מנהגי פסח
טז. חג הפסח 1. בשבת הגדול נהגו לשיר את השיר "שבת וגדול נקראת" (סימנו: סעדיה חזק) בשעת הוצאת ספר התורה מההיכל, לפני ההגבהה. 2. בקערה של פסח שמים ביצים כמספר בני המשפחה משני המינים (ויש ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים ונותנים לצדקה). ישנן משפחות ששמות שתי ביצים לכל נפש. עם הזרוע שמים גם חתיכת כבד וחתיכת ריאה צלויות הלקוחות לרוב מהכבש שכל משפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג. 3. בזמן ה"יחץ" לוקח אחד מבני הבית, עפי"ר אחד הקטנים, את חצי המצה של האפיקומן, שם אותה במפית על שכמו ויוצא כמה צעדים מחוץ לחדר, כשכל בני המשפחה קוראים אחריו "גנב, גנב!", ואין קץ לשמחת הילדים. בשובו שואל אותו אבי המשפחה: "איפה היית?" והוא עונה: "במצרים". ושוב שואל: "ולאן אתה הולך?", והתשובה: "לירושלים". כל המסובים אומרים: "לשנה הבאה בירושלים" שלוש פעמים ואח"כ מתחילים בקריאת ההגדה. 4. בשו"ע או"ח סימן תמ"ג בסעיף ו' כתוב שיסלקו את הקערה מעל השולחן: כדי שיראו התינוקות וישאלו. והנה נוסף להגבהת הקערה נוהגים שבעלת-הבית מסובבת אותה על ראשי כל בני-המשפחה, ואפילו על ראשו של התינוק הישן בעריסתו. סיבוב זה נעשה תוך קריאת הפסקה "מה נשתנה". זה מוסיף חגיגיות ושמחה בבית, במיוחד כשהנשים במשפחה מוסיפות לזה תרועות שמחה ("זג'ארית" בערבית). 5. מנהגי גניבת האפיקומן ע"י הילדים ו"כוסו של אליהו" אינם קיימים אצל יהודי לוב. 6. עקרות-הבית נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בלילה הראשון של פסח למחרת, ומשאירות אותו גלוי, ללא כיסוי, כל הלילה, ובבוקר טועמים ממנו בני המשפחה. לדעתן זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה. 7. בליל ב' של פסח (בא"י ליל א' דחוה"מ), לפני תפילת מעריב, מחלק השמש בבית-הכנסת גבישי מלח לכל המתפללים. את המלח הזה שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, ובשעת הספירה בכל לילה ממשמשים בו או מחזיקים אותו ביד. ויתכן שהמלח בא להזכיר את קרבן העומר, ככתוב: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). ואולי זה נתקן כדי שלא ישכח אדם לספור את ספירת העומר. 8. מסורת בידנו - אם זורקים חתיכת מצה מהאפיקומן וגביש "מלח העומר" שספרו עליו ספירה שלמה אחת לים הסוער, ישקוט הים מזעפו. במקרה שקשה למעונין להגיע לים, כגון לבני משפחה שאחד מהם נמצא בנסיעה בדרך הים, זורקים המצה והמלח לתוך באר מים חיים. הרה"ג ר' אברהם אדאדי ז"ל בספרו "ויקרא אברהם" כותב על זה: "ועתה ראיתי להרב חיד"א בככר לאדן קס"ב ע"א שכתב דמלשון ירושלמי מוכח שהיו נוהגים להצניע ד' מינים, וסיים הוא ז"ל שזה בתוך הים, שהיו עמי ד' מינים ראיתי פלאות בזה כשקט הים מזעפו. וכן בחתיכת מצה ממצה שהיא שמורה משעת קצירה, ואני הצעיר מנהגי שביום ע"פ אני מדליק מד' מינים בביעור החמץ והנשאר להחם התנור לצורך מצת מצווה של הלילה". 9. את החלק הנשאר מהאפיקומן ואת הזרוע (שנזהרים מאד שלא לשבור אותה, משום שכתוב: "ועצם לא תשברו בו") מצניעים בבית, יחד עם הלולב, ההדס והערבה, עד לערב חג הפסח, ובשעת הסקת התנור לאפיית מצת מצווה משליכים אותם לתוך האש. 10. רוב יהודי לוב אופים בכל יום מימי החג מצות טריות בבית, בתנורי חרס או פח העשויים לשם כך. זריזותן של הנשים ושמירתן על כשרות העיסה מתחילת הלישה ועד סוף האפייה ראויה לשבח. כל הפעולה הזאת נמשכת לא יותר מרבע שעה. את הקמח לאפיית המצות מכינים מחיטה שנטחנה בריחיים שהוכשרו לפסח. בשעת הניפוי והריקוד של הקמח אין האישה מדברת כלל, וליתר זהירות היא קושרת מטפחת על פיה. ביום שלפני ערב פסח מכינים את "המים שלנו", כשאחד עומד וקורא את ההלל. קריאת ההלל נהוגה גם בשעת הכנת מצת המצווה בערב פסח, אולי לזכר קריאת ההלל שהייתה נהוגה בשעת שחיטת קרבן פסח בזמן הבית, מנהג זה של הכנת מצות טריות יום יום במשך ימי החג נהוג עד היום בריכוזי עולי לוב בארץ, ובייחוד במושבי העולים. 