנו משהו שנקרא דוקטורט פרקים- שבעצם מדובר בדוקטורט מאמרים ללא דרישת הפרסום- שווה להציץ ולראות אם במוסד שלך יש משהו דומה ואם הוא רלוונטי למסלול הלימודים (אאל"ט חלק מהמוסדות מגבילים את זה לרוח וחברה).
 
תודה על התגובה

האחראי על המילגה יפשיר לי אותה, אבל הוא בסה"כ מהצוות המינהלי כך שתגובתו (הנייטרלית, אמר לי לברר דברים מול המנחה) לא כ"כ משמעותית עבורי. האחראים על המילגה מצד התוכן דווקא מאד מרוצים ממני ומוכנים לגבות אותי, אבל גם להם אין אמירה לגבי הפן האקדמי.
לגבי הפרוייקט הקודם, לצערי נדמה לי שהוא אבוד. המנחה לא מוכן לכתוב עליו מאמר. אני יכולה להכניס אותו כפרק בדוקטורט רגיל, אבל מעדיפה לעשות דוקטורט מאמרים.
 

L Bloomer

New member
יועצת הנשיא/ה לענייני נשים במדע

עניין השוויון המגדרי אינו נמצא בדיקנאט (לדיקנאט הסטודנטים אין כלים להתמודד עם מנחה!) אלא בידי יועצת לנושא מקרב הסגל הבכיר של המוסד. באב"ג זוהי פרופ' איריס שי. [URL]http://in.bgu.ac.il/women-forum/Pages/ContactUs.aspx[/URL]
בת"א זוהי פרופ' רחל ארהרד, יועצת הנשיא לקידום נשים. [URL]http://for-women.tau.ac.il/about[/URL]
אני חושבת שיש תפקיד מקביל בכל המוסדות.

בהצלחה!
 
אני אנסה להיות עדינה, אבל להראות לך איך זה יראה מצד המערכת

אני אניח שאת לא ממדעי הרוח והחברה, שאז באמת אני לא יודעת מה מקובל.
&nbsp
בהנחה שאת מקבלת מלגה מלאה, את אמורה להיות באוניברסיטה כמות שעות המקבילה למשרה מלאה מחוץ לאוניברסיטה. אם המנחה דורש ממך עבודה ניסויית מעל ומעבר ל 8-9 שעות עבודה ביום, כל יום, יש באמת בעיה. לעומת זאת, אם מדובר במשהו שהוא אחת לכמה ימים, ושאת יכולה בימים האחרים לצאת קצת קודם, יש כאן דרישה מקובלת מצד המנחה (ולמעשה, כל מקום עבודה ידרוש ממך להשלים את מכסת השעות עליה הוא משלם לך, ובאופן הרבה יותר קפדני). כלומר, אם התכוונת לומר שהמנחה מתעקש שתמלאי את מכסת השעות שלך, אני לא רואה את הטענה שלך כצודקת. זה לא רלבנטי, בעיני, אם את עושה ניסוי או עובדת ליד מחשב.
אז בשביל להמשיך את הדיון, אני אניח שמדובר בעבודה שהיא מעבר למשרה מלאה. אני מניחה שהוא באמת לא חביב או לא מבין, בגלל הסטודנטית הקודמת שעזבה. במאמר מוסגר אגיד, שלדעתי זה אחד הדברים שצריך לברר לפני שמתחילים דוקטורט, אבל זה עצה למי שמתחיל היום את הדרך ולא לך ואני כותבת את זה למקרה שמישהו קורא וזה יעזור לו (זה באמת מתסכל ללמוד באמצע הדרך שכך יכולים להיות הדברים). אני לא רואה דרך שבה את יכולה, כרגע, להגיע למצב של לוחמת שחיתויות ושזה ישתלם לך. הייתי פונה למי שאחראית על קידום הנשים אצלכם ובהחלט משתפת אותה, אבל דעי שלא תוכלי לשנות הרבה - חופש אקדמי הוא כמעט ערך עליון, לטוב ולרע. אף אחד לא יכול לשפוט את טיב העבודה שלך, וגם אם כן, את האיכות שלך כסטודנטית, מלבד המנחה שלך או אחרים שמשתפים פעולה בפרויקט הזה. המלצת המנחה של הדוקטורט תדרש כמעט לכל דבר שתרצי לעשות בעתיד, ואני ממליצה לך להבין שהמטרה שלך היא לא לקבל דוקטורט, אלא לקבל דוקטורט ולהמשיך ביחסים תקינים עם המנחה.
אז מה עושים? קודם כל, חושבים האם הגישה של המנחה, מלבד להפחיד סטודנטיות ללכת או לשלוח כמה מכתבים, הפריעה למישהו לסיים. לצערי, יש מנחים שיחסי האנוש שלהם לא טובים, אבל בטווח הארוך הם לא עושים נזקים לסטודנטים שלהם. מה עם אנשים אחרים במעבדה? מה היחסים שלו עם סטודנטים שסיימו? האם יש לו קשרים ויעזור לך למצוא עבודה?
שנית, אני לא יודעת איך התנהל תהליך הגישור. אני אגיד לך שמהנסיון שלי, כסטודנטית ואמא צעירה וגם מהצד השני, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. הייתי חלק ממספר תהליכי גישור דומים ברמה כזו או אחרת, ואני יכולה להבטיח לך שדברים כאלה בדרך כלל נבנים על תחושה קודמת משני הצדדים. כלומר, יתכן שלמנחה כן היתה ביקורת אליך, או שיש לו עניין עקרוני בנוגע לזמן שצריך להיות מופנה למחקר ואת לא עומדת בו. יתכן שהשגת את היעדים הניסויים אבל מבחינות אחרות הוא לא יכול לפרסם, אולי פוליטיות, אולי הוא ראה מאמרים אחרים שאינם בדיוק מה שאת עושה אבל הם ברמה גבוהה יותר והוא לא חושב שהמאמר יתקבל. קשה לי להאמין שמנחה יעדיף לא לפרסם משהו איכותי רק כדי לפגוע בסטודנטית שלו, גם הוא רוצה להראות פרסומים.
מה אני רוצה לומר? שאולי כדאי להקשיב. האיש לא נעים, לא נחמד, אולי לא רוצה בטובתך, אבל מאחורי הדברים הלא נעימים שאת חווה כנראה יש ביקורת אמיתית. יכול להיות שהמחקר כרגע תקוע, אולי לדעתו תוספת של שעות מצדך תפתור את הבעיה, אולי הוא רואה אחרים משיגים אתכם בגלל העיכובים, אולי לדעתו את לא יעילה או לא יצירתית או משרכת רגליים ואולי זה המדע שפשוט לא מספק את מה שאתם רוצים. תתחילי בלנסות ולהבין את העמדה שלו ולא להתייחס אליה כאילו מטרתו להתנכל לך, אפילו אם הוא בסופו של דבר מוציא הכל עליך, ותנסי להבין מה צריך לעשות כדי להוציא את המצב הזה מהבוץ, ותנסי לעשות את זה, גם בתוספת מאמץ.
כתבת שהדוקטורט שלך שנה מסיום. שנה נראה לך כרגע כמו נצח. יש לך תינוק בן שלושה חודשים ואת לא יודעת איך הוא יראה עוד חודש, שלא לדבר על שנה מעכשיו. ובכל זאת, דוקטורט זו לא עבודת מזכירות, ולא מספיק לתת את השעות שאת נדרשת. זו משרת אמון, בכירה (למרות שבאוניברסיטה מתייחסים אליכם כמו אל ילדים), ואת בהחלט לא רק עובדת אלא "עושה קריירה". גם אם לא התכוונת לזה, כמו בכל מקום עבודה, כשיש בעיה לפעמים נאלצים לעבוד יותר, בשכר נמוך יותר או לעשות דברים אחרים שלא רצינו מלכתחילה. תזכרי שבסופו של דבר, הדוקטורט נשאר איתך, בניגוד לעבודה בתעשיה שבה הפרויקט משויך לחברה שלך. אני מבינה מאד שלא זה מה שהבנת בהתחלה, אבל בין זה לבין לעזוב, לתבוע את האוניברסיטה, לפרסם דברים בעיתון, יש מרחק כל כך גדול!
אני מציעה לך לעשות עבודה אמיתית על עצמך כדי לשנות את המציאות הפנימית שלך (את החיצונית לא ניתן לשנות, עושה רושם, עשית כל מה שסביר). קחי את הביקורת, תשפרי את העבודה המחקרית, ותעבדי ככל שאת יכולה וכפי שסוכם. תנסי לשמור על יחסים תקינים עם המנחה, ואל תגיעי בפרצוף חמוץ לעבודה, מה שרק יצור מעגל חוזר של קשיים ביניכם. תסיימי את הדוקטורט ותבחרי לעצמך מה שמתאים לך. (ובדרך, תקטרי כאן, אצל החברות או בבית, אבל לא יותר מדי כדי שתוכלי להמשיך להגיע בכיף בבוקר).
אני מקווה שאת לא נפגעת או מתרגזת ממה שאמרתי, אני באמת חושבת שלא קרה שום דבר קריטי, ושלנו, כסטודנטים, יש נטייה להעצים את הדברים. זה לא לכל החיים וזה לא שחזרת לצבא ושהוא מונע ממך לצאת הביתה, ואפילו אם זה לא הוגן זה יגמר בקרוב, רק כדאי בשבילך שתוכלי לעבור הלאה מההרגשה המחורבנת הזו בשביל עצמך.
 
