ממממם....
לכתוב? לא לכתוב? לכתוב. למה לכתוב? לא לכתוב.
אני בוהה בפורום בגעגוע לקבוצה שהיינו בימי "פורום כדרות"
כשהכרתי את כל השמות,
כשעקבתי אחרי כל הסיפורים,
כשהייתי חלק.
אני לא כותבת כי המחלה התעוררה שוב, (למרות שהיא עושה קולות, מנסה לעלות לפני השטח מהמקום בו היא קבורה אי שם בתוכי,)
אני לא כותבת כי פתאום חזרתי לפגוע בעצמי,
דווקא הייתה תקופה מצוינת, וכמו תמיד הכל התחרבן לו.
הסיפור הוא ארוך ומייגע, ומיותר,
אבל עכשיו,
נראה לי שאני הכי לבד שהייתי אי פעם,
עצרתי את חיי כדי לטפל בסבא שלי , שהתגלה אצלו סרטן לפני כחודשיים,
וכשהוא נכנס לניתוח ביום חמישי, התגלה שהגידול גדול מדי לנתח, ובעצ אין מה לעשות.
אז הנה אני, בורג'יניה ארה"ב, פחות או יותר לבד, צריכה להיות חזקה בשביל מי שנמצא כאן,
אף אחד לא חזק בשבילי,
הרחקתי מחיי את האנשים שלא עשו לי טוב, ונשארתי בלי אף אחד לדבר איתו ברגעים כאלה,
לא בן אדם אמיתי,
לא בן אדם וירטואלי,
בלי העבודה שלי שאני כל כך אוהבת, בלי הסוס שלי, שכבר שייך למישהו אחר,
רק הכינוי הדבילי הזה מכיתה ז' או ח' , אני כבר כל כך זקנה שאני לא זוכרת את הפרטים הקטנים האלה כבר.
אני פאקינג בת 24, כבר הייתי בריאה, כבר הייתי בשליטה, כבר הייתי אדם בוגר,
והנה אני וב, מרגישה ילדה, מרגישה לבד, מרגישה כמו פעם.
ואיכשהו, הגעתי חזרה לכאן. אחרי שנים שלא התקרבתי לתפוז אחרי הטראומה.
בכל זאת, המקום הזה והאנשים (האמיתיים והמפוברקים גם יחד) ה חלק מהנעורים שלי,
כל השנים השחורות האלה, שאני לא מדברת עליהם אף פעם, שאף בן אדם חדש בחיי לא יודע עליהם,
השנים המודחקות, כל החבילה הזאת זה חבל ממי שאני היום.
וממה שחסר לי ברגעים הכי קשים וההזויים האלה.
כשאומרים לך שסבא שלך מת. אבל עוד לא .
כשכל בוקר אני פותחת את העיניים והוא מת מחדש, אבל הוא עדיין חי.
כשכל החיים שלי במרחק 16 שעות טיסה ממני,
וכל מה מה שמגדיר אותי; המקצוע שלי , הסוס שלי, הדירה שלי, השגרה שלי,
הכל נעלם לי ונשאר מאחור.
מה נשאר לי ממני?
אז הגעתי לכאן,
ופחדתי להסתכל לראות מי מנהל פה,
וחייבת להודות שהכינוי האהוב והמוכר של רחלי המודגש בכחול, ניחם אותי קצת.
וראיי פה שמות מוכרים, שזה עצוב ושמח גם יחד. שמח כי התגעגעתי, ועצוב כי הם עוד פה.
ואין לי כל כך פואנטה נראה לי.
נלחמתי על הבסדר שלי, נלחמתי על החיים אני רוצה, עברתי דירות וערים ומדינות, רדפתי אחרי החיים שאני רוצה לעצמי
עברו חמש שש שבע שנים,
וברגע הזה נראה לי שכלום לא השתנה אצלי.
לכתוב? לא לכתוב? לכתוב. למה לכתוב? לא לכתוב.
אני בוהה בפורום בגעגוע לקבוצה שהיינו בימי "פורום כדרות"
כשהכרתי את כל השמות,
כשעקבתי אחרי כל הסיפורים,
כשהייתי חלק.
אני לא כותבת כי המחלה התעוררה שוב, (למרות שהיא עושה קולות, מנסה לעלות לפני השטח מהמקום בו היא קבורה אי שם בתוכי,)
אני לא כותבת כי פתאום חזרתי לפגוע בעצמי,
דווקא הייתה תקופה מצוינת, וכמו תמיד הכל התחרבן לו.
הסיפור הוא ארוך ומייגע, ומיותר,
אבל עכשיו,
נראה לי שאני הכי לבד שהייתי אי פעם,
עצרתי את חיי כדי לטפל בסבא שלי , שהתגלה אצלו סרטן לפני כחודשיים,
וכשהוא נכנס לניתוח ביום חמישי, התגלה שהגידול גדול מדי לנתח, ובעצ אין מה לעשות.
אז הנה אני, בורג'יניה ארה"ב, פחות או יותר לבד, צריכה להיות חזקה בשביל מי שנמצא כאן,
אף אחד לא חזק בשבילי,
הרחקתי מחיי את האנשים שלא עשו לי טוב, ונשארתי בלי אף אחד לדבר איתו ברגעים כאלה,
לא בן אדם אמיתי,
לא בן אדם וירטואלי,
בלי העבודה שלי שאני כל כך אוהבת, בלי הסוס שלי, שכבר שייך למישהו אחר,
רק הכינוי הדבילי הזה מכיתה ז' או ח' , אני כבר כל כך זקנה שאני לא זוכרת את הפרטים הקטנים האלה כבר.
אני פאקינג בת 24, כבר הייתי בריאה, כבר הייתי בשליטה, כבר הייתי אדם בוגר,
והנה אני וב, מרגישה ילדה, מרגישה לבד, מרגישה כמו פעם.
ואיכשהו, הגעתי חזרה לכאן. אחרי שנים שלא התקרבתי לתפוז אחרי הטראומה.
בכל זאת, המקום הזה והאנשים (האמיתיים והמפוברקים גם יחד) ה חלק מהנעורים שלי,
כל השנים השחורות האלה, שאני לא מדברת עליהם אף פעם, שאף בן אדם חדש בחיי לא יודע עליהם,
השנים המודחקות, כל החבילה הזאת זה חבל ממי שאני היום.
וממה שחסר לי ברגעים הכי קשים וההזויים האלה.
כשאומרים לך שסבא שלך מת. אבל עוד לא .
כשכל בוקר אני פותחת את העיניים והוא מת מחדש, אבל הוא עדיין חי.
כשכל החיים שלי במרחק 16 שעות טיסה ממני,
וכל מה מה שמגדיר אותי; המקצוע שלי , הסוס שלי, הדירה שלי, השגרה שלי,
הכל נעלם לי ונשאר מאחור.
מה נשאר לי ממני?
אז הגעתי לכאן,
ופחדתי להסתכל לראות מי מנהל פה,
וחייבת להודות שהכינוי האהוב והמוכר של רחלי המודגש בכחול, ניחם אותי קצת.
וראיי פה שמות מוכרים, שזה עצוב ושמח גם יחד. שמח כי התגעגעתי, ועצוב כי הם עוד פה.
ואין לי כל כך פואנטה נראה לי.
נלחמתי על הבסדר שלי, נלחמתי על החיים אני רוצה, עברתי דירות וערים ומדינות, רדפתי אחרי החיים שאני רוצה לעצמי
עברו חמש שש שבע שנים,
וברגע הזה נראה לי שכלום לא השתנה אצלי.