ממנהגי יהדות לוב
חתונה הולדת בנים בר-מצווה אבלות חתונה 1. אור ליום הרביעי שלמחרתו מקיימין את החופה, מביאים את הכלה מבית אביה לבית הורי החתן בהילולא ובשירים. בהגיע הכלה לפתח הבית עולה החתן על הגג וזורק לתוך הבית כד מלא מים. הכד נשבר, המים נשפכים, הכלה צועדת עליהם בדרכה אל החדר, והנשים שרות: "יא חתן כצצר לעבאר..." (החתן, שבור הכד). ייתכן שטעם מנהג זה הוא לעשות סימן להצלחה ואריכות ימים, כמו שהיה נהוג למשוח את המלכים על מעין בכדי שתמשך מלכותם (ראה הרמב"ם הלכות מלכים פרק א', י"א). 2. אחרי שבע הברכות שוברים את הכוס שממנה שתו החתן והכלה, בעוד שהיא כמעט מלאה יין; היא נשברת על-ידי החתן, והיין נשפך על הארץ (השוה שו"ע אמה סי' קע"א). 3. בקהילת מסלאתה נהוג שהחתן לוקח את הכוס, אחרי ששתו הוא והכלה ממנה, ומוזג את יינה בכוס ריקה שהרב מחזיק באותה שעה. הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, כשהקהל הנוכח מלהיב את שני הצדדים במחיאות כפים ובקריאות עידוד משולהבות. תוך כדי הרקות אלה נשפך היין, והשמחה רבה. 4. אבי החתן או אחד מקרוביו (במקרה שהאב אינו נמצא) מלביש את החתן טלית מצויצת. החתן לוקח את קצה הטלית ושם אותו על ראש כלתו. פרישת כנף הבגד על ראש האישה הוא סמל לנישואין: "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג, ט). בני הזוג נשארים מכוסים בטלית אחת עד תום שבע הברכות. המנהג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה המוחזקת בידי אנשים אינו נהוג אצל יהודי לוב. 5. בקהילות העתיקות של ערי השדה, ובמיוחד בקהילת מסלאתה, הייתה קבוצה של בחורים הנקראים שושבינין (שוואש) מלווה את החתן בכל שבעת ימי המשתה שלפני החופה, ואתו הם הולכים בכל מקום שהוא הולך, וכן עושה קבוצה של בחורות עם הכלה. קרובים וידידים מזמינים את החתן והכלה לארוחה, יחד עם השושבינין, כך שבמשך שבעת הימים עוברות הקבוצות מבית אל בית, לפי ההזמנות. בחגיגה שעושים בבית החתן בערב שלפני החופה, מנדב כל אחד סכום כסף, לפי יכולתו. סכום ניכר נאסף באותו ערב בדרך זו והוא נמסר לחתן ומשמש להוצאות חתונתם בדרך כלל גם נשאר לו סכום לא מבוטל לאחר החתונה. כל התרומות - כולל הארוחות - נרשמות בפנקס המשפחתי המיוחד לכך, ובבוא הזדמנות שמחה בבית התורמים (ברית מילה, בר-מצוה או חתונה) חייב החתן להחזיר לכל אחד מהם כפי ערך התרומה שתרמו לו. במקרה של השתמטות מצד החתן מקבל התרומות יכול התורם לתבוע אותו לדין תורה, המכריח אותו לשלם מה שקיבל (כמו שפסק מרן בשו"ע, אבן העזר סימן ס'). 6. בטריפולי ישנה "תקנת ההישבון" שנתקנה ע"י קדמונינו זצ"ל בשנת תע"ז (1717), והיא שאם האישה נפטרה בלי להשאיר זרע, הרי חפץ שנשאר מנדונייתה בעין מבלי שחל בו שום שינוי, אלא הוא כפי שהביאתו עמה, אין בעלה יורשו אלא הוא חוזר ליורשיה מבית אביה. ונהגו לרשום כל התכשיטים והחפצים בכתובה גם מפני טעם זה (נוסח התקנה מובא בספר "השומר אמת", מאת ר' אברהם אדאדי, דף ע"ג). 