למה שאפגע או אתרגז?

להיפך, אני מודה לך על התשובה הכנה. כתבתי פה על מנת לקבל עוד נקודות מבט. בגלל שאני מעריכה את תגובתך, אני מנסה לחדד: נראה שהבנת כי הבעייה שלי היא הרעת תנאי העבודה, וזה נכון שאני מתקוממת כנגד זה. אבל הרעת התנאים ושאר המעשים של המנחה הם מבחינתי אינדיקציה לכך שהוא רוצה להכשיל אותי ורק מחפש תרוצים. אני לא חוששת מעבודה קשה, והרי הסכמתי להתפשר בגישור, אלא מכך שבסופו של דבר העבודה הקשה לא תוביל אותי לדוקטורט. אני בכלל כבר לא מצפה לתמיכה או המלצות מהמנחה, העניין הזה נראה לי אבוד לחלוטין. אני מבינה ממך שלדעתך אני מנפחת את הענין מעבר לפרופורציות, ובכלל אין לי מה לדאוג אלא רק לבלוע כמה צפרדעים ולהחזיק מעמד עוד שנה. אני אקח את זה בחשבון, למרות שבאמת אין איך להעביר בכתיבה או להוכיח את הבוז שהמנחה שלי הביע בשפת הגוף, בטון הדיבור, במבט. אולי זה דבר שנבנה אצל המנחה במשך זמן ורק מתפרץ עכשיו, אבל מאחר שהיחס אליי כבר התקבע ככזה, מה זה משנה? הרי אי אפשר להחזיר את הגלגל. הוא לא יתחיל פתאום להעריך אותי, אלא (אולי) אם אני אמחק לגמרי את החיים האישיים שלי, ואת זה אין ביכולתי לעשות.
עוד נקודות חשובות:
א. ניסוי אורך לפחות 12 שעות רצופות, ויש לי גם זמן נסיעה. האם מספר ימים כאלה בשבוע נראה לך כמו דרישה סבירה? אני מסכימה שמלגה מלאה מצריכה ממני עבודה של משרה מלאה, אבל בכ"ז יש משמעות גם לחלוקת השעות. במיוחד שבחרתי במנחה תאורטיקן (גם) בגלל שחלק מהעבודה לא מצריכה נוכחות פיזית באוניברסיטה, אלא ניתן להמשיך לעבוד בבית בשעות הערב-לילה. בנוסף אני חושבת שההשוואה למשרה מלאה בתעשיה אינה מדוייקת: המילגה שאני מקבלת נמוכה משמעותית ממה שהייתי יכולה להרוויח בתעשייה, ובנוסף היא ללא זכויות סוציאליות, הפרשות לפנסיה, או ותק. המילגה נועדה בסה"כ לאפשר לי להתפנות למחקר ללא דאגות פרנסה משמעותיות, לא לכבול אותי ללו"ז לפי הקפריזות של המנחה. המחוייבות למחקר והעבודה הרצינית הם אינטרס שלי בסופו של דבר, ומסגרת השעות של העבודה היא גמישה יותר, לטוב ולרע. הרי בשבועות שעבדתי יותר מ-40 שעות לא העלתי על דעתי לדרוש שעות נוספות, כנ"ל לגבי מאמרים שאני קוראת בזמני הפנוי וכו'.
ב. אני מסכימה איתך שלטווח הארוך השנה הקרובה, על ארועיה המבאסים, לא כזאת משמעותית עבורי, ושעדיף לי לסיים אותה בטוב. אבל יש לי יונק קטן שתלוי בי לחלוטין, ועבורו השנה האחת הזאת היא באמת עולם ומלואו! הרי למה שיקרה לו בשנתו הראשונה יהיו השלכות התפתחותיות ורגשיות להמשך החיים. האינטרס המקצועי שלי הוא להתכופף ולספוג את הדרישות של המנחה, אבל האם זו הבחירה הנכונה עבורי כאמא או בכלל כאדם מוסרי? גם אם נניח שהוא יקבל טיפול טוב ומסור במיקור חוץ. מלבד זאת, יש לי עוד ילדים שזקוקים לנוכחותי בחייהם, גם אם הם יכולים להבין למה אמא נעדרת לימים שלמים.
ג. כפי שכתבתי, את המנחה בחרתי לאחר בירורים, מכיוון שהעבודה אצלו תאורטית ומה שחשוב לו הוא בעיקר התוצר הסופי ולא כמות השעות שמחממים את הכסא. הוא שינה כיוון מחקרי לאחר שכבר התחלתי לעבוד אצלו. כך שלא תמיד עוזר לבדוק דברים מראש.
 
