After midnight
New member
ממתק אמיתי
זה מתחיל כמו אלבום סיקסטיס מושלם, עם הפתיח ההזוי והדרמטי הנפלא, ואז נכנס הבאס, ואתה אומר לעצמך, רגע, אני מכיר את הריף הזה, אבל לא מכאן, מה קורה כאן? זאת בערך ההרגשה ששומעים בפעם הראשונה את (We Ain't Got) Nothin' Yet שיר הפתיחה הקסום ב Psychedelic Lollipop של הבלוז מגוז, ואם באמת שאלתם את עצמכם למה זה נשמע כל כך מוכר, אז התשובה היא, שהריף הזה "הושאל" במלאו על ידי ריצ'י בלקמור לטובת black night של הסגולים, אבל האלבום הזה של הבלוז מגוז, מכיל הרבה יותר מפרט הטרוויה הזה, מדובר באחת מפצצות הרוק הפסיכדלי וגם, בהתחשב בשנה בה יצא האלבום, קצת לפני שכל העולם לבש בגדים צבעוניים והדליק קטורת ורקד לצלילי ג'אמים ארוכים של מובי גרייפ, גם אחד החשובים שבהם. הבלוז מגוז, היו חמש חברה מהברונקס (כן, כן הברונקס בניו יורק), הם לא היו היפים מרחפים, הם נשמעים כמו שחבורה של ילדים מהברונקס צריכים להשמע (לפחות ילדים מברונקס מהתקופה ששלטו בה טיפוסים כמו האבא של טוני סופרנו ולא דוגמאות קשוחות של מיק טייסון), המוסיקה שלהם, היא הרבה יותר ישירה ממה שאנחנו בד"כ עם פסיכדליה ועל הסקלה הפסיכדלית שבין המעליות של רוקי אריקסון לבין ג'אם של 30 דקות של הגריטפול דד, הם הרבה יותר קרובים למטורף מאוסטין טקסס. הם יצאו מתוך סצנת המועדונים של הגרינץ' ווילג, זו שסגדה לדילן, וודי גאט'רי וענקי הפולק והקאנטרי בלוז ומשלבים את הקשיחות הניו יורקית שלהם עם אותם צלילים הרמוניים של הפולק והכאב של הבלוז, כל אחרי we aint gut הסוער והרוקי להפליא, בא Love Seems Doomed בלאדה פסיכדלית ענוגה ומלאת הרמוניות, שלוקחת אותנו למסע לתוך העצבות במין מלאנכוליה הרמונית מופלאה. לאחר מיכן, הם שוקעים עמוק לתוך הבלוז והפסיכדליה הגארז'ית הסוערת עם הקלאסיקה Tobacco Road של J.D. Loudermilk ומייד אחרי זה פוצחים ב Queen of My Nights הענוג והשקט והפופי להפליא שנשמע כמו ההוליס או הטרלטס ברגעים היפים. בהמשך, השילוב של קאברים סוחפים ("I'll Go Crazy" של ג'יימס בראון בביצוע סוחף במיוחד) וקטעים מקוריים דוגמאת Sometimes I Think About קורע הלב עוזרים לעשות מהאלבום הזה, אחד הדברים היותר יפים שיצאו מאמריקה בשנים האלה. מעל לכל אלו, יש לבלוז מגוז איזה סאונד סיקסטיס קסום, מין שילוב של עבודת הגיטרות הנפלאה של Mike Esposito הנפלא והקלידים המרחפים של Ralph Scala שנשמעים לפעמים כמו הכלאה בין הדורס לאיירון באטרפלי יחד עם הפקה באמת יוצאת דופן יחסית לתקופה, הופכים אלבום טיפוסי של "להקה של להיט אחד" שרבים מהם היו באותה תקופה לחווית האזנה יוצאת דופן, למרבה הצער ההרכב הזה עם הליינאפ של האלבום הזה לא שרד, ו Psychedelic Lollipop נשאר היחיד בדיסקורפיה של הבלוז מגוז שהוא ממש נוגט זהב קסם ושלם.