7. בליל שבת שאחרי החופה (שקוראים לה "שבת ואברהם זקן" על שם הקריאה המיוחדת בתורה, ר' להלן) באים לבית החתן אחר תפילת ערבית (או מתפללים אצלו בבית) ומברכים שם שבע ברכות, כשהחתן והכלה עומדים כמו ביום הכניסה לחופה. ככה עושים גם למחרת אחר תפילת שחרית, אלא שביום נותנים לפני הקהל כיבוד קל, משקאות וממתקים. בתפילת שחרית מוציאים לכבוד החתן בבית-הכנסת ספר תורה נוסף. אחרי שמעלים כמה מקרוביו "לכבוד החתן", הוא עולה לתורה בספר זה וקוראים בפרשת חיי שרה שבעה פסוקים, מהפסוק "ואברהם זקן" עד "ולקחת אישה לבני משם". החזן קורא פסוק ראשון, ואחד מהקהל, בעל קול נעים, קורא את התרגום (אונקלוס) שלו, וכך נוהגים לגבי יתר הפסוקים. את תרגום הפסוק האחרון קוראים לאחר הברכה האחרונה על התורה, כדי שלא לעשות הפסק בין הקריאה לברכה. כאשר חוזר החתן למקומו, שרים: "לך לשלום במקומך, ירצה הא-לוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". כך נוהגים לגבי מי שנושא כלה בתולה. לנושא אשה אלמנה אין קוראים (ראה מגן אברהם בשו"ע אורת חיים קמ"ד, סעיף קטן ה'). 8. מנהג מיוחד במינו נהוג אצל יהודי הג'בל (חבל ההר). בחג הסוכות, ביום טוב שני של גלויות, מתכנסים כל החתנים שנכנסו לחופה בערב החג, הם ושושביניהם וקהל רב, על-יד באר מים (וכשעברו בני קהילה זו לעיר זוארה, היו מתכנסים על חוף הים), ומקיימים מרוץ החתנים הנקרא בפי כולם "מרוץ והוא כחתן". החתנים רצים במלוא כוחם שעה ארוכה לקול צהלתם, מחיאות כפיהם ושמחתם של כל הנוכחים. לאחר מכן, חוזרים הביתה בתהלוכה, שרים שירים מיוחדים לכבוד החתן ושם עושים מסיבה לכבוד המאורע. זקני העדה מסתמכים על הפסוק: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן". הולדת בנים 1. בהיוולד בן זכר למז"ט מעלים בשבת שלפני המילה את האב לתורה, ולפני הברכה והקריאה שרים בני הת"ת או ציבור המתפללים את השיר "אערוך מהלל ניבי", שיר המדבר בשבחו של אליהו הנביא ז"ל. באותה שעה עובר השמש בין הקהל כשבידו בקבוק מי פרחים (בדרך כלל אלה המזוקקים מפרחי עצי הדר) ונותן כמה טיפין בידי כל אחד - לברך "בורא מיני בשמים". מנהג זה של חלוקת מי פרחים בבית-הכנסת נהוג גם כשעולה לתורה בר-מצוה או חתן. בעל השמחה הוא המספק את מי הפרחים. 2. נוהגים לקשט את החדר שבו מתקיימת ברית מילה ברדידים צבעוניים, אותם תולים משני צדי הכניסה. לרוב בוחרים בצבע אדום. יש אומרים שמקור מנהג זה מימי האנוסים, שהיו מפחדים למול לפי דיני ישראל, ע"י מוהל מוסמך ובנוכחות מנין אנשים. מכיוון שלא יכלו לתת פרסום לברית מפחד האויבים, נהגו לתלות רדידים אדומים אלה, הרומזים לדם ברית, למען ידעו האנוסים שיש בבית זה ברית מילה ויכנסו לתוכו. 3. ר' אברהם אדאדי ז"ל כתב בספרו "ויקרא אברהם" (פרק "מקום שנהגו") שהמנהג הוא לכבד את אבי היולדת להיות סנדק אצל הבן הראשון, ואם איננו, זוכה בכיבוד זה אחיה, ובלבד שהסנדק מביא משלו, קודם המילה, את כל הבגדים הצריכים לתינוק. 