ממלכה אחרת
בוקר שבת, ספטמבר 2002, סוכות. אנחנו קובעים עם זוג חברים וילדיהם להפגש בשערי גן החיות החיפאי ששופץ ונפתח מחדש לא מכבר. חמשת הילדים, בטווח הגילאים של שנתיים עד חמש, מחכים בקוצר רוח מאושר, מתרוננים ומקפצים כל הדרך ממגרש החניה ובמורד השביל המוליך אל גן החיות דרך גן האם (המקסים כשלעצמו). עוברים בשערי הגן. הפרצופים הקטנים נוהרים, החיוכים מתרחבים. "אמא, אבא, תראו... הנה פלמינגו! ו..קוף! ו... ו... יווו... בואו מהר...!!" והחיות, אותן חיות שהכרנו (פחות או יותר, לפני שנסגר הגן לצורך השיפוץ). תנאי המחיה שופרו, הכלובים הורחבו. רובן מנמנמות בשמש המתונה, חלקן מכרסמות להן גזרים ובמבה בעצלתיים... גן החיות החיפאי ניצב מעל ואדי מוריק הצופה אל הים. פינות מוצלות רבות ממתינות להולכים בשביליו, ואנחנו אכן עוצרים בהן מפעם לפעם, מניחים לבריזה ללטף את פנינו, וממשיכים לשוטט בנחת. והזמן קופא לו לרגע, מתכווץ או אולי נמתח... הן בממלכת החיות והילדים הבלתי מופרעת הזו נושא הרגע הזה קצב אחר לגמרי. השבילים שידעו שנים של רגלים קטנות, נטולות דאגה... קולות החיות... - הרי כל כך הרבה דברים השתנו מאז ילדותנו, ושאלות רבות ששאלנו זוכות לתשובות שונות לגמרי כיום. אבל כאן, בגן החיות, האריה עדיין שואג, השפן עדיין מעדיף גזרים, ממש כמו פעם, הקופים עודם מצחיקים והתוכי עדיין לא מוציא מילה מן הפה... פרפר לבן חוצה עכשיו את השביל. דרורים. רוח קלה. הבלתי - ממשי הממשי ביותר, כאן ועכשיו, וכל השאר בטל. כבר צהריים. פוסעים במעלה הדרך, החוצה. הקולות והריחות מתרחקים, עוממים. חולפים בשערי הגן, מותירים אחרינו ממלכה אחרת, עולצת ושלווה. אי שוקט בסחף הזמן.
בוקר שבת, ספטמבר 2002, סוכות. אנחנו קובעים עם זוג חברים וילדיהם להפגש בשערי גן החיות החיפאי ששופץ ונפתח מחדש לא מכבר. חמשת הילדים, בטווח הגילאים של שנתיים עד חמש, מחכים בקוצר רוח מאושר, מתרוננים ומקפצים כל הדרך ממגרש החניה ובמורד השביל המוליך אל גן החיות דרך גן האם (המקסים כשלעצמו). עוברים בשערי הגן. הפרצופים הקטנים נוהרים, החיוכים מתרחבים. "אמא, אבא, תראו... הנה פלמינגו! ו..קוף! ו... ו... יווו... בואו מהר...!!" והחיות, אותן חיות שהכרנו (פחות או יותר, לפני שנסגר הגן לצורך השיפוץ). תנאי המחיה שופרו, הכלובים הורחבו. רובן מנמנמות בשמש המתונה, חלקן מכרסמות להן גזרים ובמבה בעצלתיים... גן החיות החיפאי ניצב מעל ואדי מוריק הצופה אל הים. פינות מוצלות רבות ממתינות להולכים בשביליו, ואנחנו אכן עוצרים בהן מפעם לפעם, מניחים לבריזה ללטף את פנינו, וממשיכים לשוטט בנחת. והזמן קופא לו לרגע, מתכווץ או אולי נמתח... הן בממלכת החיות והילדים הבלתי מופרעת הזו נושא הרגע הזה קצב אחר לגמרי. השבילים שידעו שנים של רגלים קטנות, נטולות דאגה... קולות החיות... - הרי כל כך הרבה דברים השתנו מאז ילדותנו, ושאלות רבות ששאלנו זוכות לתשובות שונות לגמרי כיום. אבל כאן, בגן החיות, האריה עדיין שואג, השפן עדיין מעדיף גזרים, ממש כמו פעם, הקופים עודם מצחיקים והתוכי עדיין לא מוציא מילה מן הפה... פרפר לבן חוצה עכשיו את השביל. דרורים. רוח קלה. הבלתי - ממשי הממשי ביותר, כאן ועכשיו, וכל השאר בטל. כבר צהריים. פוסעים במעלה הדרך, החוצה. הקולות והריחות מתרחקים, עוממים. חולפים בשערי הגן, מותירים אחרינו ממלכה אחרת, עולצת ושלווה. אי שוקט בסחף הזמן.
אוגרים , דגים , תוכי , והרכש החדש , חתולה סיאמית ג´ינג´ית... 