זה מתחיל כמו אלבום סיקסטיס מושלם, עם הפתיח ההזוי והדרמטי הנפלא, ואז נכנס הבאס, ואתה אומר לעצמך, רגע, אני מכיר את הריף הזה, אבל לא מכאן, מה קורה כאן? זאת בערך ההרגשה ששומעים בפעם הראשונה את (We Ain't Got) Nothin' Yet שיר הפתיחה הקסום ב Psychedelic Lollipop של הבלוז מגוז, ואם באמת שאלתם את עצמכם למה זה נשמע כל כך מוכר, אז התשובה היא, שהריף הזה "הושאל" במלאו על ידי ריצ'י בלקמור לטובת black night של הסגולים, אבל האלבום הזה של הבלוז מגוז, מכיל הרבה יותר מפרט הטרוויה הזה, מדובר באחת מפצצות הרוק הפסיכדלי וגם, בהתחשב בשנה בה יצא האלבום, קצת לפני שכל העולם לבש בגדים צבעוניים והדליק קטורת ורקד לצלילי ג'אמים ארוכים של מובי גרייפ, גם אחד החשובים שבהם. הבלוז מגוז, היו חמש חברה מהברונקס (כן, כן הברונקס בניו יורק), הם לא היו היפים מרחפים, הם נשמעים כמו שחבורה של ילדים מהברונקס צריכים להשמע (לפחות ילדים מברונקס מהתקופה ששלטו בה טיפוסים כמו האבא של טוני סופרנו ולא דוגמאות קשוחות של מיק טייסון), המוסיקה שלהם, היא הרבה יותר ישירה ממה שאנחנו בד"כ עם פסיכדליה ועל הסקלה הפסיכדלית שבין המעליות של רוקי אריקסון לבין ג'אם של 30 דקות של הגריטפול דד, הם הרבה יותר קרובים למטורף מאוסטין טקסס. הם יצאו מתוך סצנת המועדונים של הגרינץ' ווילג, זו שסגדה לדילן, וודי גאט'רי וענקי הפולק והקאנטרי בלוז ומשלבים את הקשיחות הניו יורקית שלהם עם אותם צלילים הרמוניים של הפולק והכאב של הבלוז, כל אחרי we aint gut הסוער והרוקי להפליא, בא Love Seems Doomed בלאדה פסיכדלית ענוגה ומלאת הרמוניות, שלוקחת אותנו למסע לתוך העצבות במין מלאנכוליה הרמונית מופלאה. לאחר מיכן, הם שוקעים עמוק לתוך הבלוז והפסיכדליה הגארז'ית הסוערת עם הקלאסיקה Tobacco Road של J.D. Loudermilk ומייד אחרי זה פוצחים ב Queen of My Nights הענוג והשקט והפופי להפליא שנשמע כמו ההוליס או הטרלטס ברגעים היפים. בהמשך, השילוב של קאברים סוחפים ("I'll Go Crazy" של ג'יימס בראון בביצוע סוחף במיוחד) וקטעים מקוריים דוגמאת Sometimes I Think About קורע הלב עוזרים לעשות מהאלבום הזה, אחד הדברים היותר יפים שיצאו מאמריקה בשנים האלה. מעל לכל אלו, יש לבלוז מגוז איזה סאונד סיקסטיס קסום, מין שילוב של עבודת הגיטרות הנפלאה של Mike Esposito הנפלא והקלידים המרחפים של Ralph Scala שנשמעים לפעמים כמו הכלאה בין הדורס לאיירון באטרפלי יחד עם הפקה באמת יוצאת דופן יחסית לתקופה, הופכים אלבום טיפוסי של "להקה של להיט אחד" שרבים מהם היו באותה תקופה לחווית האזנה יוצאת דופן, למרבה הצער ההרכב הזה עם הליינאפ של האלבום הזה לא שרד, ו Psychedelic Lollipop נשאר היחיד בדיסקורפיה של הבלוז מגוז שהוא ממש נוגט זהב קסם ושלם.