4. ביום שלפני הברית, לפנות ערב, באים לבית היולדת וקוראים בנעימה את ההלל השלם עם ההלל הגדול. ילדים רבים מתאספים ומצטרפים לקריאה זו. בעל הבית מכבד את הקוראים במשקה ועוד, ואת הילדים הוא מכבד בפולים או "חומוס" קלויים ומבושלים, בתוספת מטבע קטנה לכל ילד. לילדים חוש ריח מפותח מאוד והם יודעים יפה, היכן יש "הלל", והם נוהרים לשם מכל הרחובות הסמוכים. מיד אחר כך באות נשים, מקרובות המשפחה, ודכות "הבשמים" כשהן בסמוך לכסא אליהו, זוהי תערובת של מיני תבלין ופרחים מיובשים, שאבי הבן קונה בכדי להכין מהם את הבשמים, אותם מגישים לקהל בשעת המילה. הנשים דכות ומערבבות אחר כך את הבשמים הכתושים במי בושם, עד שריח התערובת משיב נפש. בשעת הדיכה שרות הנשים המומחות לכך (הן באות לכל בית שיש בו ברית מילה ומתיישבות תחת "כסא אליהו") שירי קודש על המשיח, אליהו הנביא, האבות, משה, אהרן, יוסף הצדיק, ארץ ישראל, שבח התורה ועוד. שירים אלה מושרים בשפה הערבית המדוברת ובמנגינה עממית המושכת את הלב. הם מלאי געגועים לכל דבר שבקדושה ומביעים את כיסופי הדורות לגאולה ולשיבה לארץ-ישראל, את הקשר הנצחי של עם ישראל לתורתו ואת האמונה החזקה שרק בה יוכל לחיות ולשוב לימי תפארת עלומיו. לקבוצת שירים זו קוראים "ג'נא הספר" = שיר הספר. 5. בערב שלפני הברית מתאספים בבית היולדת וקוראים את הקטע בזוהר לפרשת "לך לך" המתחיל ב"ויאמר אליו אני א-ל שדי", עד סוף הסדרה, ושרים כמה שירים מענינא דיומא. . ותודה ל.."דעת" מרכז ללימודי היהדות
חתונה הולדת בנים בר-מצווה אבלות חתונה 1. אור ליום הרביעי שלמחרתו מקיימין את החופה, מביאים את הכלה מבית אביה לבית הורי החתן בהילולא ובשירים. בהגיע הכלה לפתח הבית עולה החתן על הגג וזורק לתוך הבית כד מלא מים. הכד נשבר, המים נשפכים, הכלה צועדת עליהם בדרכה אל החדר, והנשים שרות: "יא חתן כצצר לעבאר..." (החתן, שבור הכד). ייתכן שטעם מנהג זה הוא לעשות סימן להצלחה ואריכות ימים, כמו שהיה נהוג למשוח את המלכים על מעין בכדי שתמשך מלכותם (ראה הרמב"ם הלכות מלכים פרק א', י"א). 2. אחרי שבע הברכות שוברים את הכוס שממנה שתו החתן והכלה, בעוד שהיא כמעט מלאה יין; היא נשברת על-ידי החתן, והיין נשפך על הארץ (השוה שו"ע אמה סי' קע"א). 3. בקהילת מסלאתה נהוג שהחתן לוקח את הכוס, אחרי ששתו הוא והכלה ממנה, ומוזג את יינה בכוס ריקה שהרב מחזיק באותה שעה. הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, כשהקהל הנוכח מלהיב את שני הצדדים במחיאות כפים ובקריאות עידוד משולהבות. תוך כדי הרקות אלה נשפך היין, והשמחה רבה. 4. אבי החתן או אחד מקרוביו (במקרה שהאב אינו נמצא) מלביש את החתן טלית מצויצת. החתן לוקח את קצה הטלית ושם אותו על ראש כלתו. פרישת כנף הבגד על ראש האישה הוא סמל לנישואין: "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג, ט). בני הזוג נשארים מכוסים בטלית אחת עד תום שבע הברכות. המנהג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה המוחזקת