אני ממש לא חושבת שאת מנפחת

אני חושבת שזה מאד לא נעים לעבוד בתנאים כאלה. אני רק לא בהכרח חושבת שזה יגרום לסיום הדוקטורט ללא התואר, וזה מה שאת רוצה להשיג כרגע.
&nbsp
אני לא חושבת שלעבוד יותר מ-12 שעות רצופות כמה פעמים בשבוע זה סביר. אני ממש לא מסכימה איתך בדברים אחרים, ואת זה אני מנסה להעביר שאת צריכה להמנע מלבטא מול המערכת: העובדה שהיית מרויחה יותר בחוץ לא רלבנטית, את לא עושה טובה שהגעת למחקר מתקדם, זו בחירה (כמו שמי שבוחרת לעבוד בקישוט עוגות אחרי דוקטורט במדעי המחשב לא יכולה לדרוש תנאים כפי שהיתה מרויחה במקום אחר). העובדה שחשבת שתוכלי להשלים שעות מהבית גם היא לא רלבנטית, אלא אם כן סוכמה מראש עם המנחה. גם מלגה שמחייבת אותך להעדר משעות העבודה צריכה להיות מתואמת עם המנחה ומאושרת על ידו, בין אם זה הוגן לדעתך או לא.
העובדה שיש לך ילד קטן בבית היא מאד משמעותית, אבל את לא יכולה לבוא בגישה של שחור ולבן, ואת נשמעת מאד משוכנעת בעיני עצמך שנעשה לך עוול נוראי. הגישה לא משרתת אותך, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. באופן קצת יותר אובייקטיבי, אני יכולה לתאר את הדברים כך: התחלת דוקטורט ישיר אצל מנחה בהנחות מסוימות, וגם לו היו הנחות מסוימות כלפיך. בהמשך הדרך, שניכם השתניתם - הוא שינה את הגישה שלו למדע, ואת שינית את מה שאת מוכנה לעשות בדוקטורט. לא כל כך ברור לי מה סוכם ביניכם ומה כל אחד החליט בינו לבין עצמו, אבל עושה רושם ששניכם הנחתם קצת יותר מדי כלפי השני.
אני ממש לא אומרת לך לבלוע הכל ולעשות כל מה שאומרים לך, את לא בצבא. מצד שני, תיארת תהליך שבו נעשה גישור, ושהגעתם לידי איזו פשרה, רק כרגע, לאחר התהליך, את לא מרוצה. את טוענת שאת לא מרוצה כי לדעתך, אחרי כל התהליך, המנחה יגרום לך לסיים בלי הדוקטורט. בענין הזה אני לא יודעת, וגם את לא, אבל אני מציעה לך לנסות. בהתנהלות שלך יש איזה בעיה, ואני רוצה להאיר לך אותה: את מסכימה, אבל בעצם לא מסכימה. את מסכימה לעבודה מעשית, אבל בעצם לא רוצה לעשות אותה. את מגיעה לגישור, ושוב לא ממש מרגישה נוח עם הפשרות ורואה דברים מאד קיצוניים בהמשך. זה עלול מאד לבלבל את מי שעומד מולך. אני מציעה לך לעשות הפוך, לחשוב מה הקו האדום שלך ולהעמיד אותו בפני עצמך ובפני המנחה. את מוכנה לעבוד יומיים ארוכים בשבוע בחודשים הקרובים? יום אחד? אף יום? איך חשבת שזה יתנהל כשהגעתם להסכמות בגישור? מה שהסכמת לעשות, זה מה שתעשי.
ועכשיו אני אנסה שוב להסביר, שקשה לי, ממש קשה לי, להאמין שמנחה (במדעים מדויקים או בהנדסה, במקומות אחרים זה שונה) לא יפרסם מחקר שכבר מומן ונערך רק כדי לנקום בסטודנטית. אני יכולה לנחש שהוא באמת חושב שמשהו במחקר לא טוב, והוא סבור שיש צורך בשינוי כדי להביא את הדוקטורט לרמה הנדרשת ולסיים. זה לא חייב להיות משהו שאת מסכימה איתו, דרך אגב. אני מבינה ומאמינה לך שהיחסים ביניכם מאד בשפל, אבל עכשיו אני אומר לך משהו מהנסיון שלי באקדמיה, כדי לנסות ולעודד אותך למרות שזה נשמע נורא. יש הרבה מקרים שאני מכירה אישית ומקרוב של יחסים לא טובים בין סטודנט לבין המנחה בשלב כזה או אחר של הדוקטורט. למזלי, נתקלתי בהנחיה מאד קשה רק במאסטר אבל בדוקטורט היו קשיים אבל הוא הסתיים מעולה ואנחנו ביחסים נפלאים כיום, כך שאני יודעת שביחסים אקדמיים יש עליות וירידות. לצערי, באמת לצערי, אני רואה שיש מנחים שצורת ההנחיה שלהם פוגענית, וכמעט כל הסטודנטים שלהם יוצאים בשן ועין. הרבה פעמים המנחים בכלל לא מודעים לעומק הפגיעה ובסופו של דבר אחרי שהאבק שוקע, זה נהיה בסדר (לא נפלא, אבל בסדר). במובן הזה התכוונתי שאנחנו כסטודנטים נוטים לנפח דברים. תנסי לעשות כמיטב יכולתך (גם מדעית וגם מבחינת לעבוד על עצמך שלא ליצור פידבק שלילי נוסף עם המנחה), ואם זה לא ילך, אז ורק אז, תחשבי מה לעשות.
שיהיה הרבה בהצלחה.באמת.
 