11. ראיתי בקהילת מסלאתה (קוסבאת) משפחות אחדות שאינן טועמות יין בימי הפסח; ואת מצוות ארבע הכוסות הן מקיימות במי צמוקים מבושלים. כמו-כן ישנן משפחות שבימי חג-הפסח אינן מכניסות בשום פנים אורח לבית למען יטעם משהו, אפילו כוס מים אינן נותנות לשום אדם, וכל שכן שאינן מקבלות אורח לארוחה. זהו מנהג מנוגד למסורת ישראל בימי חג זה, שעליו נאמר: "כל דכפין ייתי וייכול". לא שמעתי הסבר מניח את הדעת לכך, ואולי הוא הונהג כדי למנוע נהירת הגויים השכנים לבתי היהודים כשחמץ בכליהם6. מצאו אפוא אבותיהן של כמה משפחות תחבולה זו כדי למנוע אי-נעימויות של כניסת גויים לבתיהם. במשך הדורות נשתכח הנימוק שבשבילו הונהג המנהג, והוא נשתמר אצל בני משפחות אלה גם לגבי יהודים. 12. מנהג אבותיהם בידיהם של יושבי חבל ההר בלוב (כיום תושבי הכפרים עוזה ושלוה בדרום), שבליל שביעי של פסח, כשעורכים "תיקון ליל ז' של פסח" ומגיעים ל"שירת הים", נאספים כל בני הכפר על יד בית-הכנסת כשמביאים אפילו את התינוק מעריסתו, ושרים את השירה בציבור. מנהג זה נהוג עד היום, כשאר המנהגים היפים שבני קהילות אלה שומרים עליהם בקפדנות, וכולם מטרה אחת להם: להחדיר את האמונה בלבבות, לתת צורה נאה להווי החג ולקיים את הצו האלקי: "והגדת לבנך!"
טז. חג הפסח 1. בשבת הגדול נהגו לשיר את השיר "שבת וגדול נקראת" (סימנו: סעדיה חזק) בשעת הוצאת ספר התורה מההיכל, לפני ההגבהה. 2. בקערה של פסח שמים ביצים כמספר בני המשפחה משני המינים (ויש ששמים ביצים גם לזכר הנפטרים ונותנים לצדקה). ישנן משפחות ששמות שתי ביצים לכל נפש. עם הזרוע שמים גם חתיכת כבד וחתיכת ריאה צלויות הלקוחות לרוב מהכבש שכל משפחה משתדלת לקנות ולשחוט לכבוד החג. 3. בזמן ה"יחץ" לוקח אחד מבני הבית, עפי"ר אחד הקטנים, את חצי המצה של האפיקומן, שם אותה במפית על שכמו ויוצא כמה צעדים מחוץ לחדר, כשכל בני המשפחה קוראים אחריו "גנב, גנב!", ואין קץ לשמחת הילדים. בשובו שואל אותו אבי המשפחה: "איפה היית?" והוא עונה: "במצרים". ושוב שואל: "ולאן אתה הולך?", והתשובה: "לירושלים". כל המסובים אומרים: "לשנה הבאה בירושלים" שלוש פעמים ואח"כ מתחילים בקריאת ההגדה. 4. בשו"ע או"ח סימן תמ"ג בסעיף ו' כתוב שיסלקו את הקערה מעל השולחן: כדי שיראו התינוקות וישאלו. והנה נוסף להגבהת הקערה נוהגים שבעלת-הבית מסובבת אותה על ראשי כל בני-המשפחה, ואפילו על ראשו של התינוק הישן בעריסתו. סיבוב זה נעשה תוך קריאת הפסקה "מה נשתנה". זה מוסיף חגיגיות ושמחה בבית, במיוחד כשהנשים במשפחה מוסיפות לזה תרועות שמחה ("זג'ארית" בערבית). 