בידי אנשים אינו נהוג אצל יהודי לוב. 5. בקהילות העתיקות של ערי השדה, ובמיוחד בקהילת מסלאתה, הייתה קבוצה של בחורים הנקראים שושבינין (שוואש) מלווה את החתן בכל שבעת ימי המשתה שלפני החופה, ואתו הם הולכים בכל מקום שהוא הולך, וכן עושה קבוצה של בחורות עם הכלה. קרובים וידידים מזמינים את החתן והכלה לארוחה, יחד עם השושבינין, כך שבמשך שבעת הימים עוברות הקבוצות מבית אל בית, לפי ההזמנות. בחגיגה שעושים בבית החתן בערב שלפני החופה, מנדב כל אחד סכום כסף, לפי יכולתו. סכום ניכר נאסף באותו ערב בדרך זו והוא נמסר לחתן ומשמש להוצאות חתונתם בדרך כלל גם נשאר לו סכום לא מבוטל לאחר החתונה. כל התרומות - כולל הארוחות - נרשמות בפנקס המשפחתי המיוחד לכך, ובבוא הזדמנות שמחה בבית התורמים (ברית מילה, בר-מצוה או חתונה) חייב החתן להחזיר לכל אחד מהם כפי ערך התרומה שתרמו לו. במקרה של השתמטות מצד החתן מקבל התרומות יכול התורם לתבוע אותו לדין תורה, המכריח אותו לשלם מה שקיבל (כמו שפסק מרן בשו"ע, אבן העזר סימן ס'). 6. בטריפולי ישנה "תקנת ההישבון" שנתקנה ע"י קדמונינו זצ"ל בשנת תע"ז (1717), והיא שאם האישה נפטרה בלי להשאיר זרע, הרי חפץ שנשאר מנדונייתה בעין מבלי שחל בו שום שינוי, אלא הוא כפי שהביאתו עמה, אין בעלה יורשו אלא הוא חוזר ליורשיה מבית אביה. ונהגו לרשום כל התכשיטים והחפצים בכתובה גם מפני טעם זה (נוסח התקנה מובא בספר "השומר אמת", מאת ר' אברהם אדאדי, דף ע"ג). 7. בליל שבת שאחרי החופה (שקוראים לה "שבת ואברהם זקן" על שם הקריאה המיוחדת בתורה, ר' להלן) באים לבית החתן אחר תפילת ערבית (או מתפללים אצלו בבית) ומברכים שם שבע ברכות, כשהחתן והכלה עומדים כמו ביום הכניסה לחופה. ככה עושים גם למחרת אחר תפילת שחרית, אלא שביום נותנים לפני הקהל כיבוד קל, משקאות וממתקים. בתפילת שחרית מוציאים לכבוד החתן בבית-הכנסת ספר תורה נוסף. אחרי שמעלים כמה מקרוביו "לכבוד החתן", הוא עולה לתורה בספר זה וקוראים בפרשת חיי שרה שבעה פסוקים, מהפסוק "ואברהם זקן" עד "ולקחת אישה לבני משם". החזן קורא פסוק ראשון, ואחד מהקהל, בעל קול נעים, קורא את התרגום (אונקלוס) שלו, וכך נוהגים לגבי יתר הפסוקים. את תרגום הפסוק האחרון קוראים לאחר הברכה האחרונה על התורה, כדי שלא לעשות הפסק בין הקריאה לברכה. כאשר חוזר החתן למקומו, שרים: "לך לשלום במקומך, ירצה הא-לוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". כך נוהגים לגבי מי שנושא כלה בתולה. לנושא אשה אלמנה אין קוראים (ראה מגן אברהם בשו"ע אורת חיים קמ"ד, סעיף קטן ה'). 