אני חושבת שאת מקילה ראש בהשפעה של דעות קדומות

דעות קדומות יכולות להפוך אדם, גם פרופסור באוניברסיטה, ללא רציונלי. לי נשמע מהתאורים של הכותבת,
וצר לי מאד לומר זאת, שמדובר באדם שמבחינתו לידה במהלך הדוקטורט כמוה כהכרזה
שמחקר לא מעניין אותך או שאין לך יכולת לעשות מחקר, ומכאן והלאה הבוז שלו, והנטיה שלו
לזלזל במחקר שכבר נעשה, יכולים לנבוע, גם אם הם שגויים, וגם אם הם מזיקים למנחה עצמו.
כיון שכבר שמעתי על כאלו מנחים זה לא יפתיע אותי לשמוע שקיים עוד אחד כזה.
בדיוק כמו שמעסיק שלא מקבל אישה מצוינת לעבודה רק כי היא אישה פוגע בעצמו, ולמרות זאת
הוא עושה את זה, כך יכול לקרות גם כאן. זה טיבן של דעות קדומות, הן לא בהכרח משרתות את מי שמחזיק בהן.
&nbsp
אם באמת מדובר בבוז וחוסר רצון לעבוד ביחד כמו שהכותבת מתארת, נשמע לי שהכיוון הסביר הוא
בקשת עזרה מהיועצת לענייני מגדר, ובאופן יותר ספציפי, הוספת עוד מנחה או החלפתו.
כי באמת יש חופש אקדמי, שלא מאפשר לסטודנט לסיים דוקטורט בלי אישור המנחה שלו ואי אפשר לקבוע
למנחה משהו אחר מבחוץ. אבל כן אפשר לנסות להחליף אותו.
&nbsp
&nbsp
 
אני לא מקילה ראש, אני חייבת לומר

מה שכן, אני כאמור הייתי חלק מכמה תהליכים כאלה (בתפקידים רשמיים יותר או פחות) וראיתי כמעט את כולם מסתיימים בדוקטורט. שמעתי גם את הסיפורים משני הצדדים, ואני יודעת שכשסטודנטית פונה ומרגישה מאד לחוצה יש נטייה לקחת את השיפוט שלה כאובייקטיבי, אבל אחרי שמיעת שני הצדדים בכמה וכמה מקרים אני חייבת להגיד שהדברים הם מרובי פנים ולא שחור או לבן (מה שלא אומר שזה המצב אצל הכותבת כאן).
 
תודה על התגובה המושקעת

הארת לי צדדים שלא הייתי מודעת אליהם, למשל, לא ידעתי שאני משדרת כזאת היסטריה. אני כן מאד מוטרדת, כי אחרי שהגישור נגמר והסכמתי לתנאים, המנחה שלח את המכתבים הנ"ל (בלי לכתב אותי), ובהם פירט דרישות חדשות שלא דובר עליהן בגישור.
אני לא חושבת שהמנחה מרושע ורוצה למרר את חיי במודע. ברור לי שכלפי עצמו יש לו צידוקים מקצועיים למעשיו, הוא באמת חושב עכשיו שאני סטודנטית לא מספיק טובה/משקיעה/ווטאבר, ושגם העבודה שלי לא ראויה. אבל מנקודת המבט שלי התפנית בגישתו התרחשה לאחר הלידה ללא שום מעשה נוסף מצדי שיגרום לה, מה שמעלה בי את החשש שיש כאן רובד לא רציונלי.
ההערה שלי על השכר לא נובעת מכך שלדעתי אני עושה טובה לאוניברסיטה שהגעתי למחקר, כלל וכלל לא. פשוט נסיתי להסביר (אולי ללא הצלחה) שלדעתי האנלוגיה בין מילגה-מחקר לבין משכורת-עבודה אינה מדוייקת.
המנחה ידע מראש שאני אמא לילדים וצריכה להיות איתם בשעות אחה"צ, וכן ידע ואישר את השתתפותי במילגה לאורך שלוש השנים האחרונות.
אני שוב מודה לך על זווית הראיה הנוספת, נתת לי חומר למחשבה.
 
אני באמת שולחת לך חיבוק גדול

זה לא נעים להגיע למקום עבודה שאת מרגישה בו כל כך לא מוערכת. קשה לגייס את הכוחות לקום בבוקר ולשמור על מצב רוח סביר למשך היום. אני ממש ממש לא מזלזלת בזה, חשוב לי להדגיש. זו הרגשה קשה ושנה נראית כמו נצח.
&nbsp
&nbsp
 

אור302

New member
לדעתי את לא משדרת שום היסטריה.

התיאור שתיארת בפוסט המקורי הוא רגוע ומפורט, כפי שמדען כותב דו"ח מעבדה. לכן הוא נשמע אמין. לא ידוע לנו מה חושב הצד השני אבל אם גם מקצת הדברים שאת מתארת הם נכונים, אזי לא מדובר כאן באי-הבנה אלא בהתנכלות. עצם העובדה שהוא מנסה לחבל לך במלגה - מי עושה דבר כזה? מה זה, כסף שלו?
&nbsp
להפך, לדעתי התיאור שמסרת לוקה בחוסר היסטריה או לפחות בהיעדר הבנה של הממדים המבהילים של המצב: אם מה שאת מדווחת נכון, מדובר כאן על התנכלות מתוכננת ואכזרית ואת נאבקת כאן על העתיד שלך, לא פחות. מצב כזה יכול ואולי צריך להגיע למאבק משפטי ומתוקשר. אני לא ממליץ לרוץ לאופציה הזו כי היא לא תוביל אותך לפתרון, אבל בהיעדר חלופה, לכל הפחות את יכולה למנוע מעצמך להפוך לקרבן גמור. גם זה חשוב.
&nbsp
שימי לב שאין סתירה בין "המנחה מרושע ורוצה למרר את חיי במודע" לבין "ברור לי שכלפי עצמו יש לו צידוקים מקצועיים למעשיו" - כדי לבצע רוע לא צריך להיות רע. אין אנשים רעים. יש רק אנשים שיש להם שיקולים שהם לא מוסריים ומתייחסים לאחרים כמו לאשפה. הרבה רוע מקבל לגיטימציה כאשר אנחנו שופטים אנשים במונחים פסיכולוגיים במקום במונחים מוסריים. אני ממליץ לך להתחיל להיוועץ בעורך דין בתחום. אם לא תצאי מזה עם הנחיה אולי לפחות תקבלי פיצויים. ולכל הפחות, אולי תקבלי קצת צדק. גם זה חשוב.
 