5. מנהגי גניבת האפיקומן ע"י הילדים ו"כוסו של אליהו" אינם קיימים אצל יהודי לוב. 6. עקרות-הבית נהגו להשאיר קצת מתבשיל האורז שממנו אכלו בלילה הראשון של פסח למחרת, ומשאירות אותו גלוי, ללא כיסוי, כל הלילה, ובבוקר טועמים ממנו בני המשפחה. לדעתן זו סגולה שלא יזוקו במשך כל השנה. 7. בליל ב' של פסח (בא"י ליל א' דחוה"מ), לפני תפילת מעריב, מחלק השמש בבית-הכנסת גבישי מלח לכל המתפללים. את המלח הזה שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, ובשעת הספירה בכל לילה ממשמשים בו או מחזיקים אותו ביד. ויתכן שהמלח בא להזכיר את קרבן העומר, ככתוב: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). ואולי זה נתקן כדי שלא ישכח אדם לספור את ספירת העומר. 8. מסורת בידנו - אם זורקים חתיכת מצה מהאפיקומן וגביש "מלח העומר" שספרו עליו ספירה שלמה אחת לים הסוער, ישקוט הים מזעפו. במקרה שקשה למעונין להגיע לים, כגון לבני משפחה שאחד מהם נמצא בנסיעה בדרך הים, זורקים המצה והמלח לתוך באר מים חיים. הרה"ג ר' אברהם אדאדי ז"ל בספרו "ויקרא אברהם" כותב על זה: "ועתה ראיתי להרב חיד"א בככר לאדן קס"ב ע"א שכתב דמלשון ירושלמי מוכח שהיו נוהגים להצניע ד' מינים, וסיים הוא ז"ל שזה בתוך הים, שהיו עמי ד' מינים ראיתי פלאות בזה כשקט הים מזעפו. וכן בחתיכת מצה ממצה שהיא שמורה משעת קצירה, ואני הצעיר מנהגי שביום ע"פ אני מדליק מד' מינים בביעור החמץ והנשאר להחם התנור לצורך מצת מצווה של הלילה". 9. את החלק הנשאר מהאפיקומן ואת הזרוע (שנזהרים מאד שלא לשבור אותה, משום שכתוב: "ועצם לא תשברו בו") מצניעים בבית, יחד עם הלולב, ההדס והערבה, עד לערב חג הפסח, ובשעת הסקת התנור לאפיית מצת מצווה משליכים אותם לתוך האש. 10. רוב יהודי לוב אופים בכל יום מימי החג מצות טריות בבית, בתנורי חרס או פח העשויים לשם כך. זריזותן של הנשים ושמירתן על כשרות העיסה מתחילת הלישה ועד סוף האפייה ראויה לשבח. כל הפעולה הזאת נמשכת לא יותר מרבע שעה. את הקמח לאפיית המצות מכינים מחיטה שנטחנה בריחיים שהוכשרו לפסח. בשעת הניפוי והריקוד של הקמח אין האישה מדברת כלל, וליתר זהירות היא קושרת מטפחת על פיה. ביום שלפני ערב פסח מכינים את "המים שלנו", כשאחד עומד וקורא את ההלל. קריאת ההלל נהוגה גם בשעת הכנת מצת המצווה בערב פסח, אולי לזכר קריאת ההלל שהייתה נהוגה בשעת שחיטת קרבן פסח בזמן הבית, מנהג זה של הכנת מצות טריות יום יום במשך ימי החג נהוג עד היום בריכוזי עולי לוב בארץ, ובייחוד במושבי העולים. 11. ראיתי בקהילת מסלאתה (קוסבאת) משפחות אחדות שאינן טועמות יין בימי הפסח; ואת מצוות ארבע הכוסות הן מקיימות במי צמוקים מבושלים. כמו-כן ישנן משפחות שבימי חג-הפסח אינן מכניסות בשום פנים אורח לבית למען יטעם משהו, אפילו כוס מים אינן נותנות לשום אדם, וכל שכן שאינן מקבלות אורח לארוחה. זהו מנהג מנוגד למסורת ישראל בימי חג זה, שעליו נאמר: "כל דכפין ייתי וייכול". לא שמעתי הסבר מניח את הדעת לכך, ואולי הוא הונהג כדי למנוע נהירת הגויים השכנים לבתי היהודים כשחמץ בכליהם6. מצאו אפוא אבותיהן של כמה משפחות תחבולה זו כדי למנוע אי-נעימויות של כניסת גויים לבתיהם. במשך הדורות נשתכח הנימוק שבשבילו הונהג המנהג, והוא נשתמר אצל בני משפחות אלה גם לגבי יהודים. 12. מנהג אבותיהם בידיהם של יושבי חבל ההר בלוב (כיום תושבי הכפרים עוזה ושלוה בדרום), שבליל שביעי של פסח, כשעורכים "תיקון ליל ז' של פסח" ומגיעים ל"שירת הים", נאספים כל בני הכפר על יד בית-הכנסת כשמביאים אפילו את התינוק מעריסתו, ושרים את השירה בציבור. מנהג זה נהוג עד היום, כשאר המנהגים היפים שבני קהילות אלה שומרים עליהם בקפדנות, וכולם מטרה אחת להם: להחדיר את האמונה בלבבות, לתת צורה נאה להווי החג ולקיים את הצו האלקי: "והגדת לבנך!"