8. מנהג מיוחד במינו נהוג אצל יהודי הג'בל (חבל ההר). בחג הסוכות, ביום טוב שני של גלויות, מתכנסים כל החתנים שנכנסו לחופה בערב החג, הם ושושביניהם וקהל רב, על-יד באר מים (וכשעברו בני קהילה זו לעיר זוארה, היו מתכנסים על חוף הים), ומקיימים מרוץ החתנים הנקרא בפי כולם "מרוץ והוא כחתן". החתנים רצים במלוא כוחם שעה ארוכה לקול צהלתם, מחיאות כפיהם ושמחתם של כל הנוכחים. לאחר מכן, חוזרים הביתה בתהלוכה, שרים שירים מיוחדים לכבוד החתן ושם עושים מסיבה לכבוד המאורע. זקני העדה מסתמכים על הפסוק: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן". הולדת בנים 1. בהיוולד בן זכר למז"ט מעלים בשבת שלפני המילה את האב לתורה, ולפני הברכה והקריאה שרים בני הת"ת או ציבור המתפללים את השיר "אערוך מהלל ניבי", שיר המדבר בשבחו של אליהו הנביא ז"ל. באותה שעה עובר השמש בין הקהל כשבידו בקבוק מי פרחים (בדרך כלל אלה המזוקקים מפרחי עצי הדר) ונותן כמה טיפין בידי כל אחד - לברך "בורא מיני בשמים". מנהג זה של חלוקת מי פרחים בבית-הכנסת נהוג גם כשעולה לתורה בר-מצוה או חתן. בעל השמחה הוא המספק את מי הפרחים. 2. נוהגים לקשט את החדר שבו מתקיימת ברית מילה ברדידים צבעוניים, אותם תולים משני צדי הכניסה. לרוב בוחרים בצבע אדום. יש אומרים שמקור מנהג זה מימי האנוסים, שהיו מפחדים למול לפי דיני ישראל, ע"י מוהל מוסמך ובנוכחות מנין אנשים. מכיוון שלא יכלו לתת פרסום לברית מפחד האויבים, נהגו לתלות רדידים אדומים אלה, הרומזים לדם ברית, למען ידעו האנוסים שיש בבית זה ברית מילה ויכנסו לתוכו. 3. ר' אברהם אדאדי ז"ל כתב בספרו "ויקרא אברהם" (פרק "מקום שנהגו") שהמנהג הוא לכבד את אבי היולדת להיות סנדק אצל הבן הראשון, ואם איננו, זוכה בכיבוד זה אחיה, ובלבד שהסנדק מביא משלו, קודם המילה, את כל הבגדים הצריכים לתינוק. 4. ביום שלפני הברית, לפנות ערב, באים לבית היולדת וקוראים בנעימה את ההלל השלם עם ההלל הגדול. ילדים רבים מתאספים ומצטרפים לקריאה זו. בעל הבית מכבד את הקוראים במשקה ועוד, ואת הילדים הוא מכבד בפולים או "חומוס" קלויים ומבושלים, בתוספת מטבע קטנה לכל ילד. לילדים חוש ריח מפותח מאוד והם יודעים יפה, היכן יש "הלל", והם נוהרים לשם מכל הרחובות הסמוכים. מיד אחר כך באות נשים, מקרובות המשפחה, ודכות "הבשמים" כשהן בסמוך לכסא אליהו, זוהי תערובת של מיני תבלין ופרחים מיובשים, שאבי הבן קונה בכדי להכין מהם את הבשמים, אותם מגישים לקהל בשעת המילה. הנשים דכות ומערבבות אחר כך את הבשמים הכתושים במי בושם, עד שריח התערובת משיב נפש. בשעת הדיכה שרות הנשים המומחות לכך (הן באות לכל בית שיש בו ברית מילה ומתיישבות תחת "כסא אליהו") שירי קודש על המשיח, אליהו הנביא, האבות, משה, אהרן, יוסף הצדיק, ארץ ישראל, שבח התורה ועוד. שירים אלה מושרים בשפה הערבית המדוברת ובמנגינה עממית המושכת את הלב. הם מלאי געגועים לכל דבר שבקדושה ומביעים את כיסופי הדורות לגאולה ולשיבה לארץ-ישראל, את הקשר הנצחי של עם ישראל לתורתו ואת האמונה החזקה שרק בה יוכל לחיות ולשוב לימי תפארת עלומיו. לקבוצת שירים זו קוראים "ג'נא הספר" = שיר הספר. 5. בערב שלפני הברית מתאספים בבית היולדת וקוראים את הקטע בזוהר לפרשת "לך לך" המתחיל ב"ויאמר אליו אני א-ל שדי", עד סוף הסדרה, ושרים כמה שירים מענינא דיומא. . ותודה ל.."דעת" מרכז ללימודי היהדות