אני לא חושבת שהיא היסטרית

אני חושבת שהיא לא נתנה עמדה ברורה מה היא מוכנה ומה היא לא מוכנה לעשות, וזה מקשה עליה במשא ומתן. זה משהו שהוא לא ברמת העבודה אלא משהו כללי שאני חושבת שהיא צריכה להיות מודעת אליו. כשעורכים משא ומתן, צריך להבין שהעמדות שלנו לא יתקבלו במאה אחוז וצריכים להגדיר מהם הקוים האדומים, ולא לזוז בשיטת הסלמי כי אז אנשים באמת ידרשו מאתנו עוד ועוד.
&nbsp
עם זאת, אתה מציג עמדה מאד חד משמעית ועלול לעשות לה שירות דב. כמה פעמים קרה לך שעמדת מול כיתה, הסברת משהו, ובסוף אחרי הבחינה אומרים לך אנשים שזה לא היה בחומר? במקרה שלי זה קורה (אחד או שניים מתוך 50 איש בכל בוחן או בחינה), וזה מצחיק במיוחד כי אני מראה להם את המצגות שהתלוו לשיעור והם הורידו והדפיסו, והם נשבעים לי שלא ראו את זה קודם. כבר קרה שכיתה שלמה טענה שלא למדה משהו, והמרצה אמר להם שהוא אישית לימד אותם בשנה שעברה בקורס זה וזה בשבוע זה וזה. אנשים עומדים מולי ונשבעים לי, ואני מבטיחה לך שהם לא משקרים, שהמתרגל אמר להם כך וכך, ועומדת קבוצה אחרת של אנשים ואומרת שהוא דוקא אמר משהו אחר. התקלה היא לרוב שאנחנו לא זוכרים את המילים המדויקות, אלא את המשמעות שנתנו להן, ואז כשאתה מדבר עם מישהו וחוזר על דבריו, אתה יכול להטעות.
&nbsp
ברוב המקרים, הבעיות מתחילות כאן. א' אומר שב' הסכים, ב' אומר שהסכים בתנאי ש.... א' אומר שהתנאי לא היה, והוא כבר הסתמך על התשובה. לפעמים הוא הלך לב' ואמר לו את השלב הבא, ואם ב' הסכים לשלב הבא למה לא אמר שהוא לא יעשה את א', וב' אומר שלא הבין את זה ככה, וזה הולך ומסתבך לפעמים. העצה שלך לערב עורך דין גם היא מאד מוזרה בעיני - האם אתה פעם קיבלת יעוץ בנושאים האלה? כי אני יודעת איזה יעוץ מקבלים וזה לא ממש עוזר מלבד גורם לסטודנט להוציא הרבה כספים. תביעות כאלה נגררות מעל חמש שנים, פעמים רבות. אחר כך באמת אף אחד לא יסכים לקחת אותה להנחיה כי יפחד שיוכנס לתביעה בעל כורחו (יצא לך לדבר עם אנשים שתבעו ארגונים גדולים? יצאו לתקשורת?)
&nbsp
אתה כל הזמן מסתמך על זה שהיא קרבן גמור, כשעוד לא עשו לה כלום. אף אחד לא זרק אותה מהדוקטורט ועוד לא ברור לי מה היא באמת התבקשה והסכימה לעשות ובכמה עבודה זה כרוך. ואם בסופו של דבר מדובר ביום בשבועיים לאורך שנה? אתה באמת חושב שמישהו יפצה אותה? שזה רוע?
&nbsp
שים לב שזה בכלל לא סותר את העובדה שהיא כנראה מאמינה בכל מה שהיא אומרת, ואני לא חושבת שהיא משקרת. אני חושבת שהיא עלולה, בעידוד פוסטים כמו שלך, שלא לנסות ולבדוק האם הראיה שלה עולה בקנה אחד עם המציאות האובייקטיבית. אני אומרת לך, שאני מכירה כמה וכמה מקרים שנשמעו אפילו גרועים ממה שהיא מתארת, שהסתיימו בדוקטורט יפה וביחסים שבסופו של דבר הם שלום-שלום, לא יותר ולא פחות. בקיצור, לדעתי כדאי להכניס לסיטואציה קצת מהתפסן בשדה השיפון- "האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה ואילו האדם המבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה" מצד אחד, ו"אתה לא חייב להיות בחור רע בשביל לגרום למישהו לדיכאון."
&nbsp
 

Gidi Shemer

New member


 

אור302

New member
כמה דברים.

