מן המרתף
מכיוון שזה עבר לדף אחורי ללא שום התייחסות, אני משער שפשוט התחמק מתשומת לבכם ועל כן אני חוזר עלזה כאן, בנסיון אחרון: בהמשך להבטחה שלי להציג בפניכם מדי פעם להקה עלומה מאלה שפעלו בשנות השבעים ולא נודעו יותר מדי לקהל הרחב, אני גאה להציג היום את Beggars Opera. הלהקה נולדה בסקוטלנד ב 1969 ויצרה מוסיקה שיש בה ניסיון, לרקק את הקלאסיקה. נכון שקית' אמרסון עשה זאת עוד כשהיה ב Nice ופרוקול הארום ומודי בלוז, ובמידה מסוימת גם הסגולים הכהים, עשו זאת. הקבצנים הסקוטים אכן קיבצו מכל הבא ליד. קלאסיקה ורוק. הלהקה השתמשה במלוטרון ובהאמונד ככלים מובילים, קול אופראי של זמר ושירים מלאי קצב, מעברים מהירים וסוחפים ונגינה מהוקצעת. הם הנפיקו 5 אלבומי אולפן בין 1970-1974 כשהשלושה הראשונים הם המוצלחים ביותר, ומתוכם השני Waters of Change הוא המקורי ביותר, כמעט ללא ביצועי קאברים שמאפיינים את שאר האלבומים. זה האלבום בו הם גם שילבו שני נגני מלוטרון כדי לתת לביטוי Rockin the Classics משמעות חדשה. השיר הראשון הפותח את האלבום, Time Machine הוא אחת מפתיחות האלבומים המופלאות ביותר, ונותן את אותה הרגשה שנותן Watcher of the skies של ג'נסיס בFoxtrot. האלבום הראשון, Act One מורכב ברובו מיצירות קלאסיות מעובדות בעיבודי רוק. האלבום השלישי, Pathfinder הוא נסיגה מסוימת מהעוצמה של הראשון אבל גם בו יש כמה שירים שתופסים אותך, כמו הביצוע השמימי שלהם לשיר של Richard Harris' - MacArthur Park, או שיר הפתיחה הקופצני OBO. כשמקשיבים למוסיקה שלהם, שואלים מייד איך הם לא הצליחו לפרוץ קדימה את התודעה הקולקטיבית. המוסיקה שלהם אינה מורכב מדי מכדי להרחיק מאזינים של פעם ראשונה, הלחנים מאד מלודיים והרמוניים, הנגינה איכותית ביותר (בעיקר שני הקלידנים) והשירה של הזמר לא נופלת בפומפוזיות שלה מזו של יאן גילאן או דיויד בירון. אם תצליחו לשים את ידכם על אחד משלושת האלבומים הראשונים מובטחני שתיהנו מאד. המשך יבוא יקי
מכיוון שזה עבר לדף אחורי ללא שום התייחסות, אני משער שפשוט התחמק מתשומת לבכם ועל כן אני חוזר עלזה כאן, בנסיון אחרון: בהמשך להבטחה שלי להציג בפניכם מדי פעם להקה עלומה מאלה שפעלו בשנות השבעים ולא נודעו יותר מדי לקהל הרחב, אני גאה להציג היום את Beggars Opera. הלהקה נולדה בסקוטלנד ב 1969 ויצרה מוסיקה שיש בה ניסיון, לרקק את הקלאסיקה. נכון שקית' אמרסון עשה זאת עוד כשהיה ב Nice ופרוקול הארום ומודי בלוז, ובמידה מסוימת גם הסגולים הכהים, עשו זאת. הקבצנים הסקוטים אכן קיבצו מכל הבא ליד. קלאסיקה ורוק. הלהקה השתמשה במלוטרון ובהאמונד ככלים מובילים, קול אופראי של זמר ושירים מלאי קצב, מעברים מהירים וסוחפים ונגינה מהוקצעת. הם הנפיקו 5 אלבומי אולפן בין 1970-1974 כשהשלושה הראשונים הם המוצלחים ביותר, ומתוכם השני Waters of Change הוא המקורי ביותר, כמעט ללא ביצועי קאברים שמאפיינים את שאר האלבומים. זה האלבום בו הם גם שילבו שני נגני מלוטרון כדי לתת לביטוי Rockin the Classics משמעות חדשה. השיר הראשון הפותח את האלבום, Time Machine הוא אחת מפתיחות האלבומים המופלאות ביותר, ונותן את אותה הרגשה שנותן Watcher of the skies של ג'נסיס בFoxtrot. האלבום הראשון, Act One מורכב ברובו מיצירות קלאסיות מעובדות בעיבודי רוק. האלבום השלישי, Pathfinder הוא נסיגה מסוימת מהעוצמה של הראשון אבל גם בו יש כמה שירים שתופסים אותך, כמו הביצוע השמימי שלהם לשיר של Richard Harris' - MacArthur Park, או שיר הפתיחה הקופצני OBO. כשמקשיבים למוסיקה שלהם, שואלים מייד איך הם לא הצליחו לפרוץ קדימה את התודעה הקולקטיבית. המוסיקה שלהם אינה מורכב מדי מכדי להרחיק מאזינים של פעם ראשונה, הלחנים מאד מלודיים והרמוניים, הנגינה איכותית ביותר (בעיקר שני הקלידנים) והשירה של הזמר לא נופלת בפומפוזיות שלה מזו של יאן גילאן או דיויד בירון. אם תצליחו לשים את ידכם על אחד משלושת האלבומים הראשונים מובטחני שתיהנו מאד. המשך יבוא יקי