1. ייעוץ מעורך דין זה לא דבר שאת מפרסמת בעיתון. איש לא חייב לדעת ואיש לא חייב לפעול לפי עצתו. אני כותב "אני לא ממליץ לרוץ לאופציה הזו כי היא לא תוביל אותך לפתרון" - נו, זה נראה כאילו אני מציע לשלוח איומי תביעה? כפי שאת מציעה לאסוף נתונים נוספים מהמנחה אני מציע לאסוף נתונים נוספים בייעוץ משפטי.
2. נראה שאת מתעלמת לגמרי מן הנתונים שכן מוצגים כאן: שינוי גמור בגישת המנחה אליה לאחר הלידה, ניסיון לחבל במלגה שלה, התכתבות מאחורי הגב שלה בעניינים שנוגעים אליה, העובדה שיש לזה תקדים - כל זה עדיין נראה לך בגדר אי-הבנה? מה שאת אומרת באשר למצבים שבהם מסכימים וכל צד מסכים על דבר אחר ושומע דבר אחר - זה ידוע. מה שעוד ידוע הוא שהניסיון לפייס את מי שנחוש לפגוע בך יכול לצמצם את הפגיעה ויכול גם להעצים אותה. זה נכון בפוליטיקה וזה נכון כאן. באמת סביר בעינייך שמדובר בעבודה של שבועיים בשנה? תמיד אפשר לדרוש נתונים נוספים ותמיד אפשר לומר "בואו נברר מה קורה כאן לפני שנקפוץ למסקנות." וגם תמיד אפשר לנסות לברר עוד נתונים גם כשהאמת מוטחת בפנים. יש מונח שלמדתי ואני מאוד אוהב: "תחכום נאיבי." זו נטייה לתפוס בצורה מורכבת ומושכלת את האמת הפשוטה והברורה ביותר. גם מזה צריך להיזהר.
3. שימי שהכותבת לוקחת בחשבון ממדים נוספים של חייה - יש לה תינוק בן יומו ויש לה עוד ילדים ולכן היא סיימה את עבודתה הניסויית לפני הלידה. זה מעיד יפה מאוד שהגישה של "רק לסיים דוקטורט" לא עובדת לגביה. יש לה עוד דברים חשובים בחיים, כך שפשרה על התנכלות שאינה במקומה גם לא תעבוד עבורה ואין סיבה שהיא בכלל תצטרך להתמודד עם המצב הזה. אני סקרן לדעת מה המחיר האישי ששילמו מי שכן התפשרו עם מנחה מתנכל ובסוף כן סיימו. אולי זה לא שווה את זה? האם הם מצאו עבודה לאחר מכן עם המלצה חלשה ממנו? ואולי היה שווה להן לפרוש קודם ולמצוא עבודה בתעשייה מבלי לשלם את המחיר האישי? שמעתי מספיק סיפורי זוועה על מי שכן סיימו אבל ההנחיה פגעה בהם עמוקות באורח שקשה לתקן.
4. העמדה שאני מציג היא אכן חד משמעית: גם לקחת בחשבון שאולי מדובר כאן בהתנכלות מכוונת שצריך להילחם בה וצריך להיות מוכנים אליה. פשרה יכולה להוביל לאסון בדיוק כפי שפזיזות עלולה לעשות כן. הרי מדובר במי שכבר הוכיח שהוא סוטה מן ההגדרות היסודית של הסכם ההנחיה. נו, נניח שהיא מתפשרת ולאחר שנה של עבודה הוא שוב משנה הגדרות. מה היא תעשה אז? שוב תתפשר? תפרוש? צריך להבין שלא מדובר כאן על משא ומתן על מחיר ואז קונים ודי. מדובר בתהליך מתמשך שיכול להתפוצץ שוב ושוב ואז מה שנראה קו אדום הופך להיות שיטת סלמי בכל מקרה אלא שאז הנתחים שנפרסים הרבה יותר גדולים.
&nbsp
ועוד בעניין הפער שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי: כשמדובר ביחסים בין אנשים, ודאי במקרים של שליטה וכוח, יש חשיבות רבה לסובייקטיבי. גם אם מדובר באי-הבנה או בפערים ניתנים לגישור - לא מדובר כאן במשא ומתן עסקי. מדובר במערכת יחסים. אם הפער שבין הסובייקטיבי לאובייקטיבי ישכפל את עצמו כך תעשה גם הבעיה ביניהם שרק תלך ותתעצם. אני למדתי במהלך ההנחיה שלי, שהייתה נפלאה, לנסות לקבל את הסובייקטיבי כאובייקטיבי. מה שהמנחה רואה - זה מה שקיים. להוכיח לו שהוא טועה, זה בזבוז זמן שרק מתנקם אחר כך כי הכשל הפרספקטיבי הוא תכונה של האדם. בכל מקום שיביט יראה אותה תמונה מעוותת. כמה אפשר כבר לתקן אותו? עדיף כבר לקבל את העיוות כמציאות.
&nbsp
צעד חשוב בעיניי במקרה זה הוא ליצור קשר עם המונחה הקודמת שפרשה ולברר בדיוק מה קרה שם. אם זה אותו סיפור, עדיף לחפש מקום אחר.
 
אני מוכנה לפרט יותר מה אני שמעתי (הכל סיפורים יד ראשונה)

היתה בעיה של סטודנטית שהיתה אמורה לסיים בתאריך מסויים, אחרי הארכה. ארבעה חודשים מאוחר יותר, היא (עם משפחה) היתה אמורה לעבור לעיר רחוקה באופן ניכר, אבל המנחה לא נתן לה לסיים. היא טענה שהוא מתנכל לה. הסיפור היה באמת קורע לב. מהמנחה אפשר היה להבין שלדעתו מדובר בסטודנטית "בסדר אבל לא מצטיינת" והבעיה לדעתו שהפרויקט הלך והסתבך ובלי תוצאה ספציפית, הוא לא יודע איך הדוקטורט שלה יעבור שיפוט. הוא לא היה מודע בכלל לצורה שבה היא תפסה את הדברים, כאילו הוא מסרב לומר לה מתי הפרויקט יסתיים, ובעיניו זה היה ברור לאור הבעיות האובייקטיביות בניסוי, שכל עוד לא הצליחה להגיע לשלב מסוים, היא לא תוכל לסיים. הוא חשב שהוא עושה לה טובה ומוודא שהדוקטורט יעבור בשיפוט. בעיניה, הוא חיפש אותה מתחת לבלטות. לדעתי האשמה תלויה במידה מסוימת אצלו, שהרי הפרויקט הוא שלו והיה צריך אולי לעזוב ולעבור לנושא אחר או משיק באמצע הדוקטורט. מצד שני, הסטודנטית צריכה להבין שבשביל לסיים דוקטורט צריך כמות מסוימת של תוצאות, או חדשנות מסוימת. זה סיכון מסוים. בניגוד לדוקטורט במדעי הרוח ו/או החברה (בנושאים מסוימים), אנחנו במדעים הניסויים תלויים במדע כדי לקבל תוצאות. לא מדובר רק בחשיבה, בתהליכים פנימיים אצלנו: אם אני רוצה להוכיח ש X משפיע על Y וגורם ל Z, ו X לא עושה את זה, זה יכול להיות פרק בדוקטורט אבל לא דוקטורט שלם, עם כל ההבנה לזמן שזה לוקח לסטודנט לעשות את הניסוי. למסטרנטים נותנים לסיים גם במצב הזה, אבל לא לדוקטורנטים.
&nbsp
דוגמה שניה: סטודנטית היתה אמורה להוכיח שחומר מסוים משפיע על תאים בצורה מסוימת. באמצע הדוקטורט, אחרי תוצאות יפות ומעודדות, עשו עוד ניסוי בקרה וגילו שמדובר בארטפקט. ניסו לגלות האם החומר ישפיע על תאים אחרים באופן אחר, וגם שם היו בעיות. הבעיה העיקרית היתה שכל ניסוי לוקח בערך 6-9 חודשים. הסטודנטית פנתה למי שאחראי על תלמידי המחקר, אבל לא היה לו עם מה לעבוד כי לא היו לה תוצאות אמיתיות בכלל, אחרי שנתיים וקצת של עבודה מאומצת. השאלה היתה איך משנים את הפרויקט כדי להבטיח שיהיו תוצאות מסוימות. היה גישור והיתה פשרה ומה שנקבע היא עשתה, התזה נכתבה והוגשה אבל הדוקטורט שלה נפסל בשיפוט עם ביקורת מאד מאד קשה על צורת העבודה ועל דרך ניתוח הנתונים. בסופו של דבר עבדה שנתיים ללא משכורת, חלק מהזמן במקביל לעבודה במקום אחר (בערבים ובסופ"ש). גם כאן, האחריות היא חד משמעית של המנחה. מצד שני, הסטודנטית חייבת מספיק תוצאות כדי לסיים, ולא תמיד ניתן להבטיח ש- X חודשי עבודה יתנו תוצאה מדעית משמעותית. כולם חשבו שההתנהלות שלו שערורייתית בהרבה רמות, אבל ככל שרצו לעזור היה צריך להתמודד עם מחסור בתוצאות. היא סיימה בסופו של דבר. עכשיו, ברור לך שבמהלך הדברים היא היתה בטוחה יותר מפעם אחת שהוא מתנכל לה אישית? אחרי שקיבלה את העבודה מהשיפוט היא היתה פשוט בשוק.
&nbsp
דוגמה שלישית, סטודנטית היתה לפני הגשת התזה, העבודה היתה כתובה. בנקודת הזמן הזו המנחה שמע רכילות כאילו היא התבטאה נגדו בהזדמנות כזו או אחרת והחליט להכנס לקמפיין נקמה, כשהוא טוען שהעבודה שלה נעשתה בפועל על ידי סטודנט אחר. היה ברור שזה לא נכון, אבל לקח לה 6 שנים להוכיח את זה. בזמן הזה היא עברה לחו"ל ועשתה דוקטורט אחר, בתחום כמעט אחר לגמרי, מההתחלה. היא בהחלט קיבלה יעוץ מעו"ד והרבה תמיכה מהמערכת באופן מפתיע, וזה לא עזר כדי לקדם את העניינים. אני לא יודעת אם היתה נשארת בארץ אם היתה יכולה להמשיך את הדוקטורט או דומה לו בתחום שהיתה בו במקור. כאן זו היתה באמת בחירה בין שתי אפשרויות לא טובות.
&nbsp
דוגמה רביעית: סטודנטית בסופו של דבר פרסמה את התוצאות (במצב דומה) עם שמה בלבד וללא שם המנחה. כעת שוקלים מה לעשות בקשר לדוקטורט והאם מישהו אחר יוכל לקחת אותה כמנחה מטרייה. במקרה הזה, העובדה שהדברים התפרסמו בעיתון מכובד גורעת משמעותית מהטענה של המנחה לגבי איכות העבודה, כמובן.
&nbsp
עכשיו, בוא נקרא את הדברים שהכותבת הביאה כאן: עושה רושם שהמנחה שלה חושב שהיא לא תסיים בלי לגמור פרויקט ספציפי. אנחנו כאן לא יודעים אם אכן כך הדבר, ואם זה מתוך רצון לסחוט ממנה עוד עבודה או שהוא באמת חושב שמשהו חסר בעבודה ולא ניתן להסתדר בלעדיו. הוא חושב שעבודת ההתנדבות שלה מפריעה לה לסיים, וחושב (ואולי ברמה מסוימת של צדק, אני חייבת לומר) שאם יש לה בעיית שעות עליה לותר על החלק הזה במלגה כדי שתוכל לקבל מספיק תוצאות. אני לא בטוחה שזה התנכלות ואני חושבת שגם אם זו התנכלות, הוא יכול להציג את זה באופן כזה שהיא לא תקבל גיבוי מהמערכת. זו הסיבה בד"כ יעוץ משפטי לא מועיל כאן וגם לא מועיל לצעוק "התנכלות!" כיוון שלמנחה יש יותר מילה בנוגע לאיכות העבודה ולרוב יאמינו לו במערכת, לטוב ולרע.
&nbsp
בפוסטים שלי ניסיתי רק להראות לה, מתוך אמפטיה, שבמצב הזה יכול להיות שהמנחה באמת רואה משהו בעייתי וכדאי לעבוד על הנקודה הזו במחקר. כדאי לשים קו אדום כמה זמן היא יכולה להשקיע בדוקטורט, וכדאי להיראות כאילו היא לא חושבת שמתעללים בה כי זה יגרום להרבה אנשים לחשוב שמשהו אצלה לא בסדר מבחינת יחסי אנוש או איכות מדעית, ובטח לא יגרום לרצון טוב אצל המנחה (וזה יהיה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה). יכול להיות שהיא לא תשיג את כל מה שהוא רוצה, והוא לא יהיה מרוצה, אבל הדוקטורט, רוב הסיכויים, יסתיים ואחרי הכעס, משני הצדדים, יהיה בסדר. יכול להיות שלא, אבל כדאי לטפל בזה אז, כשממש תתעורר בעיה חד משמעית, ואז להעלות בזהירות את שאר הנושאים.
&nbsp
 

אור302

New member
את בהחלט מראה אמפטיה כלפיה בדברייך,

וטוב שאת מציגה את הצד הזה. אבל אני חושב שעל בסיס הנתונים שמוצגים בפנינו הגישה שלך מתעלמת מן הנתונים. הדוגמות היפות שהצגת לא רלוונטיות לגמרי לנתונים שהכותבת הציגה בפנינו. הצגת דוגמות של קשיים מחקריים נטו והצגת עלילת דם. אבל פה המצב אחר לפחות לפי מה שמסופר. מה, בזמן חופשת הלידה המנחה עשה חשבון נפש לגבי המחקר שלה ופתאום הגיע למסקנות אחרות? הוא מחפש את טובתה כשהוא מציע לה לגמור עם תואר שני? הרי צירוף המקרים הזה מראה שהוא מחפש לצאת מן המחקר שלה בגלל הלידה. הנה, היא תעשה תואר שני ותרד לו מהגב. פתאום הוא החליט שיש בעיות במחקר שלה? ואיפה הוא היה עד היום? ולמה הוא לא מפרט בדיוק מה הבעיה? לפי שהיא מדווחת אין בעיה אמתית עם מה שהיא כן כתבה, לפחות לא בעיה שהמנחה מפרט.
&nbsp
שימי לב שאף לא אחת מן הדוגמות שהצגת עוסקת באישה אחרי לידה. במקרה הזה יש חשיבות להיבט המשפטי. להגיד "ייעוץ משפטי לא עוזר" זו תפיסה קיצונית. ייעוץ עוד לא פגע באף אחד וגם ללמוד שייעוץ לא יעזור במקרה הנדון זו מסקנה רלוונטית. שימי שהכותבת פה כבר פנתה לפשרה ועדיין היא חוששת, ואני לא מופתע. אם נדרש גישור כבר נתקע טריז ביניהם. אכן לא מועיל לצעוק "התנכלות", אבל גם לא מועיל ללחוש "זו רק אי-הבנה" כשמדובר בהתנכלות. הבנה לא נכונה של המצב היא הרסנית, לשני הכיוונים, וזה מה שאני מנסה להראות. את כותבת "יכול להיות שלא, אבל כדאי לטפל בזה אז, כשממש תתעורר בעיה חד משמעית". כלומר, מבחינתך, השקעה של עוד שנת עבודה אחת לפחות שאז תרד לטימיון כשהכול יתפוצץ היא מחיר מקובל עלייך?
&nbsp
אני סקרן לדעת דוגמות שבהן המונחה כן הרכין ראש ואיך זה נגמר ואיזה מחיר שולם, גם אקדמי, גם כלכלי, גם רגשי. אנחנו כן מכירים את המקרה של נועה לביא פה בפורום שנכנסה במנחה שלה ראש ראש והביסה אותו. אני לא חושב שזו דרך עבודה מומלצת אבל זה כן מראה מה אפשר לעשות. אני, אישית, לא פעם חש שצורת עבודה שהיא חכמה יותר מצודקת, שמתגברת על רגשות למען הישגים מעשיים בעצם גוררת מחירים גבוהים יותר גם במישור המעשי. במקרה הזה אני חושב שצריך לעשות את כל המאמצים כדי לרתום את המחלקה לארגן הנחיה חלופית באותו מוסד או אחר.
 
אני ממש לא מבינה אותך

אני מנסה, כחלק מהמערכת ולא כסטודנטית, להסביר לכם איך זה יראה מבחינת המחלקה שלה.
*מתוך* המערכת, אני יכולה להגיד לך בבטחון מלא של 100%, שמה שנכתב כאן לא יגרום לרתימה של המחלקה לטובת הסטודנטית. אני אומרת לך מתוך נסיון אמיתי משני הצדדים של המתרס (כסטודנטית שילדה במהלך התארים בעבר וכיום כחלק מהמערכת), שמה שמתואר כאן הוא בעיקר חששות. כל שאר הדברים, הביקורת ושאר הדברים, יכולים להיות מוצגים (בצדק או שלא בצדק) כדרישות לגיטמיות של מנחה, למעט דרישה לשעות עבודה מעל ומעבר שהיא משהו שניתן לכמת בקלות ולהתפשר בקשר אליו. אני חושבת שאתה מאד מרוחק מהמדעים הניסויים. לו אני מטפלת בענין שלה, הייתי קודם כל מבררת במספרים כמה ימים ארוכים היא תאלץ להשקיע, מה שהיא לא ענתה עדיין, ובודקת האם זה סביר. אם מדובר בסך הכל בכ- 10-15 ימי ניסוי ארוכים, אני חייבת לומר לך שזה בגדר הסביר על פני שנה.
&nbsp
לגבי מעבר להנחיה חלופית: לרוב אין מנחה שמשתמש באותן הטכניקות או עושה דברים דומים. זה למעשה לגרום למישהו להתחיל איתה דוקטורט מההתחלה, מה שלא אפשרי בשנה. לעתים תעשה דחיה של הגשת התזה כדי לאפשר את זה, אבל בלי מימון של המחלקה בגלל שהמודל התקציבי של ות"ת לא מאפשר את זה. זה אומר שמנחה אחר יקח אותה, ילמד אותה מאפס וישלם עליה כנראה כפול מאשר עבור דוקטורנט אחר במשך שנים, מה שבאופן טבעי קורה לעתים רחוקות.
&nbsp
אני אנסה להגיד משהו נורא בעדינות כרגע: שמעתי לא פעם את הטענות ש"המנחה אף פעם לא אמר לי שאני לא בסדר" ואחר כך נשלף אימייל שתוכנו היה ברור לחלוטין. יש לי מספיק נסיון עם: להקשיב לסטודנט מאד נרעש ולחוץ, להתקומם על אי הצדק שנעשה לו, ללכת לברר ולחזור עם סיפור די שונה שמעמיד את כל הדברים באור אחר ממה שחשבתי. וזה לא עניין של שקרים אלא של סובייקטיביות. מה שלמדתי מזה, הוא לא להיות קיצונית בתגובות שלי ולאפשר זמן לבדיקה (היא תעבוד חודש ותבין היטב האם המנחה מתנכל לה או פשוט לא מעריך אותה אבל יאפשר לה לסיים, מה שלגיטימי אבל כואב).
&nbsp
דוקא בגלל שיש לי נגיעה לנושא, היה לי כן חשוב להעביר שיש דרך לצאת החוצה מהמצב הזה, וכן זה ידרוש פשרה, ובפשרה טובה כולם מרגישים שויתרו, כי הם הלכו חצי דרך וזה די הרבה. הדרך החוצה תדרוש בגרות, להגיע לעבודה ולנסות להיות ענייני, גם כשזה לא נעים. זה דורש למצוא טכניקות להתמודד עם מצב לא קל, ובדרך כלל זה לא על ידי שכנוע עצמי שנדפקתי אלא לנסות להתרחק מהמחשבות האלה. זה גם דורש להבין שלא תמיד מקבלים את מה שרצינו איך שרצינו, וזה לא אמור להשאיר אצלנו חותמים וצלקות, וזה לרוב באמת מסתיים אחרי עבודה קשה עם דוקטורט ובלי טראומות נוראיות. מעבר לזה לא אחפור
 
למעלה